לפני זמן מה נחשפו בארה"ב מסמכים מטרידים, שזכו לכינוי "The Torture Memos". המסמכים מפרטים את ניסיונם האמיץ של יועציו המשפטיים של ממשל בוש למצוא הצדקה חוקית לשימוש בטכניקות עינויים מסוימות, ובכללן ה-Waterboarding, הדמיית טביעה. מאחר שעינויים מוגדרים בחוק כגרימת כאב או סבל קיצוניים לנחקר, מאמץ ניכר במסמכים הללו מוקדש לניסיון להוכיח שהחוק חל רק על מקרים שבהם נגרם לנחקר כאב וסבל קיצוניים. מאחר ש-Waterboarding גורם בעיקר סבל, אך לא כאב, הרי ששיטת העינויים הזו חוקית למהדרין. הסרטון הקצר הזה מסביר זאת טוב מכפי שאני אוכל לעשות.
בישראל זה לא היה קורה. מנסחי מזכר העינויים השקיעו מאמץ פרשני אדיר, ולא אלגנטי במיוחד, כדי לעקם את החוק הקיים לכיוון הרצוי להם. בישראל מוקדש מאמץ משפטי שווה ערך, אולם זה מופנה לניסוחו הראשוני של החוק. אין צורך בפרשנויות פתלתלות שיעקמו את החוק, החוק עקום מלכתחילה.
יום אחד יבדוק מישהו כמה כוחות סוס משפטיים נדרשו לישראל ליצירת חוקי האפליה הגזעיים שלה, ואם לדייק – להסוואתה של האפליה הגזעית הזו. החוק הישראלי לא מדבר על גזע; אין בכך צורך. לשם כך תיקנו כאן מגוון של שעוני שבת, התפלפלויות תלמודיות למחצה שמאפשרות למחוקק לומר "יהודים" ו"ערבים" מבלי להשתמש במלים אלו במפורש. הידוע מבין שעוני השבת הללו הוא אותו קונסטרוקט תיאורטי "הזכאי לאזרחות ישראלית מטעם חוק השבות". הכוונה ליהודי, כמובן, רק בלי לומר את השם המפורש.
אבל יש גם שעוני שבת אחרים, יעילים לא פחות. על פי הצעת חוק של ח"כ גדעון עזרא, מורה דרך המוביל קבוצת תיירים שמונה מעל 11 איש חייב להיות אזרח ישראלי. מאחר שהפלסטינים שמתגוררים במזרח ירושלים אינם אזרחי ישראל, הצעת החוק תחסל את פרנסתם של כ-300 מהם.
ועל פי הצעת חוק של ח"כ פאינה קירשנבאום (ישראל ביתנו), אדם שכוחות הביטחון הרסו מבנה לא חוקי שהוא בנה, יחויב בהוצאות ההליך. קירשנבאום, לדבריה, התכוונה להטיל את ההוצאות הללו על תושבי אל-עראקיב ואום אל-פאחם, ולא על תושבי המאחזים. הסיבה פשוטה – החוק הישראלי אינו חל על שטחי יהודה ושומרון. חוק אחד לערבים, חוק אחר ליהודים, פשוט אל תאמרו זאת בקול.
הדוגמאות הללו התפרסמו אתמול, והמיוחד בהן, כמו בתיקון לחוק האזרחות, הוא הבוטות. המסכות, סוף סוף, נפלו. ח"כ קירשנבאום אמרה במפורש למה היא מתכוונת, ואף אחד לא קנה את ההתפלפלות של ח"כ עזרא. ישראל מפלה את אזרחיה הערבים במשך שנים, בחוקי סיפוח ובמדיניות גזענית, אבל הח"כים כבר לא חשים צורך להתנצל. מה שהיה חלק ממדיניות בלתי רשמית, מוסווית בפלפול תלמודי, הפך לאמצעי הפשוט והבדוק ביותר להשגת קולות. במלים אחרות: הקריצה הפכה לצ'פחה, שזה, בעצם, כל ישראל על רגל אחת.
המדיניות קיימת שנים. ולעתים האפליה הופכת לכה מובנת מאליה, עד שהיא משמשת כבסיס ליצירת אפליה נוספת. לכרבע מהיישובים הערביים אין תכניות מתאר, ולכן תושביהם לא יכולים לקבל היתר בנייה. ביישובים שבהם המדינה אישרה תכנית מתאר, אישורי הבנייה מתעכבים משום שהמדינה לא טרחה להקים באזור תשתית. מאחר שערבים לא יכולים להשיג היתר בנייה, הם בונים בנייה בלתי חוקית. מאחר שהערבים בונים בנייה בלתי חוקית, ישראלים יכולים לומר לעצמם שהערבים מפרים את החוק בקביעות. מאחר שהערבים מפרים את החוק, ח"כ פאינה קירשנבאום חשה צורך עז לחייב אותם בהוצאות על הריסת בתיהם. נהדר.
אבל הסיבוב האחרון של הגלגל חורג, ככל הנראה, מקווי המתאר שתכננו מייסדי האפליה הזו מלכתחילה. חוקי הגזע שלנו אמורים היו להיראות אחרת, מוגנים בהתפלפלות, נקיים משמות מפורשים. אבל למציאות דינמיקה משלה, וגזענות שקודדה בחוק לא יכולה להישאר לנצח בגבולותיו. היא תשאף החוצה, כי אינך יכול לקיים מציאות של אפליה מבלי לנסות להצדיק אותה הצדקה מתמדת. ובשלב מסוים, את מקום ההיתממות תופסת הצדקנות, ואת מקום הצדקנות – הוולגריות. וזה בערך כל מה שנשאר לנו מיהודית ודמוקרטית.
איתמר שאלתיאל
תגובות אחרונות