לערוץ 10 היה בשבוע שעבר סקופ ענק, שלא זכה לתשומת הלב המתבקשת: הגעתי אליו דרך הבלוג של ריצ'רד סילברסטיין. הוא תפס את ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, מסביר איך הוא שיקר לבוחריו.

למי שהספיק לשכוח, הסיבה שבגללה ניצח נתניהו בבחירות 1996 – בשבריר אחוז, כזכור – היתה שזמן קצר לפני הבחירות הוא הודיע שהוא מקבל את הסכמי אוסלו, שעד אז הוביל את ההתנגדות להם. החשש העיקרי מפני בחירתו של נתניהו, בקרב אוכלוסיה רחבה, היתה שאם יעלה לשלטון ראש ממשלה שדוחה את הסכמי אוסלו שאושרו על ידי הכנסת, ישראל תבוא במצור מדיני כבד. ההבטחה של נתניהו סילקה את החשש הזה, ואיפשרה לו לקבל את ראשות הממשלה.

התחלת שלטונו, כזכור, לוותה בשורה של התגרויות כלפי הפלסטינים וסירוב להפגש עם מנהיגם דאז, יאסר ערפאת. התוצאה היתה מהומות הכותל, התכתשות ראשונה בין חמושי הרשות הפלסטינית וחמושי צה"ל. ישראל איבדה 17 חמושים, הפלסטינים איבדו עשרות. נתניהו, מבוהל מהאלימות, נאלץ להפגש עם ערפאת לדרישתו של נשיא ארה"ב דאז, קלינטון, והבטיח לקדם את המשך תהליך אוסלו.

נתניהו הצליח לשרוף את רוב שנות כהונתו ללא כל התקדמות. בשיחה שחשף ערוץ 10, שניהל נתניהו עם קהל הבוחרים הטבעי שלו – מתנחלים – בשנת 2001, הוא מסביר כיצד עשה זאת. הוא אילץ את האמריקנים להסכים למסמוס הסכמי אוסלו: ההסכמים קבעו שישראל תיסוג בשלוש "פעימות" מאזורים שאינם התנחלויות או אזורים צבאיים, ונתניהו התעקש שישראל לבדה תקבע מהו "אתר צבאי". ברגע שהאמריקנים נתנו את הסכמתם לכך, המשחק נגמר: נתניהו מיהר להכריז, למשל, על כל אזור בקעת הירדן כ"אתר צבאי". כך חיסל נתניהו, כפי שהוא מתגאה, את הסכמי אוסלו.

לאורך ההיסטוריה של ישראל, היא השתדלה שלא לנהל משא ומתן בתום לב, אבל נתניהו שובר שיאים בתחום הזה. הוא שיקר לא רק לפלסטינים ולאמריקנים – שאליהם הוא חש בוז עמוק; "אמריקה זה משהו שאפשר להזיז בקלות," הוא אומר שם – אלא גם לבוחריו שלו, לציבור שלו נזקק כדי לעלות לשלטון. הוא יצא בכוונת מכוון להרוס את הסיכוי לשלום עם הפלסטינים, תוך שהוא מעמיד פנים כמי שינקוט טקטיקות מו"מ נוקשות יותר. את האמת הוא מעז לומר רק בקרב תומכיו האידיאולוגיים – וגם במקרה הזה, המצלמה היתה כבויה למשך זמן לא ידוע, על פי התעקשותו של נתניהו, ולך תדע מה הוא אמר שם.

במדינה נורמלית, ראש ממשלה שהיה נחשף כמי ששיקר כך לבוחריו היה עף מתפקידו, או לפחות עומד בפני משבר פוליטי חריף. בישראל, כמעט ואף אחד לא שם לב. הסיבה לכך, כמובן, היא שכולם יודעים שנתניהו הוא שקרן מועד. יצא לי לשוחח עם חב"דניקים במהלך מערכת הבחירות של 1999, שבה שלחו הישראלים את נתניהו לשמש כאזרח מודאג; שאלתי אותם איך הם יכולים לתמוך באדם שהוא שקרן מופלג כל כך. "הוא שקרן," הודה בפנים זוהרות אחד מהם, "אבל הוא השקרן שלנו".

אכן. וכך הוא גם נשאר. את ההודאה המדהימה שנתן נתניהו למתנחלים ב-2001, ההסברים איך עבד על ממשל קלינטון, צריך להעביר בדחיפות לבית הלבן ולממשלות האיחוד האירופי. מממשלת נתניהו, כפי שהוכיח שוב, אי אפשר לצפות לשום דבר; יש להוריד אותה על ברכיה ולא לתת לה שום מרווח נשימה.

עכשיו אנחנו יודעים איך נראו ימיו האחרונים של הסכם אוסלו, איך נראו הדברים כשאהוד ברק עלה לשלטון – וכמו נתניהו, המשיך מיד בהתעלמות מהפלסטינים. להסכם אוסלו, נזכיר, היה תאריך תפוגה: מאי 1999, באמצע עונת הבחירות. הפלסטינים לא קיבלו כמעט כלום ממה שהובטח להם במשך שלוש שנות נתניהו (הוא מדבר על "הוויתור על חברון"; הייתי בחברון. אין לי מושג על איזה ויתור הוא מדבר), וקלטו שהם גם לא עומדים לקבל, שישראל מציעה רק מילים. את ההמשך אנחנו יודעים.

הנה נופל טיעון מארסנל הימין: הטיעון של "אוסלו הקטלני". אוסלו מעולם לא נוסה כפי שתוכנן, כי בנימין נתניהו שיחק לידיהם של בוחריו האמיתיים. השתכנעתי לפני שנים שיוסי ביילין, שהיה מוכן לנצל רוב זמני כדי לכפות ויתורים לפלסטינים שידע שאין להם סיכוי לעבור, מסוכן לדמוקרטיה הישראלית; עד כמה מסוכן ממנו לדמוקרטיה אדם שמוליך שולל את בוחריו כדי למנוע מהם סיכוי לשלום, בוחר כמעט ביודעין במלחמה, משום שהשלום מנוגד לאמונתו?

אבל נתניהו יכול להיות רגוע: בישראל אין זכרון ציבורי וממילא כולם משוכנעים שהוא שקרן – ומצביעים עבורו. מה שהיה הוא שיהיה. עד שלא יהיה.

(יוסי גורביץ)