זה התחיל כסיפור על זוג בורגני, שרצה לבנות לעצמו בית בישוב קהילתי. התקופה היתה ראשית שנות התשעים, ולבני הזוג היתה בעיה: עאדל ואימאן קעדאן לא היו, כפי שאפשר להבין משמם, יהודים כשרים. הבית שהם רצו, בקציר, היה על אדמה ממשלתית שהוחכרה לסוכנות היהודית, שריד לתקופה שלפני קום המדינה שתפקידו לוודא שרק יהודים ייהנו מקרקעות בישראל, והם נדחו משום שאינם יהודים. ממשלת ישראל נקטה במשך שנים בפרקטיקה של העברת אדמות לסוכנות, כדי שתוכל אחר כך להתמם ולומר שזה שערבים לא יכולים לגור שם, זו לא אחריותה; זו אחריותה של הסוכנות לבדה.

בני הזוג קעדאן הגישו בג"צ בנושא, בטענה המובנת מאליה שמדובר באפליה בהקצאת משאבי מדינה. הם הגישו ב-1995 עתירה לבג"צ; זה עשה כל שביכולתו כדי לא לדון בעתירה הממולכדת הזו, וביקש מהצדדים להתפשר. בסופו של דבר, בשנת 2000, לא היתה לו ברירה והוא נתן את פסק הדין היחיד האפשרי. אהרן ברק, הליברל הגדול, כתב אז שהוא חושש מהמשמעות של פסק הדין לגבי הציונות, אבל בין ציונות ובין שוויון הוא בחר, במאמץ ניכר, בשוויון.

הסאגה לא נגמרה כאן. בני הזוג קעדאן, מצוידים בהחלטה של בית המשפט העליון, פנו אל קציר וביקשו את חלקת הקרקע שלהם. הוועד הודיע להם שלאחר בדיקה דקדקנית, הוא מצא שבני הזוג "לא מתאימים לאופי" של קציר, ועל כן הוא נאלץ בצער רב וביגון קודר לדחות את בקשתם. הישוב לא טרח לנמק את החלטתו. בני הזוג נאלצו לעתור שוב לבג"צ, זה שוב התמהמה, ובאוגוסט 2007 – שבע וחצי שנים אחרי הפסיקה המקורית, 12 שנים אחרי העתירה הראשונית – קיבלו בני הזוג את הקרקע שלהם. הם נעזרו באגודה לזכויות האזרח, שציינה כי בעוד שממשלת ישראל מנפנפת בפסיקה של בג"צ כדי להוכיח עד כמה היא שוויונית לכאורה, בפועל היא עושה הכל כדי לסכל את יישומה.

פסיקת קעדאן חשפה את הבלוף הגדול של ממשלת ישראל, שהעמידה עשרות שנים פנים שהיא שוויונית, בעודה פועלת להדיר 20% מהאוכלוסיה מנכסי הציבור – נכסים שלמרבה הטרגדיה הופקעו בחלקם הגדול מאותה אוכלוסיה. במילים מנומסות פחות, הממסד הציוני מנסה לשמור על הרכוש שגזל, אפילו אם תוך כדי כך הוא יציג את הרעיון של ישראל כמדינה דמוקרטית כבלוף ריק.

למה אני מטריח אתכם בסיפור ישן? כי אתמול אישרה ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת הצעת חוק, ששמה הלא רשמי אומר הכל: "עוקף קעדאן". על פי הצעת החוק, ישובים שיש בהם פחות מ-500 משפחות יוכלו להקים ועדות קבלה, שיוכלו למנוע ממועמד לגור שם אם הוא "לא עונה על הקריטריונים של אופי הישוב".

מה הקריטריונים? לא מסובך לנחש. בישוב במועצה המקומית משגב, למשל, אחד הקריטריונים לקבלה הוא "שמירה על חגי ישראל", והיותו של המבקש ציוני. די ברור נגד מי מיועדים הסעיפים האלה – נגד קעדאנים עתידיים – אבל זה לא עוצר שם. במושב כפר אחים, למשל, רוצים שכל הזוגות שיגיעו לשם יהיו כאלו שהתחתנו ברבנות. הכניסה לכופרים ברבנים, גרושים, או סתם משפחות חד הוריות אסורה. החוק החדש שעולה לדיון בכנסת גם מתיר לוועדות לאסור על מי שנראה שאין לו די כסף לבנות בית להתגורר במקום. כלומר, הממשלה לוקחת אדמות ציבור, ומחלקת אותן באופן שמיועד להדיר לא רק 20% מהאוכלוסיה, אלא גם מי שאיננו אמיד מספיק כדי לבנות בית בכפר. שזה, נראה לי, רוב האוכלוסיה.

כלומר, קבוצה קטנה של אנשים אמידים תקבל הרבה יותר שטח, ובו זמנית תהיה שומרת הסף של ממשלת ישראל, שתמנע מערבים להתגורר מחוץ לתחום המושב שלהם. המיסוד הזה של גזל האדמות, כמסתבר, נוח לשני הצדדים. והאחרים? רוב האוכלוסיה? זה בסדר, את אלה שאין להם כסף לרכוש אדמות באיזה מצפה, תמיד אפשר יהיה להרגיע בכך שיאמרו להם שמדובר במניעת אדמות מערבים. את הערבים, הרי, ממשלת ישראל אף פעם לא ספרה. והשוויון? זה טוב למדינות דמוקרטיות, לא למדינות יהודיות.

עדכון: מבדיקה של עדאלה עולה שאם החוק יעבור, 81% מאדמות המדינה לא יהיו זמינות לערביי ישראל.

(יוסי גורביץ)