המפד"ל של פעם היתה משהו שציונים חילונים אהבו ללעוג לו. על רקע כל האנטי-אינטלקטואליות של כובשי כנען בסופה (אנטי-אינטלקטואליות כפוזה; בפועל הם קראו המון וכתבו לא מעט, ולא רק בהשוואה לדורנו) האנשים ההם נראו מיושנים כל כך, מלומדים כל כך, בורגנים כל כך. יוסף בורג, במיוחד, היה נושא ללעג: הוא כונה "בורג תיאטר". הערכים של התקופה בין שתי המלחמות נדחו בבוז מפני איזו ריקנות מודעת לעצמה, סגידה לפעולה וליהדות השרירים על פני הגות. התוצאה המתבקשת אחרי 80 שנות שנאת אינטלקט, התחום שבו הצטיינו יהודים מאז ומעולם, היא דור שהריקנות שלו כל כך טבעית, שהיא לא מודעת לעצמה – למעשה, היא תתקשה לאיית את "מודעת לעצמה", שלא לדבר על להבין את המושג.

המפד"ל הישנה, שהגיעה מהבורגנות הדתית המשכילה, לא התרשמה מרבנים במיוחד. היא מעולם לא העניקה להם מקום בולט וודאי שלא קיבלה על עצמה "סמכות רבנית" כלשהי. היא היתה מפלגה גרמנית משהו, שהזכירה קמעא את מפלגת הצנטרום הקתולית: והיא העניקה כבוד רב מאד להשכלה.

סוסים טרויאנים בדמות רבנים קיצוניים התחילו להסתובב בשורותיה כבר בשנות החמישים, כשהרב משה צבי נריה התחיל להקים את הישיבות התיכוניות, שמטרתן היתה ליצור דור "אמוני" יותר, או במילים אחרות חרדי יותר. אחת הבעיות המרכזיות של הישיבות התיכוניות עד שנות השמונים המאוחרות היתה מציאת רבנים מתאימים ללימוד בהן: הציונות הדתית לא העמידה די רבנים משלה והיה צורך בייבוא רבנים חרדים. התוצאה של המהפכה השקטה של נריה היתה דור שהיה "אמוני" יותר מהוריו, והנכדים אדוקים עוד יותר. אחד הדגשים של נריה היה על "צניעות", ועל הפרדה בין נערים ונערות, הפרדה שהלכה והתגברה. בשנות התשעים, עם מותו של זבולון המר, דמות ביניים בין בורג והקריסה הסופית של המפלגה, המליכה עליה המפד"ל את יצחק לוי. והלז עשה צעד שהמפלגה הסתדרה היטב בלעדיו במשך שישים שנה: הוא העמיד לה "סמכות רוחנית", את הטרוריסט ונביא השקר מרדכי "היה לא תהיה" אליהו.

לפני כשבוע פרסם לוי ב"הארץ" מאמר מדהים, שבו הוא הגדיר את לימודי הליבה כדבר בלתי נחוץ שהוא בעצם כפיה מערבית על החרדים, בשל ההטיה "המערבית" של תכנית הלימודים. המדובר, נזכיר, במי שהיה שר החינוך. לוי הוא מציין, קיצוני אמנם, של מגמה: יותר ויותר רבנים מקרב המחנה הסרוג מסתייגים מלימודים אקדמיים, חלקם בשל האפיקורוסיות ההכרחית ללימודים אקדמיים (משה קוה, נשיא אוניברסיטת בר אילן, התלונן כבר לפני עשור על תלמידים דתיים בורים שמגיעים לאקדמיה וקובלים על כך שהלימודים מכילים "דברי כפירה"), אבל בעיקר מטעמי "צניעות". יש כבר מי שקורא להפסיק את הלימודים העיוניים אפילו בישיבות התיכוניות.

במשך שנים, דלדלו בעקביות בישיבות התיכוניות את לימודי הספרות והעלו במקומם את "מחשבת ישראל". פתאום אנטיגונה חזרה להיות "עבודה זרה", מסע אחורה ברכבת הזמן למרכז אירופה של 1820, לדיון בשאלה האם מותר ללמוד את "ספרות יפת". לכאורה, אנטיגונה היא דמות שתלמידים דתיים אמורים להזדהות איתה, ביצגה את התפיסה שבין החוק האנושי ובין המוסר האלוהי יש לבחור באחרון; אבל מדובר באשה, ועוד אשה חזקה שלא מהססת להתמודד עם גברים ולקרוא עליהם תיגר. לא בבית ספרנו. הניתוק מלימודי הספרות ודאי מיועד גם למנוע מן התלמידים הצצה לעולמות שמעבר לזה של האורתודוקסיה היהודית – או לפחות מיועד להיות מאמץ כזה; אירונית, דווקא הפיכתה של ספרות כללית לפרי אסור צפויה לעודד את התלמידים לקרוא אותה בעניין שהיה מעלה סומק בלחייהם של מורי ספרות בבתי הספר הכלליים. אבל צנזורים מעולם לא הבינו זאת.

בורג, אם היה בחיים, ודאי היה קורע עליהם קריעה. הווירוס האידיאולוגי שהחדיר נריה לציונות הדתית – שהפן המוכר שלו הוא המשיחיות, אבל הוא לא מצטמצם רק לכך – מחזיר לחיים את הוויכוח שהמפד"ל הישנה הכריעה בו מזמן בנושא ההשכלה. צאצאיו הרוחניים של נריה רוצים להחזיר את תלמידים לימי החת"ם סופר ו"חדש אסור מן התורה" שלו. וזה, כמובן, משתלב היטב במטרתן של הישיבות התיכוניות: לייצר לוחמים בצבא האל. ללוחמים כאלו אסור שיהיו ספקות. יש להסיר, אם כן, את כל מעוררי הספקות הפוטנציאליים מדרכם.

ותוך דור, אם המגמה הזו תנצח – ונראה שרוח הזמן בצידה – ההבדלים בין החרדים ובין הסרוגים יהיו מינוריים, להוציא האמונה היוקדת במיזם הבאת המשיח. המפד"ל תיארה את עצמה במשך שנים כגשר בין החילונים והחרדים. אבל גשר הוא דו כיווני מטבעו, והיא איבדה רבים מבניה – לפחות רבע – לחילוניות כזו או אחרת. עכשיו הגיעו לוי ודומיו למסקנה שהגיע הזמן לפוצץ את הגשר.

הנחמה היחידה היא שמגמות כאלה מעידות בדרך כלל על ספק, לא על אמונה, ועל כך שהעולם החיצוני לא מתנהל כפי שהוא ראוי להתנהל.

(יוסי גורביץ)