כמדי שנה, החלה לאחרונה עונת הפוגרומים בגדה המערבית. הסיפור מוכר ומדכא: פלסטינים יוצאים למסוק את זיתיהם, ונתקלים תוך זמן קצר בעדת חוליגנים חובשי כיפות ורעולי פנים. במקרה טוב, זה נגמר בנזק לרכוש; במקרה הרע, בנזק לגוף.

המסיק, שהוא הכרחי לקיומה של החקלאות הפלסטינית, לווה תמיד באלימות מצד מתנחלים. צה"ל מצא את עצמו, בניגוד לרצונו, נאלץ לאבטח את הפלסטינים. המשימה היתה כל כך לא אהודה על צה"ל, שבשנת 2004 הוא הכריז שהמסיק יימשך רק יום אחד בכפרים מסוימים, ובכפרים אחרים – לשלושה ימים. הסיבה לכך היתה פציעת פלסטיני מירי של מתנחל.

המתנחלים מנצלים את המצב גם לגזל. אל דאגה: מדובר בגזל עם אישור הלכתי. מרדכי אליהו התיר למתנחלים לבזוז את רכושם של הפלסטינים ב-2002. כמובן שהוא לא הועמד לדין בשל ההסתה הזו לביצוע פשע; הוא היה יהודי, אחרי הכל.

לפני כעשרה ימים התלוננו פלסטינים על ביזה מצד מתנחלים, ותיעדו את המעשה. הם הזעיקו את כוחות צה"ל, אך הללו הגיעו בעצלתיים כעבור שעה, כאשר המתנחבלים כבר לא היו באזור. הביזה מתמקדת באזור "חוות גלעד", קן צרעות מבאיש אפילו מהמקובל.

אתמול (ו') הציתו מתנחבלי חוות גלעד מטעי זיתים של תושבי הכפרים פרעטא, ולאחר מכן טענו שהאדמות שהוצתו היו אדמותיהם-שלהם. צה"ל מיהר להודיע שמדובר ב"שטח פלסטיני שמעובד בקביעות על ידי מתנחלים". או, במילים אחרות, אדמה שהמתנחלים מ"חוות גלעד" גזלו.

שימו לב לטון אנשי האו"ם של צה"ל: הוא מודע לכך שמדובר בשטח גזול, שבוזזים עושים בו כרצונם למרות שהוא שייך לאנשים אחרים, ואין לו שום בעיה עם זה. עכשיו, נסו רק לתאר מה היה קורה במקרה הפוך: אם פלסטינים היו מנסים לגזול שדות של מתנחלים. צה"ל היה מתייצב במקום בכוחות גדולים, וכנראה מפיל בהם חללים. האנרכיסטים הדגימו את זה פעם בבילעין: הם הקימו במקום מאחז בלתי חוקי, ובניגוד לאלה של המתנחלים, שמחזיקים מעמד שנים, צה"ל פירק את זה שלהם בתוך שעות ובלי היסוס. "חוות גלעד", נזכיר, היא מאחז בלתי חוקי ששורץ במקומו כבר שבע שנים.

המסיק מוכיח שוב, אם היה צורך בהוכחות נוספות, שצה"ל מפר את חובותיו ככוח כובש. הוא אמור להגן על כל האוכלוסיה שבשטח הכבוש. ההגנה שהוא מספק היא סלקטיבית. כלפי הפלסטינים הוא גוליית; כלפי המתנחלים, הוא לעיתים דוד, במקרים רבים לא פחות הוא שותף פעיל במעשי הגזל שלהם. הפורעים של "חוות גלעד" הרי לא היו שורדים זמן רב במקום אם לא היו חוסים תחת הגנתו של צה"ל. רק כך הם יכולים להרשות לעצמם לבזוז את כבשת הרש של שכניהם מבלי להסתכן מיד בנקמה.

מערכות החוק של ישראל כבר הוכיחה את אזלת ידה בטיפול בבעיה: חלק ניכר מפסקי הדין שלה אינם מקוימים על ידי הרשות המבצעת. לצה"ל יש היסטוריה ארוכה, מימי בירעם ואיקרית, של צפצוף על בתי המשפט. מה שבג"צ טרם הפנים הוא שבשתיקתו מול הפרת פסקי הדין שלו – שתיקה שמתבטאת בכך שהוא לא עצר את שר הבטחון, את הרמטכ"ל ואת עלובי הפיקוד בשל בזיון בית הדין – הוא מערער את עצם מעמדה של מערכת המשפט הישראלית בעולם.

ובמידה רבה של צדק, יש לומר. ואם קציני צה"ל לא נרתעים משופטים ישראלים, הרי שמשופטים בינלאומיים הם דווקא נוטים לשקשק. אולי הפתרון הוא החלטה של בית המשפט העליון שהוא נסוג מהפסיקה הידועה של שמגר, שקבעה שלבג"צ יש סמכות על השטחים הכבושים, משום שבעליל אין לו יכולת יישום של פסיקתו שם. בעשור האחרון – הדוגמא הבולטת היא הפסיקה של בית המשפט הבינלאומי בנושא גדר ההפרדה – שימש בג"צ בעיקר כעלה התאנה של ישראל: תראו, יש לנו משפטנים שאמרו שזה דווקא לא כל כך נוראץ הגיע הזמן לחשוף את ערוותה של ישראל, ולהשאיר את הקצינים להתמודד לבד עם המשפטנים הבינלאומיים. במצב הנוכחי, הוא שותף לגזל הזיתים שמבצעים המתנחלים.

(יוסי גורביץ)