מלחמת העולם הראשונה תגיע לסופה הרשמי ביום ראשון הקרוב. גרמניה תשלם אז את התשלום האחרון של חובה מאותה מלחמה.

כידוע, בהסכמי וורסאי שלאחר המלחמה הושתו על גרמניה פיצויים כבדים, יחד עם הקביעה – שהכבוד הלאומני הגרמני התקשה לקבל, ושהיום אין עליה עוררין אבל אז עדיין עוררה חמה גדולה – שהיא היתה האחראית לשפיכות הדמים הגדולה ביותר שידע העולם עד אז. הקנס, והאמצעים הנוקשים שנקטה צרפת לגבייתו – כמו כיבושו מחדש של חבל הרוהר בתחילת שנות העשרים – היו בין הגורמים להתססת הלאומנות הגרמנית, ששיאה במשטר הנאצי, שבצעד שזכה לפופולריות אדירה הפסיק את התשלומים.

האחרון הגיע אל קיצו, כידוע, ב-1945. מאז גרמניה משלמת, ומשלמת, ומשלמת, את חובו של דור קודם. שילם הקנצלר קונראד אדנהאוהר, ושילם לודוויג ארהארד, ושילם קורט קיסינגר, ושילם ווילי בראנדט, ושילמו הלמוט שמידט והלמוט קוהל וגרהארד שרדר; ועכשיו אנגלה מרקל משלמת את התשלום האחרון. הבריטי האחרון ששרד את המלחמה ההיא נפטר לפני יותר משנה; גרמניה המשיכה לשלם. מקנצלר מקנצלר, מבחירות לבחירות.

ואין ספק שהתשלומים האלה עצבנו את הגרמנים שהיו מודעים להם, שרובם נולדו אחרי המלחמה ההיא ורבים מהם אחרי זו השניה, הגדולה יותר. ואין ספק שדמגוג מוכשר, או אפילו לא כל כך מוכשר, יכול היה לעשות קופה פוליטית נאה מהתביעה להפסיק אותם. הוא יכול היה לטעון, כמו שטענו אחרים לפניו, שהתשלומים האלה הושתו שוב על גרמניה מוכנעת ושבורה, שהם לא התקבלו בהסכמתה, ושאם מדברים על קבורת העבר, אולי כדאי להפסיק לשתות את מיסיהם של גרמנים עמלים טובים. במידה רבה, הוא היה צודק. אבל זה לא קרה.

אילו הודיעה גרמניה חד צדדית לפני שני עשורים, שהיא לא יכולה לעמוד בתשלומים כי היא צריכה לגרור את מזרח גרמניה, צורחת וצווחת, אל המאה ה-21, ושעל כן היא דוחה אותם לעתיד בלתי ידוע, מעטים היו מוחים; אילו הפסיקה לשלם אותם חד צדדית, ספק אם היו צעדים מעשיים שאפשר היה לנקוט נגדה. מרגרט תאצ'ר אולי היתה חולמת על כך בסתר, אבל אף אחד לא היה חוזר ב-1991 על הפלישה לחבל הרוהר. ולמרות הכל, זה לא קרה.

אבל גרמניה שילמה. כי מעבר לזכרונות העבר, ולצורך הגרמני הדוחק מאד להשאיר אותם קבורים בעבר, יש שם תפיסה של יציבות שלטונית. התחייבות של ממשלה אחת היא גם התחייבותה של הממשלה שבאה אחריה. גם כשזה מעיק, וגם כשאפשר לעשות רווח פוליטי מהיר על ידי התכחשות להתחייבויות הללו. יש דברים שלא עושים.

השבוע, חזינו בשר החוץ של ישראל נואם בעצרת האו"ם, כשהוא מודיע בריש גלי שמדיניותה של ישראל איננה מקובלת עליו, ושהוא רוצה להשלים את הטיהור האתני שלא בוצע ב-1948, תוך שלילה במשתמע של אזרחותם של הפלסטינים אזרחי ישראל. במקרה או שלא במקרה, הדברים נאמרו בימים שבהם מציינים – מי שעוד זוכר – עשור לטבח אוקטובר 2000, שבו הוכיחה ישראל הרשמית שוב שאזרחותם של הפלסטינים הישראלים איננה אזרחות; היא לא היתה מעזה לנהוג כך בישראלים יהודים. הדבר היחיד שהיה חסר בנאומו של ליברמן היה הצהרה על פרישה חד צדדית מהאו"ם.

וראש הממשלה, בנימין נתניהו, שתק. כלומר, הוא הצהיר שהדברים נאמרו שלא על דעתו. אבל הוא לא פיטר את שר החוץ שלו, שהשפיל אותו באופן הפומבי ביותר שבאפשר, ומקורביו מיהרו לומר שאין בכוונתו אף לנזוף בו. נתניהו, כמסתבר, רואה את הצעותיו של ליברמן – שמנוגדות לעמדתה הרשמית של ממשלתו – כמשהו שאין לפסול על הסף.

ליברמן ניצל את בימת האו"ם כדי להציג לא את עמדתה של ישראל, אלא את מצע מפלגתו. נתניהו לא מפטר אותו, בין השאר, כי הוא לא יכול לפטר אותו בלי להרכיב מחדש את ממשלתו. חוסר רצונו של נתניהו בכך מסגיר את חוסר רצינותו בחתירה לשלום, אבל זה לא הלקח היחיד.

במדינה שהאליטה הפוליטית שלה היתה לוקחת ברצינות את מחויבותה למערכת הפוליטית, מרכז המפלגה של ליברמן היה מדיח אותו, או לפחות מתכנס כדי לדון בנושא. אבל יותר ויותר מתחוור שאין לנו מפלגות – כלומר, גופים שמחויבים לחוקי המשחק – אלא שבטים. שר חוץ גרמני שהיה עושה מה שעשה ליברמן היה מוטס מתפקידו, על ידי הקנצלר או המפלגה, שמו היה הופך לדראון עולם, והמפלגה היתה נשארת בממשלה תוך שהיא מתנערת ממנו.

בישראל, אם נתניהו היה מפטר את ליברמן, ישראל ביתנו היתה הופכת מיד לאויב מר במיוחד של הקואליציה. הנאמנות היא למנהיג השבט, לא למדינה. במידה רבה, התרגיל של ליברמן היה משחק chicken קלאסי מול נתניהו: בוא נראה אם יש לך אומץ לפטר אותי.

לא היו לו, ולא היה צריך להיות גאון פוליטי כדי לדעת את זה. הבעיה לא מתחילה בליברמן. היא מתחילה בימי "המפלגה זה אני" של בן גוריון, כשפקידי ממשלה נדרשו לנאמנות למפלגה לפני המדינה, כשהשגת עבודה היתה תלויה במידה רבה בהחזקת פנקס החבר הנכון. זקני מפא"י נדרשו ל-15 שנים, לשורה של תקלות ולהרבה פיק ברכיים לפני שניצלו את התפטרותו השביעית של בן גוריון (התפטרות, או מחלה פתאומית, היו דרכו הפולנית עד למאד לשלוט במפלגה) כדי להפטר ממנו. בן גוריון הקפיד לדבר על "ממלכתיות", אבל בזמנו נאלץ ישראל (שייב) אלדד לפנות לבג"צ כדי לקבל תפקיד הוראה שבלי שום ספק היה מוכשר לו, וזאת משום שהוא היה מתנגד פוליטי. אריק שרון נהג לומר שהוא זוכר היטב את היום שבו הפך לאלוף – זה היה היום שבו קיבל את כרטיס החבר למפא"י.

הזמנים השתנו, מפא"י התחלפה במרכז הליכוד, אבל העקרון נשאר זהה: מפלגתיות – כמעט כנופיתיות – מעל לנאמנות למדינה. מובן שזכותו של כל אדם להתנגד לכל עמדה שממשלת ישראל נוקטת בה, אבל הוא לא יכול להביע את עמדתו תוך שהוא בו זמנית מכהן בה. את הנאום של ליברמן הוא היה צריך לנאום כמנהיג מפלגת אופוזיציה. אלא שמנהיג כזה, כמובן, לא יכול לשמש גם כשר חוץ. הנסיון להיות אופוזיציונר לממשלה שאתה חבר בה הוא הבעה של חוסר רצינות וחוסר אחריות.

כל זה, כמובן, נכון שבעתיים כלפי נתניהו. אבל זו זריית מילים לריק: בעוד שבועיים יישכח הכל. משום שחוסר רצינות וחוסר אחריות מתארים את יחסו של הישראלי הממוצע כלפי חובותיו כאזרח.

הערה מנהלתית א': אני מתחיל בזאת את פרויקט 300 השלישי, הפעם בשילוב עם שלום בוגוסלבסקי מהבלוג השכן. אנחנו עוד לא סגורים לגמרי לגבי הפורמט, אבל הרעיון הפעם הוא פוסטים מעמיקים יותר, שאולי יתכתבו זה עם זה, ועל כל פנים ייכתבו מדי יום.

הערה מנהלתית ב': בימים האחרונים התקבלו כמה וכמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות לכל התורמים.

הערה מנהלתית ג': כחלק מנסיונותי לקדם צילום פוליטי בישראל (כאן שוב המקום להזכיר את קבוצת הפליקר הרלוונטית) וכחלק מנסיונותי לשפר את יכולות צילום הפורטרטים שלי, אני מציע את הדיל הבא: כל בלוגר או אישיות פוליטית שיתייצבו בפתח תקווה עם בקבוק בירה כתשלום, ויפקירו את עצמם – הכל בתיאום מראש, כמובן – לעדשות שלי, יקבלו שתי תמונות פורטרט חינם, תמונות שיועלו גם לקבוצות הפליקר. בואו בהמוניכם!

(יוסי גורביץ)