(ביום שישי האחרון השתתפתי בפאנל של "שלום עכשיו" על המהפכות בעולם הערבי. הדברים הברורים והחדים ביותר שם נאמרו על ידי הלל בן ששון, מפעילי סולידריות שייח' ג'ראח, ויפעת סולל. ביקשתי וקיבלתי את רשותו של בן ששון לפרסם את הדברים שאמר בפאנל. הכותרת היא שלי – יצ"ג)

איני מזרחן, עיתונאי או מדינאי, אני תלמיד לדוקטורט בפילוסופיה ומחשבת ישראל. לכן הניתוח הקצר שאני רוצה להציע כאן אינו מבוסס על רחב או עמוק, אלא על אינטואיציות פוליטיות של מי שחלק ניכר מזמנו מוקדש לעבודה פוליטית משותפת ליהודים וערבים בישראל ובמזרח ירושלים.

הפרספקטיבה הראשונה ממנה רובנו נוהגים לבחון התרחשויות מחוץ לשטחי הריבונות הישראלית ניצבת בין שני הקטבים המוחלטים: טוב ליהודים או רע ליהודים (מעניין אגב, שהשאלה מה טוב ליהודים כמעט ולא נשאלת כשמדובר על מה שבתוך שטחי הריבונות הישראלית..). על פי הלוגיקה הזו, אובמה, המשבר הכלכלי העולמי, רצח העם בדארפור, בעיות ההגירה באירופה, ועוד כהנה וכהנה סוגיות דוחקות בפוליטיקה העולמית נמדדות על פי אמת מידה יחידה: מה השפעתם האפשרית על מעמדם של היהודים בישראל. ודוק, השאלה אינה על השפעת המהלכים האלה על ישראל בכלל, אלא על היהודים היושבים בציון. כך למשל, אובמה לא טוב לישראל כי הוא ילחץ על היהודים לוותר על השטחים הכבושים, או שהוא דווקא כן טוב לישראל כי הוא נשיא חלש שנכנע ללחצי היהודיים בארה'ב ובארץ גם כן.

ואכן, מאות המאמרים בעיתונים, כמו גם התבטאויותיהם של מנהיגינו מעל במות ציבוריות, סבבו כולם סביב השאלה כיצד תצליח מדינת ישראל לשרוד את השינויים מרחיקי הלכת האלה, ללא ששערה משערות מדיניותה תזוז מהמקום.

מנגד ניצבת פרפקטיבה פחות מוכרת לנו הישראלים. על פי הפרספקטיבה הזו, לא כל מה שקורה בכל מקום קשור אלינו, כלומר אל מדינת ישראל ואל היהודים היושבים בה. כפי שהיטיבה להגדיר זו העיתונאית האנגלו-מצרית המבריקה מונא אלטאהאווי בנאום שלה בועידת גיי'סטריט לפני חודש: when will you all understand that for a change, it's not about you. It doesn't have anything to do with you!

הבה ננסה לאמץ לרגע את התובנה שהציעה לנו אלטאהאוי. אם המהפכות והתהפוכות בעולם הערבי לא קשורות אלינו, כלומר לא מאיימות עלינו וגם לא מספקות לנו סיכוי לרווח פוליטי/מדיני מיידי, אפשר לשבת בשקט מן הצד ולהתבונן במה שקורה. ומה קורה? כולנו יודעים מה קורה, גם בלי להבין בדיוק את כל מטריצת הכוחות והאינטרסים המסובכת. אזרחים יוצאים בהמוניהם לרחובות, באקטים מעוררי הערצה של התנגדות מאופקת ולא אלימה, ותובעים לעצמם את מה שכל אחד מאיתנו רוצה: הנהגה ראויה ומייצג, הרואה בעצמה שליחת הציבור ולא הקלגס הממונה לרדות בו. זכויות אדם וחירויות בסיס. פרנסה ראויה וצמצום פערי השחיתות וההון.

הרבה הרבה אנשים יחידים יוצאים מבתיהם ודורשים סוף סוף את טובתם שלהם. לא את טובת המנהיג או המדינה, וכנראה שגם לא את רעתו של אף אחד אחר.

אם זהו המצב, איך אפשר שלא לברך על האירועים האלה? איך אפשר שלא לעמוד נפעם וגאה בכל מפגין ומפגינה שיצאו מהבית ותרמו לשינוי הזה בגופם ממש? כל איש שמאל, במובן המלא של המונח 'שמאל', מוכרח לדעתי להתפעם ולחגוג לנוכח האביב הערבי. אולי זה יהיה טוב ליהודים, אולי לא, אבל זו בכלל לא השאלה הרלוונטית כרגע. היא שאלה מעוורת ומטעה. אני חולם לפגוש את הערבים הללו שהניעו את התהליכים המדהימים האלה. אני חולם לפגוש את המצרים והתוניסאים והסורים הצעירים. יש לי איתם המון מן המשותף. אנחנו חולמים באותה שפה, בשפה של הדור של הילדים שלנו.

האינטואיציה הפוליטית החיובית כל כך שאני מרגיש כלפי ההתחדשות של העולם הערבי מבהירה עד כמה סוג הפוליטיקה השלטת ביום בארץ רחוקה מסוג הפוליטיקה הרצויה כאן. אותה הפרספקטיבה הרשונה המודדת את היקום על ציר הטוב/רע ליהודים היא לא רק נרקיסיסטית, אלא גם עסוקה בלייצר כל העת תרחישי אסון. בדרך כלל, היא גם מצליחה להגשים אותה. הפוליטיקה של הדור שלי היא כבר לא פוליטיקה של חשד, אלא פוליטיקה של תקווה. מבלי להיכנס לשאלה למה כן או למה לא תהיה בישראל או בפלסטין תחריר, לפחות עבורי העולם הערבי מאותת כי עוד לא אבדה תקוותנו.

(הלל בן ששון)