תהיתי לפני כמה ימים על התנהלות המחלקה היהודית של השב"כ בפרשת חיים פרלמן. השב"כ עצר אותו והוא מונע ממנו גישה לעורכי דינו, וזאת – בקצרה – בטענה שפרלמן, בהיותו בן 17 עד 23, היה אחראי לסדרת פיגועי הדקירה שבוצעה בירושלים בסוף העשור הקודם, שבמהלכה דקר למוות ארבעה אנשים ופצע עוד שבעה; פרלמן חשוד גם באחזקת נשק. כל העסק הסתבך משמעותית כשעורכי דינו של פרלמן, שכמסתבר הבין היטב שהוא על סף מעצר, חשפו שסוכן שב"כ ניסה לדרבן אותו לרצוח את שייח' ראאד סלאח.

לאחרונה חלה התפתחות נוספת בפרשה: השב"כ עצר ברנש נוסף, דוד סיטבון, בו הוא חושד שפרץ לבתים ולבסיסים צבאיים וגנב משם נשק וציוד לחימה עבור פרלמן. כדי להגביר את הלחץ על העצור הזה, הצליח השב"כ למנוע גם ממנו להפגש עם עורך דין.

פרלמן, כזכור, הואשם בסדרת מעשי דקירה. דקירה, בדרך כלל, מתבצעת באמצעות מכשיר חד כלשהו – סכין היא הבחירה המועדפת על תשעה מתוך עשרה רוצחים בדקירה. יתרונה הבסיסי של סכין לרוצח העתידי היא שאפשר לקנות אותה בשלל חנויות, מבלי לעורר כל חשד, כל זמן שאתה מקפיד שלא לצחקק בקול ושלא להזיל ריר לעיני המוכר. רכישתה איננה גוררת רישום ובניגוד לכלי נשק נפיצים, אין שוק שחור בסכינים. אילו חפץ סיטבון בסכינים, הוא לא היה צריך לפרוץ לבסיסים. הוא היה יכול ללכת לחנות כלי המטבח הקרובה למקום מגוריו.

אז סיטבון כנראה לא היה מעורב ברציחות. יכול להיות שהוא היה מעורב באישום האחר כנגד פרלמן, אחזקת נשק, סעיף שחומרתו פחותה הרבה יותר. כאן צריכה להשאל השאלה למה, לעזאזל, למנוע עורך דין מסיטבון. עורך דין היא זכות בסיסית, שמיועדת להגן על העצורים מפני הודאת שווא בפשע שלא ביצעו; להיטותה של משטרה – כל משטרה – לסגירת תיקים על פני עבודה קשה למציאת הפושע האמיתי מחייבת את מערכת הצדק לאפשר לנחקר, שנמצא גם כך במצב קשה, לספק לו עורך דין.

שלילת עורך דין, שנעשית לאחרונה לנוהל שגרתי – ראו מקרה מח'ול ועומר סעיד – היא דבר פסול מבסיסו. אפשר, בדוחק רב, לתרץ נוהל כזה ב"סכנה ברורה ומיידית", אבל אף אחד מהמקרים האלה אינו עונה על הקריטריון. מה שאנחנו רואים, בכל המקרים הללו, הוא נוהג מתגבש ומתקבע של זכותו של השב"כ לחקור אדם תוך העלמה למחצה: הוא מוחזק, מבודד, במתקן חקירות, ללא כל סיוע. יש, אמנם, פיקוח משפטי מינימלי – מדי פעם, מאריך בית המשפט את המעצר ואת מניעת הגישה לעורך דין – כך שלא מדובר בהעלמה מלאה, נוסח ארגנטינה או צ'ילה של החונטה. אבל הגישה לעורך דין, אם ללמוד ממקרה מח'ול, מגיעה רק לאחר שהשב"כ כבר הוציא, כנראה בעינויים, הודאה מהנחקר, הודאה שממנה בשיטת המשפט הרקובה שלנו אין חזרה. קרובי משפחתו של פרלמן כבר מתלוננים שהוא מוחזק ב"מקרר", שיטת עינויים פשוטה, שאיננה מותירה סימנים על גופו של הנחקר, שהיתה מקובלת מאד בברית המועצות וששורדיה שם השוו אותה למוות איטי ברעב. השב"כ, כמובן, מכחיש. הוא תמיד מכחיש. מעולם לא מצא בית דין ישראלי שהשב"כ שיקר, מעולם הוא לא מצא שנחקר עבר עינויים.

השב"כ לא צריך להקפיא את פרלמן. מאחר והאיש נתון לחלוטין בידיו, הוא יכול להשתמש בשיטה הפשוטה הרבה יותר של מניעת שינה, זו שהאינקוויזיציה כינתה tormentum insomnium: היא לא מותירה סימנים ואין כמוה, אחרי כמה ימים, לשכנע נחקר לחתום על מה שלא רוצים ממנו. אחר כך נשאר רק לשקר לשופט ולנסות להצניע את החיוך.

השב"כ אמר לנו שהוא מונע עורך דין ממח'ול כי הוא מרגל מסוכן. הוא אמר לנו שהוא מונע עורך דין מפרלמן כי הוא רוצח מסוכן, אם כי מעשיו בוצעו בעבר. עכשיו הוא אומר לנו שהוא מונע עורך דין גם מסוחר נשק – ואנחנו מתרגלים. לאט לאט, עוקר השב"כ זכות יסוד, מהמועטות שעוד נותרו לנחקרים, מידיהם.

אני לא יודע אם פרלמן וסיטבון אשמים או לא. יכול להיות שכן (אם כי הסיפור של השב"כ תמוה מאד); יכול להיות שהם אשמים רק בחלק מהדברים שיוחסו להם; יכול להיות ששניהם חפים מפשע. אני יודע רק דבר אחד בוודאות: זכויותיהם נרמסות ברגעים אלה ממש, בשתיקה כמעט מלאה של כלי התקשורת והבלוגוספירה הישראלית. לא קוראים להם ענת קם והם לגמרי לא באים מלב הברנז'ה התקשורתית, אבל מי ששותק כשמונעים מפרלמן וסיטבון את עורך הדין שלהם ואולי גוררים אותם לאיזה תא הקפאה, מאבד את הזכות להתלונן כשאותו הדבר בדיוק יקרה גם לו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לתורמים.

(יוסי גורביץ)