כשנגמר, כמו ליל מכשפות, שלטונו הארוך של ג'ורג' וו. בוש, וכשהתעוררה ארה"ב כמו אחרי סיוט רע, אחד הנושאים שמשכו את תשומת הלב היה נושא העינויים. הממשל השתמש בהם כמו בדגל, והיה קרוב מאד להוציא את עצמו מאמנת ז'נבה. דיק צ'ייני הודיע במפורש שהוא היה תומך נלהב ב-Water boarding, דימוי הטבעה, ובוש עצמו לעג בפומבי לאמנת ז'נבה ואמר שהוא לא מבין את פשר הביטוי "פגיעה בכבוד האדם", דבר האסור באמנה ושלדבריו "מאד מעורפל".

אחת ההאשמות שצצו עוד בימי צ'ייני-בוש הופנתה כלפי הסדרה הפופולרית "24". הסוכן החשאי ג'ק באואר מענה בשיטתיות חשודים – מישהו מצא שיש עינוי בכל פרק – והוא שימש, עד כמה שהדבר לא ייאמן, כהשראה לקובעי מדיניות העינויים בארה"ב. השופט העליון אנטונין סקאליה השתמש בדמותו של ג'ק באואר כתמיכה משפטית (!) במדיניות הממשל, והשפעתו על החוקרים בשטח היתה כה גדולה, עד שהצבא האמריקני נאלץ לפנות ליוצרי הסדרה ולבקש מהם להפסיק, לבקש מהם לעשות פרק שבו עינויים לא עובדים.

במציאות הם לא עובדים. האינקוויזיטורים קלטו את זה בסוף המאה ה-17, אחרי 400 שנה של נסיון וטעיה. עינויים הם כלי נהדר אם אתה יודע מה אתה רוצה שהנחקר יאמר. מספיק רמזים, והוא יקלוט – וכדי לגרום לכאב להפסיק, הוא יאמר לך את מה שאתה רוצה לשמוע. פרידריך הגדול מפרוסיה אסר על השימוש בהם, בניגוד לחוות הדעת של משפטניו, באמצע המאה ה-18; רשמית, הם היו אסורים בבריטניה כבר במאה ה-17, ועל כן נאלץ מת'יו הופקינס, ה-Witchfinder General, להשתמש בעינוי שקט, שלא נראה כמו עינוי – מניעת שינה. הוא אפקטיבי באותה מידה.

מענים תמיד עוררו סלידה, גם כאשר השתמשו בהם. אנשים שמתנדבים להכאיב לאנשים אחרים, חסרי ישע, הם אנשים בזויים, בריונים ברשות ובסמכות. העמדת הפנים המקובלת בקרב חוקרים, על כן, היא שבניגוד למענים של האינקוויזיציה, למשל, הם לא נהנים מתפקידם. הם סובלים, אבל העינוי הוא חובתם. ככזה, הוא משהו שלא מדברים עליו.

באואר שבר את הטאבו. פתאום, יש לנו גיבור שהכלי העיקרי שלו הוא עינויים. פתאום, עינויים הם סממן של גבורה. איש אחד שמעז לעמוד מול כל הביורוקרטיה, ולחשמל, לירות, להטביע.

אבל לא לאנוס. עד כאן. פה, הסאדיזם פורץ אל פני השטח ואי אפשר להסתיר עוד את מה שניצב מאחורי תאוות העינויים. עד כאן.

* * * * *

פרסמתי שלשום את זהותו של המענה המפורסם ביותר במדינת ישראל, דורון זהבי, שהסתתר עד לאחרונה תחת הכינוי "קפטן ג'ורג'". התוצאה, מצד אחד, היתה קריאה של המפגינים בשייח' ג'ראח אתמול: "דורון זהבי/אל תדאג/עוד נראה/אותך בהאג", וזה חימם את הלב. מצד שני, התוצאה היתה התקפת DoS על החברים של ג'ורג', על המדרון החלקלק, ועל תיקון עולם של ריצ'רד סילברסטין, שהצליב את המידע ראשון.

התגובות, גם פה וגם באתרי התקשורת שדיווחו על התקיפה, היו מדהימות. שוב ושוב, עלתה הקריאה לתת לזהבי צל"ש. מדובר, נזכיר, באדם שחשוד שדחף אלה לפי הטבעת של אדם אחר, כבול. זה לא היה מקרה יחיד: אצל זהבי זו היתה שיטה, ובסופו של דבר היא הובילה לפיטוריו. אפילו מערכת הבטחון הישראלית לא חשה בנוח בנוכחותו של זהבי. אגב, על פי העדויות הוא אהב לעבוד בלילות, לבד.

כדי להגן על העינויים – כלי מרכזי שלו – המציא השב"כ את פנטזיית הפצצה המתקתקת, אותו תרחיש שבו לוכד השירות חשוד שיודע בדיוק איפה עומד להתרחש פיגוע, ואין זמן לחקירה ארוכה כי הפיגוע יתרחש בקרוב, ועל כן אין ברירה אלא לחבר את האלקטרודות לאיפה שצריך.

הפנטזיה הזו מלאת חורים, ולא במקרה מעולם לא הוצג מקרה שדמה לה. קודם כל, בעולמנו האומלל אין ודאות. העובדה שהחוקר חושב – אפילו משוכנע – שהנחקר שמולו יודע על פצצה איננה אומרת שהוא גם צודק. יתר על כן, ברוב מוחלט של המקרים החוקר לא יודע מספיק כדי להסיק שהנחקר שמולו יודע על פיגוע. הוא יכול רק לנחש. לפעמים הניחוש יהיה מבוסס. לפעמים לא. "הפצצה המתקתקת" יועדה לאפשר לשב"כ לענות, וכצפוי – האישור לעינויים התרחב הרבה, הרבה מעבר למקרים כאלה. אחרי הכל, ההגיון העקום אומר שאם מישהו יודע על מישהו שיודע איפה אמור להיערך פיגוע, מותר לענות אותו.

אבל זהבי לא עבד בשב"כ, שאכן עומד בחזית המאבק בטרור ושצריך לפעמים לקבל החלטות תוך דקות. הוא היה חוקר שבויים של יחידת אמ"ן 504. שום פיגוע לא עמד להתרחש במשמרת שלו. במקרה המפורסם ביותר שבו אנס זהבי או איים לאנוס עציר – זה של מוסטפה דיראני – השימוש בפצצה מתקתקת היה בדיחה: הוא חקר את דיראני על אירועים שהתרחשו שבע שנים קודם לכן. שום דבר לא היה אמור להצדיק עינויים. ובכל זאת, חלק ניכר מהציבור תומך בו.

הציבור הישראלי מוביל בעולם בתמיכה בעינויים – 43% מכלל הציבור ו-53% מכלל האוכלוסיה היהודית תמכו בעינויים בשנת 2006. המדינה שנמצאת במקום השני המפוקפק היא עיראק. אבל, עד לאחרונה, מענים לא היו גיבורים, גם בישראל.

נראה שזה משתנה.

* * * * *

הערה מנהלתית: תם ונשלם פרויקט 300 השני. הוא כלל 31 פוסטים, שבהם היו 22,904 מילים – כ-738.8 מילים בממוצע לפוסט. בזמן הקרוב בכוונתי להוריד משמעותית את קצב הכתיבה, אם כי טרם החלטתי על הפורמט. אני רוצה להודות שוב לכל התורמים לקרן הטבק והאלכוהול: בזכותם אשדרג בקרוב את ה-DSLR הישנה שלי, כך שהאנשים שתרמו מתוך חשש כן לבריאותי יכולים לנשום לרווחה.

אני רוצה להודות גם לאיתמר שאלתיאל ולנועם רותם, שבלעדיהם לא היה מתבצע המעבר לערכה החדשה באופן חלק כל כך, ושהסכימו לסבול את קיומי גם כשהייתי קרוב להתמוטטות עצבים.

ועכשיו, ברשותכם, אני הולך לשתות משהו.

(יוסי גורביץ)