החברים של ג'ורג'

התחמן

כשהתפרסמה הטענה שחיים רמון, אזרח פרטי, נפגש עם סאיב עריקאת, נציג רשמי של הרשות הפלסטינית, וביקש ממנו שלא לנהל משא ומתן עם ממשלת ישראל הנבחרת, לא הופתעתי. רמון תמיד היה כזה: איש של רווח פוליטי בטווח הקצר על חשבון הטווח הארוך.

קצת הופתעתי, עם זאת, שאף אחד לא שם לב שרמון לא הכחיש את המיוחס לו – לא בצורה ישירה, על כל פנים. הוא אמר ש"מדובר בעדות שמיעה מסולפת של אדם שטוען שישב לידי במסעדה וחושב ששמע את מה שהוא שמע. למען הסר ספק – חלק מן הדברים לא היו ולא נבראו, בחלק האחר מדובר בפרשנות של אדם שטוען ששמע את מה שהוא שמע". רמון מקפיד לא לומר מה מהדברים "לא היה ולא נברא", וזה חשוב.

בנוסף, הוא אומר "מגוחך לחשוב שבגלל דבריו של אדם אחד, חשוב ככל שיהיה, מחליטה ישות מדינתית אחרת לקבל החלטות. הפלסטינים מעריכים את הערכותיהם ביחס לנתניהו בהתבסס על דבריו ופעולותיו, ולא בהתבסס על דעות פוליטיות של אדם פרטי". לסוג הזה של הצהרה התחילו לקרוא, בימי ווטרגייט, a non-denial: משהו שנראה כמו הכחשה אבל בעצם איננו, כדי שלא לסבך את המצהיר. רמון אומר, בעצם, שהוא לא היה הגורם היחיד שגרם לפלסטינים לקבל את ההחלטה. אבל הוא יכול להיות אחד הגורמים. גם ציפורה לבני, מנהיגת המפלגה של רמון, הסתפקה באי-הכחשה: "מדובר בעדות שמיעה מאדם בלתי מזוהה, אותה שמענו מעל גבי האתר".

למה כל הזהירות הזו? כי בהקלטה, שאפשר לשמוע בקישור למעלה, האיש שהאזין לרמון מתחמק בעקשנות מהשאלה האם יש לו הקלטה. מה שאומר שיש סיכוי סביר שהקלטה קיימת, ואם רמון ולבני לא רוצים למצוא את עצמם מסובכים עד צוואר, מוטב להם לא לומר שום דבר שאפשר לסתור. הדבר היחיד שרמון מכחיש בתקיפות הוא שהוא נשלח למשימה על ידי נשיא המדינה, שמעון פרס.

מה שלא הפתיע אותי הוא ההתגייסות התקשורתית לצד רמון: היא התגייסה לצידו גם בפרשת המעשה המגונה, השתיקה את העובדה ששלוש מהעדות שהביא רמון נמצאו עדות שקר ושהעלימה את העובדה שכנגד רמון היתה מתלוננת שניה, מה שהופך את חיימון לעבריין מין סדרתי. סימה קדמון, גרופית נלהבת של רמון, אפילו ניסתה לטעון הבוקר שכאשר הודיע נתניהו בתחילת השבוע שיש אנשי שמאל שמחבלים בשיחות עם הפלסטינים, הוא עשוי היה לחשוף "מידע מודיעיני אסור" ובכך ביצע עבירה פלילית.

זה קשקוש מוחלט. נתניהו לא חשף שום מידע פרטני, ואם אכן עקב השב"כ אחרי רמון בפגישתו עם עריקאת, והוא המקור למידע – הרי שהוא עשה את עבודתו נאמנה. מעקב אחרי פגישות בין בכירים של ספק-מדינה עוינת ובין בכירים חסרי תפקיד רשמי בישראל בהחלט נמצאים בתחום סמכותו.

ההאשמות כלפי רמון כל כך חמורות, שאין מנוס מפתיחת חקירה פלילית בנושא. רמון ניסה להקריב את האינטרסים של ישראל על מזבח האינטרסים של מפלגתו. הוא הלך בדרכו של ריצ'רד ניקסון, שנציגיו הבטיחו לנציגי צפון ויאטנם ויתורים מסיביים – אם רק ימשכו את השיחות שניהלו בפאריס עם נציגי הממשל הדמוקרטי עד אחרי הבחירות של 1968. אם הדברים נכונים, רמון אמר לעריאקת, בעצם, "חכו עד שנגיע לשלטון".

זה מעשה שקרוב מאד לבגידה. רמון אולי חושב שהוא וציפורה מתאימים יותר לנהל את המדינה, אבל מה לעשות והבוחר החליט אחרת. רמון וציפורה יכולים לעשות הרבה מאד דברים – לארגן הפגנות, להחתים על עצומות, להגיש שאילתות, לנאום בזעם, להגיש הצעות אי אמון ובמקרה שכלו כל הקיצים, לצאת לשביתת רעב. הם לא יכולים, במדינה שפויה, לחתור תחת סמכותה של ממשלה נבחרת לנהל מדיניות חוץ. הם לא יכולים לנהל מדיניות חוץ עצמאית משלהם. (מה גם, במאמר מוסגר, שהיכולת המדינית שלהם, כשהיו בתפקיד, לא היתה מזהירה במיוחד).

החתירה של ניקסון תחת ג'ונסון ב-1968, שעה שהנשיא האמריקני הפורש כבר היה מוכן לסגת מוויאטנם, האריכה את המלחמה שם בחמש שנים נוספות והעלתה בעשרות אלפים את מספר האמריקנים שנהרגו שם ובמאות אלפים – את מספר הוויאטנמים. רמון מהמר על כך שממשלת נתניהו תיפול בקרוב; אחרי הכל, ההישג הפוליטי היחיד שלו היה הפלתה של ממשלת נתניהו הקודמת. הוא לא חשב מה יקרה אם הוא ייכשל, אם ממשלת נתניהו תשרוד, הפלסטינים יקשיבו לעצת חושי הארכי שלו ויסרבו למו"מ, וכתוצאה מכך המצב יסתחרר לאינתיפאדה שלישית. כמה שווה רצינותו ואחריותו ערב מלחמה, ראינו כבר ערב ישיבת הממשלה ביולי 2006.

אם עשה חיים רמון את המיוחס לו, יש להעמיד אותו לדין ולכלוא אותו לתקופה ארוכה, סיום ראוי לקריירה שלו. אם ציפורה לבני היתה מודעת לכך, היא צריכה לפרוש בחרפה מהחיים הפוליטיים. טובת המפלגה לא יכולה לעמוד מעל טובת המדינה ואזרחיה.

(יוסי גורביץ)

שתי הערות מנהליות

בלוגים תחת התקפה: אמש, כשעה וחצי לאחר פרסום הפוסט על דורון זהבי ("קפטן ג'ורג'), החלה התקפת DoS כנגד הבלוג, והצליחה להוריד אותו מהאוויר לשעתיים בערך. בסביבות השעה 21:00 החלה התקפה גם כנגד השכן, "מדרון חלקלק", והוא ירד מהאוויר במשך כשעה. עוד קודם לכן התחילה התקפה על הבלוג של ריצ'רד סילברסטין, שהצליב קודם לכן את זהותו של זהבי עם הידיעה על "קפטן ג'ורג'" שמשמש כיע"ע במשטרת ירושלים.

איתר שאלתיאל, מיטל שרון ויאיר מהללאל עבדו שעות נוספות והצליחו להחזיר את הבלוגים לפעולה, כמו גם לבצע כמה עדכוני אבטחה חשובים. יאיר זיהה את כתובת ה-IP של התוקף, וביום ראשון בכוונתי ליצור קשר עם עורך דין, כדי לברר איך לחשוף את זהותו ואיך לתבוע כל שקל שיש לו. כתוצאה מהעדכונים לא הכל עובד כשורה – למשל, אין כרגע תגובות משורשרות – ואני מקווה שהדברים ייפתרו במהרה.

ההתקפה עוררה התייחסות ערה לפרשה בבלוגוספירה ובטוויטר – זכורים לטוב הפוסטים של דובי, של חנן כהן ושל עידו קינן. ווינט התייחסו לפרשה כאן, נרג' התייחסו לפרשה באופן פחדני למדי – הם נמנעו אפילו מלציין את זהות הבלוגים שהותקפו – כאן. התגובות משעשעות למדי.

עקב כל הבלגאן הנלווה אני עשוי שלא לכתוב היום ולדחות את סיום פרויקט 300 ביום, בתואנה של כוח תחתון.

תודה: הרבה מאד אנשים הציעו את סיועם, ולמרבה השמחה לא היה בו צורך. כמו כן, תרומות גדולות במיוחד הגיעו לקרן הטבק והאלכוהול בעקבות ההתקפה. אני רוצה להודות בזאת לכל התורמים, במעשה, בעצה ובמצלצלים.

(יוסי גורביץ)

לקבלת הפרלין, חיילי השוקולד יעברו לדום

(הערה: הטקסט פורסם ב"אחר" בתחילת השבוע, ומפורסם כאן באישורו של רון מיברג – יצ"ג)

בשחר יום חמישי שעבר החליט נדב הימן שאינו יכול יותר. הימן היה – לשון עבר מכוונת; סביר שעד שעת הפרסום, זה כבר לא יהיה נכון – לוחם בסיירת מטכ"ל, הדובדבן שבקצפת של צה"ל. הוא היה באמצע "סדרת שבי" הידועה לשמצה, וכל העסק לא נראה לו. הוא התווכח עם מפקד הכוח על נחיצות התרגיל, ולפתע נעלם. כל המדינה נעמדה על הרגליים, מסוקים ומטוסים עלו לאוויר, היו שמועות שהוא נחטף – ולמחרת בבוקר הוא התייצב, סחוט, בפתח בית הוריו, קצת מופתע מהתקשורת בסביבה.

אפשר לומר שראוי להפוך את הימן למדריך בקורס: הוא הצליח, אחרי הכל, במטרתה של סדרת שבי – לשכנע את הלוחם להמלט ובהצלחה. הוא גמא מרחק ארוך, בכוחות עצמו וללא סיוע, תוך שמירה מופתית על דממת אלחוט, והגיע ליעדו למרות חיפוש קדחתני של הצבא, המשטרה והמון אזרחים שוחרי טוב. אם הוא היה עושה בסוריה, הוא היה הופך לגיבור לאומי, מישהו שעיתונאים היו מלחכים את פנכתו של דובר צה"ל כדי לקבל ראיון איתו.

ואחרי הציניות המתבקשת, צריך לומר שהטיפול המלטף של התקשורת הישראלית בהימן, שעמד בסימן "הילד שב הביתה" ללא שאלות או קושיות מיותרות היה חסר אחריות ובזיוני. "מעריב" דיווח ביום ראשון שרשויות הצבא התירו להימן להשאר בביתו בסוף השבוע ושעליו להתייצב ביום ראשון כדי לתת הסברים, אבל שהוא לא יועמד לדין. סביר להניח שההחלטה הזו התקבלה, בימים שבהם דובר צה"ל הוא גורם אסטרטגי, גם בלחץ התקשורת.

* * * * *

הימן הוא עריק. הוא עזב את יחידתו מבלי לקבל אישור, משום שהפקודות שקיבל לא מצאו חן בעיניו; התחיל חיפוש גדול אחריו; והביא את יחידת העילית שלו במבוכה. מה שהוא היה צריך לקבל היה מעצר במקום ושיפוט מהיר שהיה שולח אותו ל-35 יום בקלבוש ואחר כך שחרור בקלון מצה"ל.

אבל זה היה נראה ממש רע בתקשורת. הנראטיב שהיה נוצר היה "צה"ל המרושע מתעלל בחייל מסכן", וצה"ל צריך עוד צרות עם התקשורת – בימים שבהם הוא מנסה להסביר איך כשל מול המשט הטורקי ולמה, בעצם, אנחנו צריכים להוציא עליו כל כך הרבה ולקבל כל כך מעט – כמו עוד חור בראש. אז צה"ל נוקט בשיטה שמיועדת להרדים את התקשורת, ומתייחס להימן בכפפות של משי.

הבעיה בסיפור של הימן היא הבעיה הניצבת בפני צה"ל יותר מעשור: איך קורה שחייל ביחידה הנערצת ביותר עושה ליחידה שלו זובור כזה. מה שווים כל הבדיקות והגיבושים, אם ברגע שנהיה קצת קשה, הוא אומר, כמו קארטמן בסאות' פארק, Screw this, guys, I'm going home. מצמרר לחשוב על מה היה קורה אם הימן היה מחליט שהוא לא יכול יותר בשטח אויב.

אבל רגע, למה לחשוב? זה כבר קרה. מלחמת לבנון השניה עמדה בסימן "לשמור על הילדים". כל הסתערות נבלמה עם הפצוע הראשון, שאז החלה כל היחידה להתארגן לפינוי שלו – ולא, למשל, להסתערות ולמגע עם האויב. ישנם סיפורים מחרידים מהמלחמה, על חיילים בריאים לגמרי שמסתערים על מסוקי הפינוי, תופסים את מקומם של הפצועים ודורשים שיפנו אותם. עד כמה שאני יודע, הם לא הועמדו לדין על מה שהוא בעליל פחדנות מול פני האויב.

פחד תמיד היה – היעדרו הוא למעשה סימן של פסיכוזה – וגם פחדנות היתה: האלוף דוד מרכוס תיאר בזעף את בריחת אנשי החי"ר בקרב לטרון וכינה אותה "בזויה". אריק שרון, שנפצע שם, תיאר איך נטשו אותו (ואיך חייל בודד חזר וחילץ אותו). רוני אלמוג הכתים את שמו עד כדי כך כשנס מעמדתו ב"ליל הגלשונים", שהוא נאלץ לעזוב את ישראל לאחר ששוחרר מהכלא הצבאי.

וזה בדיוק העניין: הבושה מול הלגיטימציה. פעם היה ברור שחייל שנמלט או נסוג בלי פקודה, לא יוכל להראות את פרצופו בציבור. עכשיו, זה לא לגמרי הוגן: חיילי צה"ל הם במובנים רבים עובדי כפיה. אף אחד לא שאל אותם אם הם מוכנים להתגייס או לסכן את חייהם. אבל אם הגעת למצב שבו אתה כבר בעמדה, בלי שסירבת לאורך הדרך, יש עליך אחריות להתנהג בהתאם.

מה שהיה נכון במקרה של אלמוג, לפני פחות מ-23 שנים, כבר לא נכון היום. חיילים נתפסים לא כחיילים אלא כילדים בקייטנה שבמקרה לובשים ירוק ומתעסקים עם צעצועים גדולים יחסית. לכן, כשצה"ל צריך לאכוף משמעת – ואין צבא בלי משמעת, וזה לא מקרה שצה"ל הוא הרבה יותר מיליציה מצבא – הוא נתקל בזעקות מטעם ההורים, שמלוות בסיוע ארטילרי מצד התקשורת. היתה שורה של מרידות בחטיבת גולני, למשל, ופעם אחר פעם קמה זעקה על הנסיון למיצוי הדין מול המורדים, שהם לכאורה "רק חיילים שנשבר להם" – כאילו יש דבר מסוכן יותר במדינה דמוקרטית מקבוצה של לובשי מדים חמושים שמחליטים להתעלם מהוראות מפקדיהם ולפעול על פי שיקול דעתם שלהם.

למה זה כך? למה אף הורה אמריקני, למשל, לא היה מוחה על המשמעת הנוקשה הרבה יותר שמקובלת שם? אולי בגלל שחיילים אמריקנים הם חיילים מבחירה ולא מכפיה. אולי בגלל שיש התיילדות כללית של החברה הישראלית. אולי בגלל שצה"ל עצמו ממשיך לראות בחיילים ילדים למחצה – ההנחה המובלעת שלו היא שאת המדים שלו יכבסו בבית ושאת הציוד שאין לו ושהוא צריך הוא ישלים באמצעות חשבון הבנק של הוריו. גם העובדה שה"ילד" לא באמת עוזב את הבית – שהוא חוזר אליו מדי שבועיים, בערך – לא מאפשרת את הניתוק ההכרחי. וצריך לתהות עד כמה החיילים מוכנים להפסיק להיות ילדים: אחרי הכל, השאיפה של רובם היא לצאת לכמה שיותר חופשות בבית. הצבא הוא בעצם שלב ביניים בין הילדות לבגרות: החייל עדיין נמצא חלק גדול מהזמן תחת סמכותם של הוריו, אבל עכשיו הוא ילד חשוב יותר, כזה שעושה יותר ולכן מגיע לו יותר. גם העובדה שהילדות בחברה הישראלית נמשכת היום הרבה יותר זמן כנראה משחקת כאן תפקיד. וצה"ל מעולם לא היה טוב בהתמודדות עם תהליכים חברתיים.

המקרה של הימן צפוי להיות עוד נקודה שבה צה"ל מוותר על המאבק למען משמעת: אם הוא לא נכנס לכלא, יהיה קשה מאד להצדיק את כליאתו של העריק הבא או המורד הבא. ואם צה"ל לא יתעשת, ולא יבהיר לחיילים ולהורים שלא מדובר בילדים גדולים אלא באנשים שנשבעו לציית לפקודות, מקרה הימן יחזור על עצמו. ובשדה הקרב.

(יוסי גורביץ)