החברים של ג'ורג'

וקץ למשחק

בנימין נתניהו נאם אתמול (ד') בטכס יום הזכרון ליצחק רבין, וכמנהגו הודיע שהוא היורש הראוי שלו. מי שלא נחנק מבחילה, מי שזכר את נתניהו המסית של ימי אוסלו, יכול היה להזכר שאת אותו השטיק בדיוק עשה נתניהו גם לשרון: זמן קצר לאחר ששרון נכנס לתרדמת, מיהר נתניהו להצהיר בריש גלי שהוא היורש ואין בלתו של האיש שרק כמה חודשים קודם לכן עשה הכל כדי להשליך מהליכוד, ושאותו כינה "דיקטטור" (ההערה המפורסמת על "החיוך של הדיקטטור"). ולמה נתניהו הוא היורש הראוי של רבין? כי בעוד רבין דיבר על "כמעט מדינה" פלסטינית, נתניהו מוכן אפילו למדינה מפורזת.

או שלא. נתניהו נמצא בתפקידו כמעט שנתיים. המו"מ עם הפלסטינים לא התחיל בפועל, והוא מתעקש על זכותה של ישראל להמשיך ולבנות בשטחים הכבושים. הוא דורש מהפלסטינים שיכירו בישראל כ"מדינה יהודית" – ויכירו בכך במעמדם של הפלסטינים הישראלים כאזרחים סוג ב' – אבל לא מוכן להציג מפה המעידה מה יהיו גבולותיה של המדינה המפורזת שהוא מוכן להקים. הוא יודע שברגע שיציג מפה, יגיע קיצו הפוליטי: הימין יפרוש, והוא ימצא את עצמו תלוי בחסדיהם המפוקפקים של אהוד ברק וציפורה לבני. מטרתו של נתניהו, כמו בקדנציה הקודמת שלו, היא למשוך זמן, למזמז זמן, לשבור את הפלסטינים על ידי עקשנות. עם קצת מזל, הם יפנו לאלימות, וישראל הרי מתחננת לאלימות פלסטינית. היא תהיה תירוץ נהדר.

לרוע מזלו של נתניהו, הולכים ומתרבים הסימנים שהפלסטינים לא מתכוונים יותר לשחק את המשחק הזה, "שחוק את 22 האחוזים שנותרו מפלסטין". יותר ויותר נשמעים בכירים פלסטינים כשהם אומרים שבכוונתם לפנות למועצת הבטחון של האו"ם כדי שזו תכיר בעצמאותה של פלסטין בקווי 67'. סלאם פייאד כבר הצהיר שמבחינתו, הצהרה כזו תגיע בכל מקרה באוגוסט 2011; חנאן עשראווי, מהדוברות הרהוטות ביותר של הרשות, אמרה שהנושא נמצא בדיונים פנימיים באש"ף.

התוצאה היא שכאשר הנושא עולה על סדר היום, ישראל הרשמית – וגרורותיה בחו"ל – נכנסת לפאניקה. בכירים ישראלים הודו באוזני הניו יורק טיימס שלהערכתם רוב מדינות העולם יכירו במדינה הפלסטינית ושהמהלך הזה יפריע לישראל לגזול אדמות פלסטיניות (או, בלשון המדודה של הני"ט, " It would also pre-empt any efforts by Israel to keep some settlements and negotiate modified borders"). כחלק מהתגובה הפאניקרית, הודיעו הבכירים הישראלים שצעד כזה יהיה "מנוגד להסכמי אוסלו".

צחוקים אתכם. אריאל שרון הודיע ב-2002 ש"הסכם אוסלו מת". הוא היה אז, אם מישהו רוצה לזכור, ראש הממשלה. הוא ניהל אז מסע ארוך טווח להחרבת הרשות הפלסטינית שבמסגרתו הרס כל סממן שלטון פלסטיני ופלש ללא הרף לשטחים פלסטיניים. מעבר להצהרות של שרון, הסכמי אוסלו היו הסכם מסגרת לחמש שנים. תוקף ההסכם פג במאי 1999, ערב הבחירות שבהן בעטו הישראלים את בנימין נתניהו לתפקיד אזרח מודאג. כדי שלא לסייע לנתניהו להבחר, ערפאת הורה על שקט תעשייתי באותה תקופה, והיא חלפה בלי שמישהו – בכלל זה הטעות הגדולה ביותר של האלקטורט הישראלי אי פעם, אהוד ברק – ישים לב. ההסכמים האלה לא קיימים יותר אלא כעלה תאנה של המשטר הציוני (ולפני שמישהו יתלונן על הביטוי הזה, הוא יצטרך להסביר לי מדוע הוא לא מתאר נכון את ממשלת ליברמן-נתניהו).

הגיע הזמן לבחור

 

בתגובה על הדברים שאמרה עשראווי לני"ט, הודיע ראש ה-ADL אייב פוקסמן, שבפרפרזה על דברי אולמרט הוא קריקטורה של ראש ארגון זכויות אדם, שצעד פלסטיני כזה יהיה חלק "ממסע הדה-לגיטימציה של ישראל". הפוך, אייב, הפוך: הכרזה על מדינה פלסטינית בגבולות 67', וקבלת סנקציה בינלאומית לכך, תהיה ויתור כל תביעה לשטחים בישראל גופא. הוא קרא "לסגור את כל דלתות היציאה" כדי "לאלץ את הפלסטינים לשאת ולתת". דימוי נאה, האין כן? אגב, שימו לב איך דרישה סבירה, מקובלת על העולם כולו – מדינה פלסטינית בגבולות 67' – הופכת תוך שניות לחלק מ"מסע הדה לגיטימציה של ישראל".

לא ברור אם האמריקנים יתמכו בהצהרה כזו מצד מועצת הבטחון של האו"ם. סביר שיופעל על הממשל לחץ כבד מצד, אה, כל מיני גופים שטוענים בתוקף שלומר שיש להם יכולת להפעיל לחץ כבד זו אנטישמיות, אבל בכלל לא בטוח איך יתגלגלו הדברים. מה שסביר הוא שאחרי שישראל הרשמית האכילה את ממשל אובמה מרורים, ישראל תצטרך לשלם מחיר כבד על וטו במועצת הבטחון. הווטו הזה לא יהיה אוטומטי.

נותרת האסיפה הכללית, זו שבה תעמוד ישראל בבעיה יחודית: זה אותו הגוף עצמו שהכריז, בתאריך שישראל הרשמית זוכרת ככ"ט בנובמבר, על הקמתן של שתי מדינות בפלסטינה: מדינה יהודית ומדינה ערבית. היהודית קיימת כבר 62 שנים, ובולמת – במישרין ועקיפין – את הקמתה של השניה אותו משך זמן עצמו, וכובשת את אדמותיה מזה 43 שנים ויותר. כשתוצג ההכרעה כך באסיפה הכללית, יסתממו טענותיה של ישראל – אלא אם תרצה לחזור להצהרה הנושנה ההיא של אריאל שרון בדבר הצורך להתנער מההחלטה על קיומה, החלטה 181, ולשמוט סופית את הלגיטימיות של קיומה.

אחרי שני עשורים עלובים למדי, נראה שסוף סוף יש הנהגה פלסטינית ראויה. אסור להניח לישראל לחסל אותה. רצוי כי הפלסטינים, בטרם יבקשו רשמית את עצמאותם ואת נסיגת כל הכוחות הישראלים משטח מדינתם, יצהירו כי במידה וישראל תדחה את החלטת האו"ם, יתפרקו בזאת כל המוסדות הפלסטיניים הרשמיים, והפלסטינים כולם יבקשו מיד אזרחות ישראלית. אולי כשתעמוד הבחירה הזו מול עיניהם של ישראלים, אפשר יהיה להציל את מה שנשאר מהחזון הקורס של שתי המדינות. ישראל כבר הוכיחה שאסור לסמוך עליה בנושא זה.

(יוסי גורביץ)