אילן לוין, הממונה על השכר במשרד האוצר, יצא אמש (ג') בכמה הצהרות חריפות, שהבולטת שבהן היא בדבר הצורך "לנטרל את זכות השביתה". אני חושב שצעד הרבה יותר סביר יהיה לנטרל את השפעתו של אילן לוין: לשלוח אותו אל רחמיה של כלכלת השוק, ולוודא שהאיש הזה לא יחזיק לעולם בשום תפקיד ציבורי.

זכות השביתה היא זכות מקודשת, שנקנתה בדם. השביתה היא הכלי היחיד שמאפשר לעובדים להתמודד עם דורסנותם של המעסיקים, שתמיד ינסו לסחוט מהם כמה שיותר עבור כמה שפחות. ככזו, זכות השביתה קשורה קשר הדוק בזכות להתאגדות, שגם עליה נשפך לא מעט דם. לצד המעבידים עומד פחות או יותר הכל: הממון, הקשרים, היותם חלק מהממסד והגישה שלהם לבעלי הסמכות, וכמובן מה שכינה מרקס "צבא המילואים של המובטלים": הידיעה שעקב שיעור אבטלה גבוה יחסית, קל יהיה למלא את מקומם של מפוטרים באנשים שיעשו את העבודה בשכר נמוך יותר. כמעט לכל שביתה היו שוברי שביתה – התנועה הרוויזיוניסטית, אמו-הורתו של הימין הכלכלי הישראלי, העמידה שוברי שביתה לרשות המעסיקים בשנות העשרים והשלושים – ושובר השביתה, ה-Scab באנגלית, הבוגד מבית שמונע על ידי כוחות שאין לו שליטה בהם, הפך לאחת הדמויות השנואות בתרבות העובדים האנגלית. ג'ק לונדון כתב עליו כמה דברים הראויים להזכר.

אבל את שובר השביתה, בסופו של דבר, אפשר להבין. הוא צריך לפרנס את עצמו ואת משפחתו. הוא עושה זאת על חשבונה של משפחתו של עובד אחר, אבל אי אפשר להאשים אותו כשהוא שומע את בכי ילדיו חסרי המזון. לא באמת. את המעסיק קל יותר להאשים, אבל גם הוא בסופו של דבר פשוט פועל למען האינטרס שלו ושל משפחתו.

יצורים כמו אילן לוין הם דבר אפל יותר. לוין מקבל משכורת מהציבור – משכורת לא רעה, אגב; 32,140 ₪, או בערך כמו חמישה עובדים סוציאליים; – אבל הוא לא משרת את הציבור. הוא משרת את "המשק", יצור מיתולוגי שהוא שם הסוואה ל-18 המשפחות. הוא מתיימר לשמור על האינטרסים של העובדים, אבל באותה נשימה אומר ל"כלכליסט" שחוק שכר המינימום הזיק למשק, וש"יכול להיות שיש לחשוב מחדש על הנושא באשר לאופן יישום החוק".

ביטול חוק שכר המינימום הוא החלום הרטוב של המעסיקים בארץ, ונראה שלוין היה שמח לתת להם את מבוקשם. כלומר, מצד אחד הוא רוצה לשלול את זכות השביתה, ומצד שני הוא רוצה לשלול את ההגנה היחידה-כמעט שיש לעובדים – חוק שכר המינימום. הכל, כמובן, בשם השגשוג. קל לדבר על שגשוג כשאתה מרוויח פי שמונה משכר המינימום.

אז מה מציע לוין? הוא רוצה שכל ארגון שדורש תוספת שכר, יסביר איך זה מסתדר עם התקציב – למשל, על ידי פיטורי עובדים. הוא רוצה לבטל את זכות השביתה בחוק, ולהחליף אותה ב"מנגנון אובייקטיבי לעדכון רמת השכר". מהו מנגנון אובייקטיבי? כזה שיישא חן בעיני פקידי האוצר, שמעולם לא אמרו על שביתה כלשהי שהיא מוצדקת. בקיצור, העובדים צריכים, לדעת לוין, לוותר על שרידי עמדות הכוח שלהם ולתת לו לדאוג להם. הוא הרי כל כך בעדם.

יש גם אופציה אחרת, סבירה יותר לרוב תושבי ישראל: פיטוריו המיידיים של לוין, יחד עם שאר כל הפקידים הבכירים של משרד האוצר. זה יהיה שלב ראשון בהלאמה של המשרד, כלומר החזרתו למצב שבו הוא פועל עבור האינטרסים של כלל האזרחים, לא של מספר קטן של אוליגרכים. כמובן, זה מצריך התגייסות של העובדים, ובישראל המפורקת לאטומיה לוין יכול לסמוך על כך שזה לא יקרה. אחרת, ספק אם היה מעז להעלות את בלון הניסוי של נטרול זכות השביתה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: היום הוא יום האדמה, ולרגל היום מומלץ לקרוא את מאמרו של עזריאל קרליבך על גזל האדמות הפלסטיניות. הוא נכתב ב-1953 – והוא לא היסס לכתוב דברים נוקבים במיוחד: "את צברית, ובכגון אלה הורגלת, ובשבילך טבעי הוא, שהעולם מחולק לשניים: מנצחים ומנוצחים, אדם עליון ואדם תחתון. ואילו אני – אני יהודי. אני רואה שם לבלר של הגרמנים כותב, יושב ורושם על הקלף "ורכושם מוחרם לטובת המדינה" בעוון מה שאבותי לא האמינו באלוהי הצדק הצלוב של המלכה איזאבלה, אני רואה שם לבלר של הגרמנים כותב וחותם "וכל הנכסים של היהודי הופקעו כדת וכדין בתוקף חוק הרכישה מידי בלתי-אריים"… סלחי לי, בתי, עיניים כאלו לי – והן מסתחררות. והן אינן רוצות לראות את מדינת היהודים באור הזה, בכל מאודן אינן רוצות. הן מתגוננות בכל כוחן, בכאב צורב, בפני המחזה הזה, בפני ההשוואות הללו…" היום ודאי היה מואשם בדה-לגיטימציה.

(יוסי גורביץ)