השואה היהודית, רציחתם של כ-5.7 מיליוני יהודים על ידי הנאצים וסייעניהם בין השנים 1938-1945, היא אחד הפשעים המתועדים ביותר בהיסטוריה האנושית. הרוצחים השאירו אחריהם תיעוד ממוסמך היטב. הם העידו על פשעיהם בשורה של משפטים, מנירנברג והלאה. אל העדויות הללו, שנותנות לנו מבט "מלמעלה" על מעשי הפשע, מצטרפות עדויותיהם של הניצולים ולעיתים של הנספים עצמם, שנותנות לנו "מבט שוחה". לכל אלה מצטרפים ממצאים פורנזיים רבים. אנחנו יודעים, אחרי שנים ארוכות של מחקר, שמות, תאריכים, מספרים, מקומות – מספיק כדי לספק את בית המשפט הקפדני ביותר. רק נבלים, מטורפים, נאצים לשעבר ותומכיהם בהווה מכחישים את השואה היהודית.

השואה הקומוניסטית האירופית – רציחתם בהרעבה, יריה, ועבודת פרך של עשרות מיליוני "אויבי משטר" ו"בורגנים" בין השנים 1917-1989, בעיקר בין השנים 1933-1953, ושיעבודם של מיליונים רבים – גם היא אחד הפשעים המתועדים ביותר בהיסטוריה האנושית. הרוצחים השאירו אחריהם תיעוד ממוסמך היטב. אנחנו יודעים, אחרי שנים ארוכות של מחקר עקשני מצד אנשים שהושמצו ארוכות בעבר, שמות, תאריכים, מספרים, מקומות. תיעוד זה, בצירוף עדויותיהם של כמה מהרוצחים ועדויותיהם של ניצולים רבים, מספק ראיות שישכנעו את בית המשפט הקפדני ביותר. רק נבלים, מטורפים, קומוניסטים בעבר ובהווה ואנשי Hasbara מכחישים את השואה הקומוניסטית.

* * * * *

מכון ויזנטל, שמשמיע זעקות חדות כאשר איזה חוליגן, באצטלה אקדמית או בלעדיה, מכחיש את השואה היהודית, הצטרף אל מכחישי השואה הקומוניסטית. במאמר שפרסם יוסי מלמן ב"הארץ" אתמול (ו') מצוטט אפרים זורוף, מנהל הארגון בישראל, כמי שמוחה כנגד "פרוטוקול פראג", שדורש יום זכרון מיוחד לקורבנות שני המשטרים הטוטאליטריים. זורוף מגדיר את מזכירי השואה הקומוניסטית כ"מעוותי השואה".

(כהערת אגב, יצוין שזורוף עצמו לא נמצא במקום טוב במיוחד לנהל את המאבק הזה. כשארגן סגן ראש עירית אור יהודה מטעם ש"ס, עוזי אהרן, שריפת ספרים בעירו, זורוף סירב לגנות את עצם השמדת הספרים. הוא הסתפק בגינוי האמצעי, שעורר זכרונות לא נעימים: "היה מן הראוי למצוא דרך הרבה יותר מכובדת והגונה להפטר מהספרות הזו". הספרים היו ספרי הברית החדשה. קל לשער איך היה זורוף מגיב על שריפת ספרי תורה באיזו עיר מזרח אירופית בהוראתו של איזה סגן ראש עיר קתולי או אורתודוקסי שמרני; קשה מאד להניח שהוא היה אומר שעדיף היה לגרוס אותם).

שורש הבעיה הוא בהיסטוריה המסובכת עד למאד של מזרח אירופה. הסכמי ורסאי שלאחר מלחמת העולם הראשונה הקימו על גוויותיהן של האימפריה הצאריסטית, האוסטרית והגרמנית שורה של מדינות שברוב המקרים לא היו קיימות קודם לכן (פולין, שחולקה שלוש פעמים בין פרוסיה, רוסיה ואוסטריה, ושתחולק ברביעית ב-1939 בין ברה"מ וגרמניה הנאצית, היתה חריג). חלק ניכר מהמדינות הללו – פולין, שלוש המדינות הבאלטיות, הונגריה, יוגוסלביה – נאלצו להתמודד עם פלישה קומוניסטית ישירה או עם התקוממות וחתרנות אלימה מצד מפלגות קומוניסטיות מקומיות, שקיבלו הוראות ומימון מברה"מ.

כמעט כל המדינות החדשות היו הטרוגניות באוכלוסייתן והכילו קבוצות אתניות ששאפו לעצמאות או אוטונומיה. המקרה הידוע ביותר הוא זה של הגרמנים בחבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה, אבל גם הצ'כים והסלובקים עצמם לא הסתדרו אלה עם אלה, ועם קריסת הגוש הקומוניסטי התפרקה המדינה במהירות ובשלווה לצ'כיה וסלובקיה; וכאשר ביתרה גרמניה את גוויית צ'כוסלובקיה במארס 1939, ניקרה פולין בגוויה וחטפה לעצמה נתח שהיתה בו אוכלוסיה פולנית. אומה אוקראינית לא היתה כלל; חלק מהאוקראינים חיו בפולין, במתח עם הרוב הפולני, ורובם מצאו את עצמם – לאחר שעה קצרה של עצמאות ב-1918 – שוב תחת מכבש רוסי. חלק גדול מהמיעוטים היו גרמנים; אפילו ברוסיה גופא היה מיעוט אתני מרוכז של גרמנים – הגרמנים של הוולגה, שלאחר מאתיים שנים של קיום מועיל לאימפריה המפגרת מצאו עצמם נרדפים על ידי המשטר הקומוניסטי, ולאחר הפלישה הגרמנית ביוני 1941 – מושמדים.

בפשיטה הראשונה של הנ.ק.וו.ד. על בתי הגרמנים של הוולגה נמצאו בחלק ניכר מהבתים דגלי צלב קרס; יושבי הבתים הללו נרצחו ביריה במקום. אלו היו דגלים שהמפלגה הקומוניסטית עצמה חילקה לתושבים, לקראת ביקור אפשרי של היטלר בחבל באותה שנה. הקומוניסטים, תומכיהם היום מעדיפים לשכוח, היו בעלי ברית נלהבים של גרמניה הנאצית בין אוגוסט 1939 ויוני 1941. הם תקעו סכין בגבה של פולין ותקפו אותה ממזרח שעה שזו נלחמה על חייה כנגד הפלישה הגרמנית ממערב; שני הצבאות אף ערכו מצעד משותף לרגל הנצחון. סופר שהגנרל הרוסי סמיון קריבושיין הזמין את הגנרל הגרמני גודריאן לביקור במוסקווה. שנתיים לאחר מכן גודריאן היה קרוב מאד לביקור כזה, אבל כנראה לא בתנאים שעליהם חשב קריבושיין.

התוצאה הישירה של הקמת ברית המועצות, והאיום שלה על ריבונותן של המדינות החדשות כמו גם האיום ב"יצוא המהפכה" שלה, היתה רדיקליזציה ימנית של המשטרים במזרח אירופה. הפאשיסטים תמיד טענו שהם הבלם בפני התפשטות הקומוניזם; במזרח אירופה זו היתה האמת לאמיתה. חשוב לזכור, מה שלא זוכרים היום, שבשנות העשרים והשלושים הזוועה החיה של המהפכה הקומוניסטית, שרצחה חמישה מיליון רוסים עוד בימיו של לנין ונאלצה לדכא באלימות חסרת תקדים התקוממויות איכרים בלתי פוסקות ("המלחמה הירוקה") עד אמצע שנות העשרים, היתה מוכרת היטב, במזרח אירופה אם לא בקרב האינטיליגנציה מסוממת הקומוניזם של המערב. מיעוטים מדוכאים, וכאלה היו כאמור בכל מדינה מזרח אירופאית, היו כר פורה למשת"פים קומוניסטיים – דבר שרק דירבן את המשטרים, שטענו לעיתים לדמוקרטיות אך כמעט תמיד היו אתנוקרטיים, לדכא אותם עוד יותר. וחוזר חלילה.

בין הריחיים האלה של הפאשיזם והקומוניזם, כתב יעקב טלמון, נמעכה יהדות מזרח אירופה. חלק ניכר מהיהודים היו חרדים והללו תמכו במשטרים השמרניים. אלה היו לעיתים קרובות אנטישמיים במישרין או בעקיפין, אבל זו היתה אנטישמיות מהסוג שהיהודים למדו לחיות איתה. זו לא היתה האנטישמיות החסלנית של הנאצים. אבל האינטליגנציה היהודית היתה לעיתים קרובות קומוניסטית, ומספר עצום של יהודים – חברי הבונד – היתה סוציאליסטית במוצהר. זו עדיין היתה התקופה שבה סוציאליסטים טרם בידלו את עצמם בחדות מהקומוניסטים, טרם הבינו שלקומוניסטים אין שום בעיה אידיאולוגית למכור אותם לפאשיסטים.

* * * * * *

בעייתם של יהודי מזרח אירופה התגלמה בגנרל הרוסי שניצב לצד גודריאן במצעד הנצחון ההוא: סמיון קריבושיין היה יהודי. המשטר הסובייטי היה מלא ביהודים, ומספר דיספרופורציונלי שלהם החזיק בתפקידים בכירים במשטר, במיוחד בשירותי הבטחון. ראש הנ.ק.וו.ד בשנתיים הראשונות של הטרור הגדול, גנריך יאגודה, היה בן להורים יהודים. האיש שהמציא את השיטה הידועה לשמצה של הגולאגים – חלוקת מזון על פי כמות העבודה שביצע האסיר, שיטה שהביאה למותם בהרעבה של מספרים עצומים של כלואים – היה נפתלי פרנקל. שלושה מהבכירים הבולטים של המפלגה לאחר התפגרותו של לנין – טרוצקי, זינובייב וקמנייב – היו יהודים; לטרוצקי מיוחסת הבדיחה, בעת כינוס של ועדה בכירה כלשהי, ש"שאם רק יוציאו מכאן את הגוי הזה" – בוכארין – "יהיה לנו מניין כשר".

המפלגה הקומוניסטית הרוסית ניהלה כל ימי שלטונה מלחמה, לעיתים מלחמת השמדה, כנגד האוכלוסיה השבויה בידה. רתימתם של יהודים למלחמה הזו הועילה מאד למשטר, כי בשל ההזרה שחשו היהודים מהמשטר הצאריסטי והעובדה שהרוסי הממוצע היה אנטישמי עד לשד עצמותיו הם הוכיחו את עצמם כקאדרים נאמנים מאד, גם כאשר מה שאמור היה להיות גן עדן סוציאליסטי התברר כגיהנום טוטאליטרי. לא היה להם לאן ללכת. הבדיחה הרוסית רוויית השטנה משנות העשרים – "התה של ויסוצקי, הלחם של ברודצקי ורוסיה של טרוצקי" – העידה על טינתה של אוכלוסיה כבושה, ועל המקום שאליו ינתב סטאלין לימים את השנאה.

הקומיסארים היהודים של סטאלין הגבירו את האנטישמיות כלפי יהודים במזרח אירופה. קריסתה של רוסיה ועליית משטר הזוועות הקומוניסטי יצרו גל חדש של תמיכה בתיאוריות קונספירציה, כשהבולטת שבהם היתה, כמובן, "הפרוטוקולים של זקני ציון". בהתחשב בכך שהם נכתבו על ידי המשטרה החשאית הצארית, שהיתה עסוקה במלחמת התגוננות כנגד מהפכנים קומוניסטים ושחשבה שיש מזימה יהודית מאחורי הקומוניסטים, זה לא צריך להפתיע. בעיניהם של חסרי השכלה ומשכילים למחצה, ה"פרוטוקולים" דמו דמיון מעורר טרדה למציאות; ב-1920, אפילו הטיימס הלונדוני תהה בקול אם הם אינם יצוג מדויק שלה.

* * * * *

בתחילת ספטמבר 1939 פלשה גרמניה הנאצית לפולין, והחלה בכך את מלחמת העולם השניה. הצבא הפולני נלחם באומץ רווי טירוף, והושמד. לא מעט מחייליו, ביניהם סבי, מרדכי מלאכי (אנגלנדר), היו יהודים. בשיר הקצר "איטשי-מיאר" התייחס אליהם ואל גורלם טשרניחוסקי כך:

נכנס איטשי-מיאר אל הקסרקטין,

ללעג ולקלס לרב ולקטין.

"מבין איטשי-מאיר נכנס לשם מה?

למות בעד פולניה, לשמה ולשמה.

ביש-גד איטשי-מיאר! לא זה הוא הספר;

לו שם, כבר פרח, והיה קומיסר."

…

"אתה הז'ידק, קום עשה חובתך:

בא היטלר, קצץ יקצץ פאתך!"

…

עמד איטשי-מאיר בתוך חפירה,

חרגה מכונית כבדה ממטירה

סביב כדורים למאות על חוגה,

נפל איטשי-מאיר ראשון בפלוגה."

(ההדגשות שלי)

וכשבועיים לאחר מכן תקפו הקומוניסטים מן המזרח. הם מיהרו להטיל את שלטון האימים הרגיל שלהם, והחלו בהגליית אנשים לגולאגים. מעריכים כי מספר האנשים שהם הספיקו להגלות עד שהגרמנים בגדו בהם היה כמיליון. אף שהמשטר הקומוניסטי חיסל, בין השאר, גם את האליטות האורתודוקסיות היהודיות, העובדה שיהודים רבים שמחו לבואם של הקומוניסטים – בהתחשב באלטרנטיבה, קשה להאשים אותם – הפכה את כולם, מבחינתם של פולנים רבים, לבוגדים ומשתפי פעולה. מכאן, בין השאר, האדישות הרבה שגילו פולנים לגורלם של יהודים, האדישות האיומה של "קאמפו דה פיורי" של מילוש: התחושה שהיהודים הם אויבים, שותפים לפולשים.

מלמן מתייחס בזעם לעובדה שהאסטונים, ובני המדינות הבאלטיות בכלל, רואים בפולשים הגרמנים של 1941 משחררים; אבל הוא כלל לא מזכיר, ולו במילה, את העובדה שברה"מ כבשה את המדינות הבאלטיות – בהסכמה שבשתיקה גרמנית – שנה קודם לכן, ושמבחינת הבאלטים הגרמנים אכן היו משחררים מהעריצות הסובייטית. שבוע בלבד לפני הפלישה הגרמנית, מחקו הסובייטים את ההנהגה האסטונית וגירשו כ-10,000 מהאסטונים לסיביר; רק כ-4,000 מהמגורשים הצליחו לחזור בסופו של דבר. עם הפלישה הגרמנית, רצח הנ.ק.וו.ד מאות אסירים ברחבי המדינות הבאלטיות. אילו הייתי אסטוני ב-22 ביוני, גם אני הייתי רואה בגרמנים משחררים.

מצבן של מדינות מזרח אירופה באותה תקופה עיוות את הפטריוטיות שלהן, במיוחד לאור העובדה שהן נכבשו מחדש על ידי ברית המועצות במהלך 1944-1945, הפעם לארבעים ויותר שנים. מי שרצה להשען על גיבורים שהתנגדו לכיבוש, נאלץ לחבק אנשים ששיתפו פעולה עם הנאצים ושרק מעטים מהם היו נקיים מדם יהודים. קשה מאד לדבר על מסורת פטריוטית במדינות הבאלטיות, או באוקראינה, בלי האנשים האלה. אולי זה הפשע האחרון של סטאלין: הטינוף לבלי שוב של יכולתם של העמים הכבושים להתגאות בעצמם. אבל הדרישה מהם, מצד זורוף ומלמן, להעלים את ההיסטוריה הבעייתית הזו, להעמיד פנים שהשואה היהודית היא האירוע החשוב בהיסטוריה שלהם, היא כפיית היסטוריה אתנו-צנטרית יהודית עליהם: מבחינתו של האסטוני הממוצע, ודאי האוקראיני הממוצע, הכיבוש הסובייטי היה גרוע יותר – משמעותית יותר.

* * * * *

כשמבקשים מאנשים שקיבלו חינוך ישראלי להסביר מדוע, בעצם, השואה היהודית גרועה יותר ממה שעשו הקומוניסטים, הם מתקשים לתת תשובה ברורה. תשובה נפוצה היא שהקומוניסטים בחרו קורבנות בשל סיבה פוליטית בעוד שהנאצים בשל קריטריון גזעי.

קודם כל, זה לא נכון: שני הצדדים השתמשו בפנטזיה פוליטית. הנאצים דיברו על "טוהר דם", אבל גרמני "ארי" שהמיר את דתו ליהדות חדל באחת להיות ארי והפך מועמד להשמדה. לקומוניסטים לא היתה בעיה עם קריטריונים אתניים לאפליה או השמדה. המקרה הבולט ביותר הוא ההולודומור, שואת-ההרעבה האוקראיינית, שאפשר שגבתה שבעה מיליוני קורבנות. בעוד שמיליונים גוועו ברעב בערים ובכפרים, מנעו הצבא והמשטרה הסובייטים בריחה של אוקראינים אל מחוצה לה, או הכנסת מזון אליה. פחות או יותר במקביל, חיסל הנ.ק.וו.ד. את מה שנותר מהאליטה האוקראינית, וחוקים חדשים שנכנסו לתוקפם דיכאו את התרבות האוקראינית ואת השימוש בשפה האוקראינית. (יצוין שמדינות רבות, ביניהן ארה"ב, מכירות בהולודומור כרצח עם; רוסיה, כמובן, מתנגדת – וישראל מתנגדת גם היא, מסיבותיה). יתר על כן, המשטר הקומוניסטי הכיר גם הכיר במוצא כסיבה לענישה: ילדיהם של מתנגדי משטר, עד ימי חרושצ'ב, היו מטרות לגיטימיות לרדיפה, למניעת עבודה ולמניעת מזון – דבר שבחברה שבה אין שוק חופשי הוא שווה ערך להרעבה ממוסדת. בשנות העשרים, נוהג רווח בקרב אפרטצ'יקים של המפלגה היה אונס בנותיהם של מתנגדי משטר, בידיעה שאיש לא יתבע עונש או נקמה.

טיעון אחר הוא שההשמדה הנאצית היתה מזוויעה יותר. הטיעון הזה נובע, במקרים רבים, מחוסר הכרה של החומר על הפשעים הקומוניסטיים. המקרה הידוע של פאבליק מורוזוב – הילד שעל פי התעמולה הסובייטית הסגיר את הוריו לנ.ק.וו.ד. משום שהסתירו מזון, ושנרצח על ידי איכרים זועמים, ושבשל כך הפך למארטיר בולשביקי – הוא ככל הנראה זיוף; אבל הזיוף מעיד על מערכת הערכים של המשטר, שבה הלשנה על הוריך היא מעשה ראוי לשבח. קשה להסביר מדוע הזוועות שחוו אסירים מן השורה בגולאגים – אני אפילו לא רוצה לדבר על הילדים – גרועות פחות מאלו של אסירי מחנות הריכוז. על פי השיטה שהמציא נפתלי פרנקל, כל עובד קיבל כמות מזון על פי כמות העבודה שביצע באותו יום. הכמות הבסיסית לא הספיקה לצורכי אדם; מי שהצליח רק למלא את מכסתו, הגיע ליום הבא חלש יותר, ובהתאם הסתכן בכך שלא יעמוד במכסה, שהיתה לא סבירה ממילא. מי שלא עמד במכסה, קיבל כמות קטנה יותר של מזון. התוצאה היתה הרעבה איטית עד מוות. התופעה שלימים תוכר כ"מוזלמן" נראתה לראשונה בגולאגים. אבל אפילו אם נקבל את הטיעון, אפילו אם המיכון והתיעוש של ההשמדה הנאצית, השימוש המזוויע בגופות ובחלקי גופות, גרועים יותר מההזנחה והרשלנות של הסובייטים, הסובייטים הרגו ועינו הרבה יותר אנשים. סבלה של אם אוקראינית למראה ילדה הגווע ברעב, או של ילדה אסטונית שאביה נלקח לגולאג, לא היה חמור פחות מזו של אשה או ילדה יהודיה באותו המצב. לטעון אחרת משמעותו ליפול לתפיסה של עליונות יהודית, תפיסה שסבלם של יהודים הוא אוטומטית גרוע יותר מסבלם של איכרים מזרח אירופאיים כלשהם שעליהם איננו יודעים דבר.

ההבדלים, בכלל, בין השיטה הנאצית והשיטה הסובייטית קטנים משנהוג לחשוב. במובנים רבים, השיטה הסובייטית היתה המודל: כשהנאצים בנו את מחנות הריכוז שלהם, הם הסתמכו על השיטה הסובייטית ובכל מה שקשור ללא יהודים – שנחשבו לחסרי תקנה – הם היו מיועדים להביא ל"חינוך מחדש" ולשילוב של האסיר המשוחרר בחברה הגרמנית החדשה. שבויי מלחמה רוסים יצאו ממחנות גרמניים הישר למחנות סובייטיים, ולהוציא השפה של התעמולה התקשו להבחין בהבדלים. שני הצדדים היו מדינות משטרה שנוהלו על ידי מפלגה, שלא היססה לבצע סטיות אידיאולוגיות חדות לצרכים אופורטוניסטיים. שני הצדדים העריצו זה את הלהט של זה, הלהט מדכא המצפון ומאפשר הזוועות של המשטרים האנטי-בורגניים; לא במקרה הם היו שותפים כל כך מוצלחים. סטאלין נהג לומר, עד יומו האחרון, "אחח, מה שאנחנו והגרמנים יכולנו לעשות ביחד!".

לרשות הסובייטים עמדו שני יתרונות: ראשית, מערכת תעמולה שנשענה על אינטלקטואלים עיוורים מרצון במערב (כאן המקום לבעוט שוב בנבלתו של סארטר), שעשו כמיטב יכולתם לטשטש את האמת והתנהלו באופן שדומה להחשיד להכחשת שואה; ושנית, העובדה שהפרוטוקולים שלהם, שחשפו את הזוועות ללא עוררין, נפתחו מאוחר כל כך. הפרוטוקולים הנאציים נפתחו כבר ב-1945.

בספר הבדיוני Fatherland, שמתרחש בגרמניה הנאצית המנצחת ב-1964, מתואר מה היה קורה אם הגרמנים היו מגיעים אל הגולאגים: הם היו, כמובן, משתמשים בהם לצרכי תעמולה, והיא היתה נראית בדיוק כמו שאנחנו מכירים את תעשיית הנצחת השואה, כולל שימוש בניצולי מחנות כמדריכים.

הדרישה להכיר בזוועות הקומוניזם איננה "עיוות שואה": היא דרישה לאיזון היחס ההיסטורי שזכו לו המשטרים הקומוניסטיים. כשאסטונים או אוקראיינים מנסים לטשטש את הצד האפל של הפטריוטיות שלהם, קרי רצח היהודים שהם היו שותפים לו, יש להתווכח איתם על כך באותה נחישות שבה אנחנו נאבקים בהירואיזציה המתמסדת והולכת של פאשיסט (יאיר שטרן) שהפטריוטיות שלו התגלמה, בין השאר, בתמיכה בנאציזם. אבל התעלמות ממה שעשו הקומוניסטים ועוזריהם, והדחקת פשעיהם, איננה "עיוות שואה"; זו הכחשת שואה נקיה. והיא מתבצעת על ידי גורמים ממסדיים בישראל.

אותם גורמים שהכחישו את השואה הארמנית, עד שהפכה פתאום לנשק פוליטי נוח כל כך.

(יוסי גורביץ)