צעדת מטה היחצ"נות של שליט נמשכת כבר שבוע, כאשר הצועדים מפגינים שוב ושוב שלהם מותר הכל: הצעדה שלהם היום במרכז גרמה פקקים קשים, שהזכירו לכמה אנשים את תקופת המחאה הזועמת של ימי ההתנתקות, בהבדל חד: הבריונים שחסמו אז את הכבישים פונו מהם, באלימות במידת הצורך; הפעם המשטרה מתאמת את חסימת הכבישים עם המפגינים – והצועדים הם מפגינים לכל דבר.

כמובן, רבים מהצועדים יזדעזעו מעצם ההשוואה. בר רפאלי, שהגיעה למקום, הודיעה על הזדהותה עם הצעדה, אבל כאשר נשאלה על תגובתה לנאומו של בנימין נתניהו בנושא, היא התקפדה מיד: "אני מעדיפה לא לדבר על פוליטיקה".

היחצ"נים והספינרים שעובדים עבור קמפיין שליט יכולים לרשום לעצמם הצלחה גדולה: הקמפיין שלהם נתפס כא-פוליטי כמו משחת שיניים, בעוד ההתנגדות לו היא פוליטית למשעי. האמת, כמובן, היא שצעדת שליט היא פעולה פוליטית לגמרי: היא מיועדת להפעיל לחץ על הממשלה הנבחרת כדי להשיג תוצאה רצויה למפעילי הלחץ. אין שום הבדל מעשי בין הפגנות ההתנתקות ובין הפגנת שליט; הכתומים אפילו עשו פעם משהו דומה, "שרשרת אנושית" בכל רחבי הארץ.

אבל הישראלים לא אוהבים שמדברים איתם על פוליטיקה. בעיניהם, יש משהו מגונה בפוליטיקה; הם נוטים לבלבל בינה ובין מפלגתיות ועסקנות, אבל זה לא רק זה. בתחילת שנות התשעים, עסקן צעיר בשם אברום בורג הצליח להגיע למקום בולט בפריימריז של העבודה. הסיסמה שלו היתה "להפריד את הדת מהפוליטיקה". לא, חס וחלילה, להפריד בין דת ומדינה; זה לא היה עובר במפלגת העבודה אפילו היום. אבל בין הזיהום שהוא הפוליטי ובין הקדושה שהיא הדת – זה כן.

וגם את זה צריך לציין ברשימת הסימפטומים של קריסתה של ישראל: פוליטיקה היא, במובנה הבסיסי ביותר, השתתפותם של האזרחים בחייה של הפוליטיאה. מעשה פוליטי הוא מעשה שמיועד לשנות את החיים הציבוריים, שהם נחלתם של כל האזרחים. מהסלידה הזו מהפוליטי אנחנו מגיעים בקלות לתפיסה שעצם הנסיון לערער תפיסת עולם, ליצור פרובוקציה – כלומר, ליצור שינוי – היא פסולה במהותה. ראו היבבה הישראלית כלפי המשט לעזה: "הם באו לעשות פרובוקציה!". והרי פרובוקציה משמעותה "לעורר", לטלטל את הסטטוס קוו.

הקונסנסוס תמיד יראה עצמו כא-פוליטי, אבל זו פשוט קבלת הפוליטיקה של המצב הקיים, הסכמה או הסכנה איתו. כך, אומרים לנו ש"ירושלים היא מעל לפוליטיקה", כלומר שהכיבוש של מזרחה איננו נתון לדיון; כך, אומרים לנו ש"צריך להשאיר את צה"ל מחוץ לפוליטיקה", כלומר בלי יכולת לערער על הפעולות הפוליטיות לחלוטין של הצבא ושל מה שהפך מזמן להיות הפלג הפוליטי שלו, הממשלה. אזרחים שמוותרים על הפוליטיקה כונו בדמוקרטיה האתונאית הדיוטיות; זה היה כינוי גנאי, שממנו קיבלנו את "אידיוט". מי שאין לו עניין בפוליטיקה, הוא אזרח גרוע; מי שוויתר על הפוליטיקה מוותר בעצם גם על הפוליטיאה – אבל בהתחשב בכך שישראל תמיד נמנעה מלחנך אזרחים, והעדיפה חיילים (ובשנים האחרונות, צרכנים ומבודרים), כנראה שזה לא יטריד את רוב אזרחיה.

תנו להם את גלעד שליט, ואת הגמר של כוכב דועך. לא בהכרח בסדר זה. את עתיד המדינה יקבעו אחרים.

(יוסי גורביץ)