ארגון ההדלפות וויקיליקס פרסם בסוף השבוע כ-392,000 מסמכים צבאיים מסווגים מעיראק, שככל הנראה הגיעו אליו באמצעות מדליף משורות הצבא האמריקני, בראדלי מאנינג, שכבר ממתין למשפטו.

המסמכים, שפורסמו במשותף יחד עם הניו יורק טיימס, הגארדיאן והשפיגל, מציגים את הפנטגון במערומיו. הם מראים כי בניגוד לשקר הרשמי של הפנטגון – שאין לו מושג כמה אזרחים נהרגו בעיראק – דווקא היה לו מושג מדויק למדי; הם מציגים את בעל בריתם העיקרי של האמריקנים בעיראק, ראש הממשלה השיעי נורי אל מליכי, כמי שפיקח, לעיתים אישית, על חוליות רצח ועינויים, והפך למיני סדאם חוסיין; ואת האמריקנים והבריטים כמי שמתעלמים מהעינויים שמבצעים בעלי בריתם. ההתעלמות מהעינויים היתה שיטתית כל כך, שניתן לה שם קוד מבצעי: Frago 242.

המשמעות היא שקצינים בכירים בכוחות הקואליציה ידעו על עינויים, ובחרו להתעלם מהם. הדבר מהווה, על פניו, עבירה על החוק הבינלאומי. כוחות הקואליציה אחראים לשלומם של האזרחים בשטחים שבהם הם נמצאים.

במסגרת העירוב הייחודי לישראל של בכיינות ושל ההנחה שאנחנו במרכז העולם, כותרת הגג של ידיעות אחרונות היא "לידיעת גולדסטון", והידיעה עצמה מוכתרת ב"מבחן גולדסטון". כלומר, מה זה חשוב, כמה עשרות אלפי אזרחים הרוגים; מה זה חשוב, שהצבא האמריקני הושחת בעיראק; העיקר הוא שיש מעורבים בפשעי מלחמה גדולים יותר מאיתנו.

לא בטוח שכדאי לציבור הישראלי ללכת בכיוון הזה. כן, הטענה של דוברי הפנטגון שהם הצבא המוסרי ביותר בעולם מוכרת מאיפשהו, אבל בניגוד לצה"ל הצבא האמריקני העמיד לדין פושעי מלחמה גם מבלי שדו"ח חיצוני יאלץ אותו לכך. יתר על כן, אם הצבא האמריקני מתעלם מהעינויים שמבצעים בעלי בריתו המקומיים, החמושים של צה"ל חוטפים אקטיבית מדי לילה אזרחים פלסטינים ומעבירים אותם ישירות לידי המענים. דובר צה"ל מפרסם בגאווה את הרשימה מדי בוקר, תחת הכותרת "מעצר מבוקשים". הידיעה מסתיימת בדרך כלל במילים "הועברו לחקירת שירותי הבטחון". אם הצבא האמריקני העלים עין מעינויים שביצעו כוחות אחרים, הרי שצה"ל מתלבט כבר שנתיים בשאלה האם עליו להעמיד לדין חמוש בכיר, אל"מ איתי וירוב, שהעיד בשבועה שהוא התיר לחייליו לענות. התשובה, אגב, היא שכנראה לא.

יתר על כן, מהמסמכים ניתן להסיק שמספר האזרחים העיראקים שנהרגו בשוגג על ידי פעולות צבא ארה"ב – במשך שש שנים – עומד על כעשרים בלבד. סביר מאד שהמספר נמוך מדי. הבה נעלה אותו פי עשרה. הוא עדיין נמוך משמעותית ממספר האזרחים שהרגה ישראל במהלך מבצע עופרת יצוקה, שנמשך כחודש ושהתנהל כנגד אויב הרבה, הרבה פחות מסוכן מאל קאעדה במסופוטומיה. אבל לא זו הנקודה.

היום פרסם גלובס כי הפרקליטות מתכוונת להגיע לעסקת טיעון עם ענת קם, במסגרתה היא לא תואשם בסיכון בטחון המדינה. את העובדה שהר האימים של יובל דיסקין יוליד עכבר כחוש ושהמילים "ריגול חמור" לא נועדו אלא להטלת אימה על קם קל היה לנחש כבר במאי, כשהודיעו על כתב האישום.

קם ומאנינג ביצעו עבירה דומה מאד: הדלפת מסמכים מסווגים. השאלה היא מי סיווג את המסמך, ולמה. מחנכים אותנו לחשוב ש"הגדולים יודעים" ושאם משהו מוגדר כסודי הרי שיש לכך סיבה טובה. כפי שהראו לנו קם ומאנינג, לעיתים קרובות מאד סיווגו של מסמך – כלומר, הגדרתו ככזה שאין לציבור גישה אליו – מיועדת לא להסתרת מידע שאסור שיגיע לידי האויב, אלא להסתרת מידע לא נעים. לעיתים פאדיחה בשדה הקרב (כמו השקר שניסה להסתיר את מותו של מאט טילמן מאש ידידותית), לעיתים מידע שיפריע לצבא במלחמת התעמולה שלו (כמו העובדה שחלק ניכר מהצילומים מאבו גאריב עדיין חסוי) – ולעיתים, חיפוי על פשע מלחמה. כמו שניסה בן גוריון לעשות בכפר קאסם, כמו שניסה הצבא האמריקני להסתיר את המידע של וויקיליקס, וכמו שניסו צה"ל והשב"כ לעשות בפרשת נווה-קם.

עם פרסום המידע של וויקיליקס, שנראה שקדמה לו התקפה על שרתי הארגון, הפנטגון צווח שמדובר בסיכון חיי אדם. זה מה שהוא אמר גם אחרי ההדלפה הקודמת של וויקיליקס, בנושא אפגניסטן; אחר כך הודה בשפל רוח שלא ממש. צה"ל והשב"כ ניסו לשכנע אותנו שענת קם היא האיום הגדול ביותר על צה"ל מאז איילה חסון. היום התברר שלא ממש.

למנגנוני החושך יש מה להסתיר: במקרה של מאנינג, החשיפות שלו מרסקות לרסיסים את תיאוריית ה-COIN של הגנרל האמריקני המוביל פטראוס, שאומרת בבסיסה שעל הכוחות מדכאי המרד לשתף פעולה עם הכוחות המקומיים, תוך המנעות מפגיעה באזרחים. אם בעלי הברית שלך הם מענים סדרתיים, והקורבנות יודעים שאתה יודע ויודעים שאתה שותק, כל הרעיון מתרסק. במקרה של קם, את העובדה שמבחינתו של צה"ל וקציניו הבכירים, הוראותיו של בג"צ הן המלצה לא מחייבת במקרה הטוב ומשהו שצריך לעקוף במקרה הרע.

מניעיהם של חושפי שחיתויות אינם תמיד טהורים – מה לעשות, אנחנו לא חיים בסרט של דיסני – ויריביהם מנסים להתלות בכך. ארגון ההדלפות וויקיליקס הוא בעייתי, ונגד ראש הארגון, ג'וליאן אסאנג', הועלו שורה של טענות – החל מכך שהוא מנהל את וויקיליקס כמו ממלכה פרטית וכלה בהאשמות על מעשים מגונים (טענות שבעטיין הוא מצוי כעת תחת חקירה בשוודיה). אסאנג' לא יהיה הראשון ולא האחרון מאנשי השמאל שהרשה לעצמו להתנהג כמו בהמה כלפי נשים, רק משום שהוא כבר הוכיח לעצמו שהוא אדם מצפוני. ענת קם, אומרים, רצתה לקדם את הקריירה שלה. זה חשוב, אבל חשוב פחות מהמידע שהם חושפים (ואם אסאנג' אכן עשה את המיוחס לו, אז מקומו בכלא; לחושפי שחיתויות לא מגיעות הנחות).

בכל פעם שמודיעים לנו שמידע הוא סודי, אנחנו צריכים לשאול למה הוא סודי. אסור לצאת מנקודת הנחה שיש סיבה הגיונית לסיווג. כוח משחית; וכוח סודי משחית במיוחד. אם נראה שגוף סודי מנסה להסתיר משהו לצרכיו, ולא לצרכי המדינה, זה כנראה המצב. בפעם הבאה שיציגו לנו את קם או את מאנינג התורנים כאויבי העם, בוגדים ומרגלים, יש מקום לתהות מי הבוגד כאן.

בדרך כלל זה לא החושף.

(יוסי גורביץ)