הקשר של בנימין נתניהו עם המציאות רופף משהו. זה לא כל כך חדש. באחת האזכרות לרחבעם "הרצח הכפול" זאבי, התרפק נתניהו על הימים הטובים בהם שירת זאבי בממשלתו והעניק לו עצות מוצלחות לאחר ישיבות הממשלה; זאבי לא שירת בממשלתו מעולם.

מאוחר יותר, כשמצא את עצמו מחוץ לתפקיד רשמי אחרי שהתפטר מהממשלה ערב ההתנתקות, הוא פינטז שהציעו לו את תפקיד שר האוצר של איטליה. זו היתה פנטזיה מבישה למדי מצידו של סניור בניטו: פטריוטים גאים אינם שוקלים לערוק למדינה אחרת כדי לקבל בה משרה בכירה רק כי מצבם הפוליטי קשה, וודאי אינם מנפנפים בהחלטתם שלא לערוק לארץ האספרסו והאופנה בפני ההמון הישראלי המיוזע. הוא אמר שההחלטה שלו גרמה ל"מגינת ליבם של רבים", ואם זו לא פנטזיה, אני לא יודע מה כן.

כשניסה לבנות את עצמו כיורשו של שרון, הוא רקח את המשונה שבסיפורים, אותו מכר ליאיר לפיד בינואר 2006: כביכול נפגשו שרון, אהוד ברק ונתניהו עצמו בנגמ"ש של שרון במלחמת יום הכיפורים. אף אחד מהאנשים שהיו שם, בדק בן כספית כחודשיים לאחר מכן, לא זוכר אירוע כזה. הסיפור גם לא מסתדר עם הרישומים הצבאיים על המקומות שבהם היו ברק, נתניהו ושרון בזמן המלחמה. אבל ככה זה בפנטזיה. כשהילארי קלינטון יצאה בסיפור מופרך על ירי צלפים בעת ביקורה בבוסניה, הוא חיסל את סיכויי הנשיאות שלה; בתודעה הישראלית, ביקור הרפאים של נתניהו בנגמ"ש שקע כאבן שאין לה הופכין.

והיתה גם הפנטזיה ההיא, שכחבר כנסת שנהנה מפנסיה של ראש ממשלה, שר חוץ, שר אוצר ושכחתי מה עוד, הוא נאלץ לחיות מאלף דולרים בלבד, דבר שלדבריו איננו ניתן לביצוע. נניח עכשיו לעובדה שהפנסיה גבוהה הרבה, הרבה יותר; נתמקד בעובדה ששנים מועטות קודם לכן נאבק נתניהו כארי כדי למנוע את העלאת שכר המינימום לאלף דולרים. והיתה הטענה ששביתת הסטודנטים בימיו הסתיימה תוך ימים ספורים, כנראה ברגע שבו "שרה הכינה כמה פיצות".

הבוקר פרסמו העיתונים בקול תרועה את הפנטזיה החדשה של נתניהו: בנסיון עלוב במיוחד לדחוק את עצמו לתוך הדרמה הכלל עולמית סביב חילוץ הכורים בצ'ילה, טען נתניהו שהוא חזה את אסון המכרה. מה, לעזאזל? אם הוא ידע שהולך להיות אסון במכרה האומלל הזה, איזה סוג של בהמה חסרת לב מונעת את המידע מהאנשים שעומדים להפגע ממנו?

טוב, לא בדיוק. נתניהו לא חזה את האסון הספציפי הזה. הוא בסך הכל כתב בספר שיצא ב-1987 ש"אסון מכרה, למשל, עלול ללכוד רק כורים ספורים במעבה האדמה. אף על פי כן עלולה תשומת הלב של אומה שלמה להיות מרותקת לגורלם במשך זמן רב. אין זה רק בגלל נציגיה של התקשורת המגיעים למקום האסון ומדווחים על הדרמה המתרחשת. סיבת הדבר היא עמוקה יותר. בסתר לבו רואה כל אזרח את עצמו בדמיונו כאילו הוא עצמו נקלע לאותו מצב".

וואלה. הסטנדרטים לנבואה ירדו משמעותית בזמן האחרון, אני רואה. לרביב דרוקר יש נבואה מוצלחת לא פחות של נתניהו מאותו הספר עצמו. אני רוצה לחלוק עובדה מפעימה (אבל רק בפורום המצומצם הזה, כן?): המנחה של משחק תפקידים בו אני משתתף תיאר גם הוא קריסה של מכרה, ואין שום ספק שכאשר עשה זאת שוטט מוחו בספירות העליונות, והוא הביא לנו תיאור – משובש ומעוות, אכן, עקב ערפילי הנבואה המוכרים מימי הפיתיה והאד הרעיל ששאפה – של קריסת המכרה מצ'ילה. מפאת השמירה על פרטיותו של אותו מנחה, שיוצף בוודאי על ידי המוני פתאים צמאים לנבואה, שמו שמור במערכת.

ואחרי הסרקזם, אחרי הלעג המתבקש לבניטו נוסטרדמוס, גואה החשש: איזה סוג של יצור חסר בטחון, שחייב לתחוב את שמו לכל אירוע, המלכנו עלינו? איזה אדם שפל רוח לא יכול להניח לטרגדיה לחלוף, מבלי שינסה להטביע עליה את חותמו הנלעג? שימו לב לרצף: נתניהו והפנטזיה על שרון בנגמ"ש, ארבעה ימים לאחר קריסתו; נתניהו באזכרה לזאבי, מנסה נואשות להתחכך בזכרו של המת; נתניהו שמנסה לתפוס עמדה טובה ליד המצלמות בצ'ילה.

כן, אני יודע: המידע הגיע מהלשכה שלו, לא מנתניהו. אני מתקשה להשתכנע שיש מישהו בלשכת נתניהו שהיה יודע לפתוח את "הטרור" בעמוד הנכון, ולצטט דווקא את הפסקה החיוורת הזו, אלא אם המצטט הוא מי שכתב אותה.

מה שמפחיד כאן הוא שאלו התקריות שהגיעו לידיעת הציבור. מעניין מה מזדחל במוחו של נתניהו כאשר הזרקורים אינם מופנים אליו. מעניין? לא, בדיוק. מטריד.

(יוסי גורביץ)

אתה ילד בן 15. היה לך יום קצת מעייף בבית הספר. השיעור האחרון היה שיעור התעמלות, ואתה לובש חולצה מיוזעת ומכנסיים קצרים, עומד בתחנת האוטובוס וממתין לרכב המטרטר שייקח אותך הביתה. הרכב עוצר, פותח דלתותיו: אתה עולה ומנקב את כרטיסיית הנוער שלך. האוטובוס עמוס למדי, אז אתה עומד ואוחז באחד העמודים, ושוקע בהרהורים: על המורה להתעמלות, על ילד מהכיתה שקופץ לרוחק קצת יותר טוב ממך, על הסנדוויץ' שאמא הכינה לך בבוקר, עם גבינה צהובה. ואתה בכלל לא אוהב גבינה צהובה.

פתאום אתה מרגיש מישהו מתחכך בך מאחור. אתה שולח מבט זהיר מעבר לכתף: גבר עם שיער שיבה, לא יוצר איתך קשר עין, אבל נשען בצורה מאוד משונה קדימה ומצמיד את המפשעה שלו לאחוריך. האוטובוס צפוף, זה נכון, אבל לא עד כדי כך. או שכן? אתה מתחיל להיות מבולבל. הגבר נע קדימה ואחורה, לכאורה עם תנועות האוטובוס, אבל באופן מוגזם. אתה משותק. לומר משהו? לצעוק? לדחוף מרפק בבטנו של האיש? לרדת מהאוטובוס, למרות שיש עוד ארבע תחנות עד הבית שלך?

בסוף אתה לא עושה כלום. כשהאיש סוף סוף מרפה, אתה נצמד, מבויש, אל העמוד, ומקווה שטעית. שזה לא מה שחשבת שזה. רק חצי שעה אחר כך, בבית, במקלחת, אתה תרגיש מלוכלך. כאילו עשית משהו רע. כאילו דבק בך כתם שהסבון לא יצליח להוריד לעולם. רק אז אתה מבין בדיוק מה קרה לך. ואתה מזיל דמעה של תסכול ועלבון, כשאף אחד לא רואה.

בבקשה, חזרו לתחילת הקטע, וקראו אותו שוב – הפעם בלשון נקבה. האם זה נשמע לכם בדיוק אותו דבר? סביר להניח שלא.

הסתכלו סביבכם. כמעט כל יצור אנושי ממן נקבה שתוכלו לקלוט בשדה הראיה שלכם עבר בחייו – בחייה – הטרדה מינית, תקיפה מינית, או אונס. למזלי, לא נאנסתי בחיי, על כן לא אוכל לדבר בשם הנאנסות ואני לא מתיימרת להזדהות עם החוויה האיומה שלהן. אולם אני יודעת מה פשר הדבר כשמישהו נוגע בך בצורה שלא ביקשת; מלטף מבלי שהוזמן לכך; מתחכך בסתר, חופן, לוקח את מה שמעולם לא ניתן לו מרצון. לא פעם תהיתי מדוע לא החטפתי, באותן הזדמנויות, סנוקרת מהדהדת בפרצופו או ברך באשכיו של אותו תוקף. התשובה היחידה שיש לי היא, שהייתי בהלם. את מצפה באופן טבעי שאנשים יכבדו את המרחב הפרטי שלך ולא יעשו בגופך כבשלהם. כשהאשליה הזו, של ביטחון הגוף שלך, נשברת, קשה מאוד להתעשת ולהגיב בזמן. לאחר מעשה, את כבר כל כך מטילה ספק בעצמך, שקשה לך להתלונן. את מטילה ספק בתפיסת המציאות שלך: אולי אני מגזימה? אולי הבאתי את זה על עצמי? אולי שידרתי לו, איכשהו, שזה בסדר לבוא ולתפוס לי את השדיים, למרות שאני בקושי מכירה אותו?

גברים טובים ויקרים שאני מכירה נדהמים בכל פעם מחדש כשאנו, הידידות שלהם, מספרות להם על מקרים של הטרדה מינית שעברנו. "איך זה יכול להיות", הם שואלים, "שלא הרמתן קול צעקה? איך יכול להיות שהתופעה הזו כל כך נפוצה, וכל כך מושתקת?" זו שאלה מצוינת. גם אנחנו לא ממש יודעות. אולי זה קורה כי התרגלנו, מגיל אפס, לכך שנשים הן לא ממש בני אדם. נשים הן דבר שיש להסתכל עליו וליהנות מיופיו (אז רצוי שתדאגי להיות יפה, אחרת את לא עונה להגדרה של "אישה"); דבר פגיע, שיש לתפוס אותו בזרועות חסונות ולכבוש אותו (אז רצוי שתדאגי להיות חלשה ולא להביע את דעתך או רצונך בתקיפות רבה מדי). כשמישהו מדביק לך איזו נשיקה, מעביר לך איזה ליטוף בגב ומתעכב לרגע על ישבנך – נו, חמד'לה, זה הכל בחיבה. זו מחמאה, בעצם. את צריכה להגיד תודה. בטח שאין מה לעשות מזה עניין. בסף הכל ליטוף, בסך הכל נשיקה, מה יש? הרי את לובשת בגדים יפים כי את רוצה שיראו אותך, נכון? ואם את רוצה שיראו אותך, את גם רוצה שיגעו בך, נכון? נו, אז אני נוגע. ואת עוד מתלוננת? קיבלת בדיוק את מה שרצית. לא?

אז זהו, שלא. נשים כבר לא מוכנות להיות הסמרטוט במערכת הזוגית, הן לא מוכנות להיות הצד ש"נלקח", ש"נכבש", הצד שמקטין את עצמו כדי לאפשר לצד השני להרגיש גדול וחזק, גיבור. הן שואפות לדבר קטן ומקסים שנקרא "שוויון". הבעיה היא שיש לא מעט גברים, חלקם ווקאליים למדי, שמבחינתם אישה אסרטיבית היא אישה מסרסת. אישה שעומדת על שלה היא אישה שלא נותנת לזין שלהם לעמוד. הם משוכנעים שאישה כזו היא אגרסיבית, גסה, תוקפנית, "כמו גבר"; הם טועים. אישה שעומדת על שלה היא לא "כמו גבר". היא פשוט בן אדם, בדיוק כמוהם. ואת זה, את הצורך להתחשב באדם אחר, השווה להם בכל, אדם שאי אפשר לכופף לרצונם, אין הם יכולים לשאת. על כן הם לוקחים – בכוח הזרוע, בתחבולות, במניפולציות – את מה שנשים כבר לא מוכנות לתת רק בגלל שמישהו קורא להן "מותק".

שתי הערות חשובות לסיום: ראשית, אני לא מתעלמת לרגע מהעובדה שיש גם ילדים, נערים וגברים שעוברים תקיפה מינית ואונס. למרבה הצער, זה קורה גם קורה. העניין הוא שברוב המוחץ של המקרים, התוקף הוא גבר. יש משהו באופן שבו המיניות הגברית מובנית בחברה שלנו, שגורם לגברים רבים להתגרות מינית מהפסיביות, ההשפלה והכניעה של האחר. שנית, יש נשים רבות מספור שמשתפות פעולה עם מנגנון החיפצון, משחקות לידיים של כל מי שמוריד אותן לרמה של חפץ נוי במקרה הטוב ובובת מין במקרה היותר נפוץ. גם עליהן חלה האחריות לשינוי התבנית המפגרת, שעדיין מוטבעת בתודעה של כולנו, של האדם הקדמון הגורר אישה בשערותיה למערתו כדי להזדווג איתה.

הטרדה מינית היא לא בעיה פמיניסטית. היא בעיה אנושית. מי שטוען שזו בעיה פמיניסטית שרק נשים עושות ממנה עניין, עדיין לא השכיל להבין שנשים הן בני אדם. וזה עצוב.

(ואן דר גראף אחותך)