החברים של ג'ורג'

בנימין נתניהו, אנטי ציוני

פעם, מזמן, קיבל האו"ם החלטה נבונה סוף סוף ומצא שהציונות היא גזענות. אחד מקודמיו של בנימין נתניהו כשגריר באו"ם, חיים הרצוג, קרע אז בדרמטיות את נוסח ההחלטה מעל דוכן המליאה. השטיק הזה עזר לו מאד אחר כך, כשרצה להיות נשיא.

היום הוכיח נתניהו שוב שהאו"ם צדק, כאשר הוביל את ממשלתו ברוב גדול – 22 נגד שמונה – לקבלת החלטה המפלה בין מתאזרחים שאינם יהודים ובין מתאזרחים יהודים. הראשונים יאלצו להשבע אמונים ל"מדינה יהודית ודמוקרטית". הנוסח הקודם היה פשוט "אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת ישראל". חוסר השוויון הדאיג אפילו את יעקב "חוקת התורה" נאמן, שהבין שהתגרות כזו תאלץ את בג"צ להתערב. אמנם, אם להסתמך על תקדימים, זה יהיה בשנת 2021, אבל בכל זאת.

על החוק עצמו כתבתי כבר כאן. על אפסותם של שרי העבודה מיותר להכביר מילים. נראה שהפעם בוז'י הרצוג ושות' הרשו לעצמם להצביע נגד במקום להמנע או להיעלם, פשוט כי ידעו שאין שום סיכוי שהם ירגיזו את נתניהו או ליברמן בכך שיפילו את ההצעה שלהם.

נתניהו עצמו אמר בתחילת הדיון בממשלה כי הצעת החוק היא "תמצית הציונות" ו"יסוד קיומנו". כלומר, לשיטתו של נתניהו, במשך 60 שנה בערך התנהל חוק האזרחות כשהוא מנוגד לציונות ומערער את יסוד קיומה של המדינה. ראוי גם להרהר במשמעות האידיאולוגית של דבריו: תמצית הציונות היא אפלייתם לרעה של לא יהודים על ידי יהודים. זו לא הפעם הראשונה שבה הציב נתניהו את הציונות במקום שבו בדרך כלל רק המתנגדים לה מציבים אותה: בעת ההצבעה על גירוש הילדים הזרים, הוא אמר שהממשלה נאלצה לקבל החלטות קשות, כשהציונות בצד אחד וההומניזם בצד האחר.

אני ודאי לא אחלוק על נתניהו. אבל משונה לשמוע את הטענה הזו מגיעה דווקא ממנו. כבן להסטוריון רוויזיוניסטי הוא ודאי יודע היטב שמדינת ישראל כפי שתוארה בחזונו של ז'בוטינסקי היתה מדינה דו לאומית; זה מה שמאפשר למאמינים אמיתיים, כמו משה ארנס ורובי ריבלין, להתחיל לדבר עליה שוב. ז'בוטינסקי היה יכול לכתוב דברים שהיום נשמעים דברי כפירה מוחלטים, כמו התפיסה ש"כאשר ראש הממשלה יהיה יהודי, סגנו יהיה ערבי, וכאשר ראש הממשלה יהיה ערבי, סגנו יהיה יהודי". ישראל של היום לא מסוגלת להעלות על הדעת סגן ראש ממשלה ערבי, שלא לדבר על ראש ממשלה ערבי. עד כדי כך מדובר בפנטזיה, שאם מישהו ינסה לערוך על פיה סרט, הצעת חוק שנתמכת על ידי ש"ס תמנע ממנו תקציב.

אז מה קרה בין ז'בוטינסקי לנתניהו? קרה מהפך כוחות. קרה הטיהור האתני של 1947-1948. ההצעה של ז'בוטינסקי הגיעה כשיהודים לא היו אפילו שליש מתושבי הארץ. עכשיו היהודים הישראלים מרגישים חזקים, וצריכים להגן על פירות השוד הגדול. עכשיו אין עוד טעם להעמיד פנים שהיהודים הישראלים רוצים שוויון. הם רוצים אדנות. מכך נגזרת רק צורה אחת אפשרית של ציונות: זו שבה היהודים הישראלים אינם מתחלקים בשלל, ושבה לא יהודים הם לכל היותר מיעוט נסבל. מדברים הרבה על כך שמהות יהדותה של המדינה איננה מפורשת בחוקים, אבל אין צורך בפירוש כזה. כל יהודי יודע מה המהות המזוקקת ביותר, תמצית היהדות: אתה בחרתנו.

מעניין לראות מה קרה לנוסחה הבלתי אפשרית – בלתי אפשרית בפועל – של "מדינה יהודית ודמוקרטית". הימין דחה אותה, ברובו, בשל המרכיב הדמוקרטי; הוא חש היטב שהוא חותר תחת המרכיב היהודי. השמאל הרדיקלי דחה אותה בשל ההבנה שהיהדות חותרת תחת הדמוקרטיה, ש"יהודית ודמוקרטית" פירושה אתנוקרטיה עם ציפוי דמוקרטי דק מן הדק.

היום בנימין נתניהו גירד את רוב מה שנשאר ממנו. בשם המדינה היהודית והדמוקרטית, הוא דרש מאזרחים לא יהודים נאמנות למדינה יהודית. הוא הכריז, למעשה, אם להשתמש בניסוח של דובי, על הקמתה של הרפובליקה היהודית של ישראל. ויש להזכיר לממשלת ישראל, בכל פעם שהיא תטען שהיא מחויבת לשוויון, את האמת: שהיא דחתה את רעיון השוויון בהצבעה.

מדינה כזו תתקשה לבקש את נאמנותו של אדם הגון.

(יוסי גורביץ)