מעניין להשוות את תגובתה של התקשורת הישראלית לפרשת ענת קם ואת תגובתה של התקשורת האמריקנית להצפה במסמכים סודיים ממלחמת אפגניסטן שארגן וויקיליקס. במקרה הראשון, התייצבה רוב התקשורת הישראלית אוטומטית לצד האפרט הבטחוני הישראלי, והסבירה לנו כמה מסוכן להדליף מסמכים; היא שיתפה פעולה עם כינוים של כל המעורבים בפרשה "מרגלים", אף שמעולם לא היו כאלה, ורוב גדול מבין חבריה הסכים גם לרדיפתו של אורי בלאו, שבסך הכל עשה את תפקידו. התקשורת האמריקנית, מצד שני, התנהלה כמו תקשורת שקיבלה סקופ גדול: התמקדה בסקופ ולא התנדבה לשמש כשופר של המשטר.

רוב המסמכים המסווגים, ועל כך יערערו מעטים, לא מהווים סכנה ברורה ומיידית לבטחון המדינה. חשיפתם לא מסכנת איש. במקרים רבים, המסמכים מסווגים כדי להסוות פאדיחות, פאשלות או סתם עובדות לא נעימות. התגובה המקובלת של צדקני השו-שו למיניהם – בבואם, למשל, למנוע דיון בעבודה ש<פתח מנטרה> על פי מקורות זרים </סגור מנטרה> יש לישראל נשק גרעיני בכמות שיכולה לאייד את כדור הארץ ולבקש עוד – היא אותה אמרה של אברהם שלום בפרשת קו 300: "מי שצריך לדעת, יודע".

כלומר, סמכו עלינו, המבוגרים האחראים, שאנחנו נדע מה לעשות. אל תטרידו את מוחכם הפעוט בזוטות כגון אלה. אל תפריעו לנו עם עובדות, כגון זו שמציינת שארה"ב, שגילתה פתיחות לגבי הנשק הגרעיני שלה, ניצחה – פחות או יותר – במלחמה הקרה, בעוד שברה"מ, שהיתה כה חשאית עד שאפילו ספר הטלפונים של מוסקווה היה מסווג, קרסה וכל השו-שואיזם המפואר שלה התברר כבזבוז משאבים עצום.

הגישה הזו היא במהותה אנטי-דמוקרטית: משטרים דמוקרטיים זקוקים לדיבור ולדיון, לא לדממה ולשתיקה. מהבחינה הזו, הציבור אכן מתאים להנהגתו: פעם אחר פעם, נתקל הקורא הישראלי בטוקבקיסטים זועמים, שמוחים על כך שעובדה בלתי מסוכנת בעליל (כמו מספר האקדחים שברשות צה"ל) מתפרסמת. האנשים האלה לא הפנימו את תפקידם כאזרחים: שהם, באמצעות הממשלה שהם בוחרים ושעליה הם מפקחים, הם שצריכים לנהל את צה"ל ושאר אפרט הבטחון. לא להיפך.

הישראלי המצוי ממשיך להעמיד פנים שהאלה שם למעלה יודעים מה הם עושים, למרות שהראיות לכך מצטמצמות במהירות. בתחילת השנה – זוכרים? – חגגה התקשורת הישראלית, בקריצה הנדרשת, את ההצלחה הגדולה של חיסול מבחוח, שם שלא אמר שום דבר לישראלי הממוצע לפני שמאיר דגן העלה אותו לדרגת רב מרצחים לאחר מותו. ביוני, המבצע התברר ככל כך מוצלח בפגיעה בקשרי החוץ של ישראל, ובהוצאה לפנסיה של דור שלם של מחסלים ישראלים, שלשכת ראש הממשלה הודיעה שדגן לא יקבל עוד שנה בתפקיד ראש המוסד. התקשורת הישראלית הפכה את התבוסה של הקרב על המרמרה, בעידודו הנמרץ של דובר צה"ל, לדבר הטוב הבא – חינגת התבכיינות על העולם העוין. רוב הישראלים ממשיכים להאמין, עם זאת, שצה"ל יודע מה הוא עושה. 82% מהם – שיעור מדהים – אמרו זאת גם אחרי דו"ח וינוגרד הראשון. הטלת ספק בצה"ל, מבחינת רוב הישראלים, שקולה להכחשת שואה.

מדהים, על כן, לחזות בקלות שבה שקעה השערוריה הבאה אל תהומות הנשיה: שר הבטחון אהוד ברק ביקש מהרמטכ"ל לקבל עותק של דו"ח איילנד, שביקר את הפאשלות של הממסד בפרשת המשט הטורקי – וגבי אשכנזי סירב. לאחר כמה צעקות, הסכים הפקיד הבכיר למלא את הוראתו של השר הממונה עליו, והעביר לו את הדו"ח שרצה לקרוא.

הפרשנות, המתבקשת למדי, היא שבלשכת אשכנזי – שם מתעבים את ברק – חששו שהדו"ח ישמש את ברק בהשגת המטרה הקבועה שלו, קרי התחמקות מוועדת חקירה, הפעם של טירקל.

אמנם, לברק יש עבר עשיר בתחום: הוא התחמק מחקירה בפרשת צאלים ב' (למרות ששיקר לוועדת החוץ והבטחון ואמר שלא נכח בתרגיל הקטלני ההוא); הוא החליק מתחת לרדאר של ועדת החקירה הראשונה של שמגר, זו שעסקה בטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה); הוא יצא איכשהו גם מוועדת אור, שעסקה במאורעות אוקטובר 2000 ולא התייחסה לקריאה של ברק ברדיו לשוטרים לפתוח את הצירים "בכל האמצעים" – פקודה שהצלופח הזהיר הקפיד לא לתת. אחרי כל אלה, התחמקות מטירקל לא צריכה להיות מסובכת במיוחד: הפאשלה, כמו כמעט תמיד, היא של הצבא, והפעם ברק לא בצד של הירוקים.

אלא שזה לא העניין, כמובן. העניין הוא ששר הבטחון והרמטכ"ל מתנהלים באופן שהיה נחשב ללא בוגר בקרב ילדי גנון. אמנם, התרגיל הזה של צה"ל – לנסות שלא לתת מידע שהוא צריך לתת – לא חדש: בימי ראשות הממשלה הקצרים של ברק, כשהוא הקים את "מנהלת השלום", הצבא מנע ממנה לבצע את תפקידה בכך שסירב לתת לה מפות. ועדיין, קשה לקלוט את היהירות של רמטכ"ל שחושב שהוא יכול למנוע משר בטחון לעיין בדו"ח כשהלז מבקש זאת. אלמלא היה אשכנזי בדרך החוצה, ברק היה צריך להראות לו את הדלת רק בגלל התרגיל הזה.

מתח בין שרי בטחון ורמטכ"לים, חשוב לציין, הוא לא דבר חדש, כבר מהימים שבן גוריון הקפיד לשמור על יעקב דורי החולני והלא מתפקד כרמטכ"ל, כדי שיוכל לכפות את רצונו על מפקדי צה"ל. דוגמא קיצונית מהשנים האחרונות היא הבוז שרחש דן חלוץ כלפי השר שלו, עמיר פרץ, והצורה שבה מידר אותו. חלוץ היה ענו מספיק להודות לאחר מעשה שהוא טעה בפרץ, שתפקד יחסית בסדר – יחסית לשאר הבכירים באותה המלחמה – אבל בזמן המלחמה עצמה, הוא גיבה את אלוף פיקוד העורף, יצחק גרשון, כשהלה פשוט סירב לפקודתו של פרץ להפעיל את חייליו כדי לסייע לאוכלוסיה בצפון. אפשר לסמוך על ברק שהטעות הזו של חלוץ – הודאה בטעות – לא תקרה במשמרת שלו.

אז זה בסדר: לכו לישון, ילדים. אין לכם מה לדאוג. המבוגרים האחראים שומרים עליכם היטב..

(יוסי גורביץ)