מקורות פלסטיניים מדווחים שבולדוזרים של צה"ל, מלווים בכוחות גדולים של חמושינו האמיצים, ביצעו שלשום (ד') את התמרון שהפך לסימן ההיכר של צה"ל: החרבת רכושם של אנשים שאינן מסוגלים להגן על עצמם. הפעם, מדובר בבאר שמספקת למאות פלסטינים מי שתיה בכפר אל בוקע, סמוך לחברון. הדיווח הוא על פי מקורות פלסטיניים; לא ניתן היה לקבל תגובה רשמית מדובר צה"ל. בהתבסס על נסיון העבר, עם זאת, הדיווח נראה אמין.

צה"ל מנהל מלחמה עיקשת כנגד הפלסטינים באזור דרום חברון, תוך התנכלות לאנשים קשי יום במיוחד; לאחרונה הוא החריב יותר מעשר בארות בהתקפה אחת. השמדה או חסימה של בארות היא טקטיקה צה"לית נפוצה במיוחד – לפעמים היא מגיעה לתקשורת הישראלית, ואז יש קצת רעש לזמן קצר; בדרך כלל, זה לא קורה. צה"ל עושה בפלסטינים כראות עיניו.

למה, בעצם, הורס צה"ל בארות בגדה המערבית? התשובה הרגילה היא שזו "באר ללא רשיון". למה, בעצם, צריך פלסטיני רשיון דווקא מצה"ל – אה, סליחה, מה"מנהל האזרחי" – כדי לחפור באר?

כדי להבין את זה, צריך לחזור לתרגיל שביצע השבוע בנימין נתניהו. הוא הודיע שישראל תהרוס – מתישהו, כשיהיה לה כוח – מאחזים שהוקמו על קרקע פלסטינית פרטית (פרט לאלו של הקדוש המעונה אלירז פרץ; מסתבר שאם אתה נהרג בזמן שירותך בצה"ל, המשפחה שלך מקבלת כרטיס "שדוד כפי יכולתך"), אבל תכשיר את המאחזים שנבנו על "אדמות מדינה". מדובר, צריך להזכיר, במאחזים שישראל התחייבה לפנות עוד בממשלת שרון. עכשיו רובם המוחלט יוכשר.

מבין הפיקציות המזוהמות שהביא לנו הכיבוש, ספק אם יש מזוהמת יותר מזו של "אדמות המדינה". המדובר בקרקעות שהרישום עליהן לא היה מוסדר, וישראל החליטה שהיא מלאימה אותן, מתוקף סמכותה כשליטה באזור. החוק הבינלאומי מתיר תפיסה של רכוש בשטח כבוש, אך רק לצרכי בטחון וקידום מצבה של האוכלוסיה הנכבשת. ישראל השתמשה ב"אדמות המדינה" כדי לבנות עליהן התנחלויות ומאחזים. כלומר, לקחה את השטחים שהיו אמורים לשמש את תושבי הגדה והרצועה לצרכיהם, והשתמשה בהם לצרכי סיפוח.

מטבע הדברים, ישראל לא מעניקה היתרי בניה בשטחים ללא-יהודים, אלא ליהודים בלבד. כל בניה בשטחים – לפעמים אפילו בשטחי איי, שבשליטת הרשות – ניתנת להכרזה על ידי רשויות צה"ל כבניה בלתי חוקית. במהלך כל שנות שלטונה של ישראל בגדה, היא לא בנתה ולו ישוב פלסטיני אחד, והיא עושה ככל יכולתה כדי למנוע את התפתחותה של תשתית פלסטינית.

כאן חוזרים לסיפור הבארות: ישראל מנסה לנשל את תושבי דרום חברון, והאמצעי הבדוק ביותר לכך הוא מניעת מים. קצת קשה לחיות בלעדיהם, אתם יודעים. מאיפה לישראל הזכות להרוס בארות? מאותה הזכות שיש לה להחרים "אדמות מדינה": בזכות הכוח.

זו המהות הקבועה, היומיומית, המייאשת של הכיבוש. היא לא פוטוגנית יותר מדי; אין בה דם; והיא לא מושכת תשומת לב. הציבור היהודי כבר מזמן לא רוצה לשמוע על כך – למעשה, לא רצה לשמוע על הגזל השיטתי כבר בתחילתו, בשנות השבעים. אבל כך מספחת ישראל את הגדה, דונם אחרי דונם ועז אחרי עז, תוך שהיא מנסה להעמיד פנים שהכיבוש הוא אכן בעיה, אבל זו בעיה "זמנית". אין שום דבר זמני בכיבוש. ומתקרבת השעה שבה ישראל תיאלץ לאכול את הדייסה המרה שבישלה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: דווח כי ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, אמר לאחרונה בשיחות סגורות ש"מדינה דו לאומית תהיה אסון". הבלוג רוצה לברך את נתניהו, על שהבין – באיחור מסוים, אמנם – את מה שהבינו אנשי שמאל לפני ארבעים שנה ויותר. באותה הזדמנות, נזכיר לנתניהו – שנוהג לאחרונה לתקוף את הנסיגה מרצועת עזה – שהוא הצביע בעדה ארבע פעמים שונות בכנסת, ושהוא עזב את ממשלת שרון שבוע לפני ביצוע ההתנתקות. הוא היה שר האוצר שמימן אותה, היא רשומה (גם) על שמו בטאבו.

(יוסי גורביץ)