שלום בוגוסלבסקי, אולי הבלוגר הטוב בישראל, ביקש מחילונים להסביר את עצמם – כלומר, להסביר למה הם חילונים. את השאלה הוא הציג, בעקבות מפגש שערך בין בחורי ישיבות תיכוניות, כל אחד מהם דקארט או קאנט, ובין קבוצה של חילונים. האחרונים, נבעכים, השתמשו בחופש שלהם כדי לגלוש בפייסבוק ולשחק במחשב. אז מהי, שואל שלום, מהות החילונות? מה המשמעות של חופש? מה התוכן שיש למונח "חילונים"?

קודם כל, נתחיל מהעובדות המרות: בחורי ישיבה אולי לומדים הרבה יותר מאחיהם החילונים – לגמרי לא במקרה; בתי הספר שלהם מתוקצבים הרבה, הרבה יותר טוב – אבל הם עוד לא הצליחו לגדל וויטגינשטיין או קרל פופר. אני מעז לומר שהם גם לא יצליחו. כבוגר ישיבה תיכונית, אני יכול להבטיח לשלום שעל כל תלמיד שישב וקרא בשעותיו הפנויות הקצרות את "מלחמה ושלום" (אלוהים אדירים, איזה קיץ נורא זה היה), היו עשרה שסגדו לאלילי הכדורגל ושהשקיעו את זמנם בהבלי בידור, בדיוק כמו עמיתיהם החילונים. למעשה, בניגוד לסיפורים שהאליטה הזו – והיא אליטה – מספרת על עצמה (ובתעמולה היא טובה) היא לא שונה מהותית מהותית מזו החילונית. 37% מהנערים הדתיים הודו לאחרונה שהם גולשים באתרי פורנו, ומותר להניח שהשיעור האמיתי גבוה משמעותית יותר. 46% מזמן הגלישה שלהם מוקדש לפייסבוק, ו-34% ליוטיוב.

(במאמר מוסגר, אם אכן יצא גאון כלשהו מהקהילה הזו, אני מוכן להמר שהוא יהיה מקרב אלו שהסירו את הכיפה. לישיבות יש מעלה אחת – משמעת. הן מלמדות אותך לעבוד. יש להן חסרון בוטה – סגירות של נמלה קצרת רואי. שילוב בין משמעת ובין הטלת ספק יכול לעשות נפלאות.)

עכשיו, כשנפטרנו מהאגדה, הבה נסתכל על המציאות. הבעיה שהציג שלום לא חדשה. סרט מבריק שנוצר ב-1984, "מוסקווה על ההדסון", מתאר את גורלו של ולדימיר איוואנוב, נגן בקרקס רוסי, שלמרות שהוא שומר על פרופיל נמוך ונזהר מדיסידנטים, אבל דווקא הוא, ברגע של העזה, עורק כשהקרקס מגיע לניו יורק. החיים הקטנים של מהגר בעיר הגדולה לא מספיקים לו, ומאוחר יותר, הוא זועק במר נפשו שבמוסקווה, הם נלחמו על כל פיסה של חופש, אבל כאן החופש כל כך נפוץ, שאנשים מחרבנים עליו.

מי שיוצא מחושך לאור, בדרך כלל מצפה להרבה – במיוחד כשהחושך הוא מערכת מניכאית עם נטיות משיחיות כבדות. הנטיה, במצב כזה, היא לעבור לקיצוניות מהפכנית שניה. אבל החיים, בסופו של דבר, הם יום קטנות. הם לא מסע צלב.

חילוניות פירושה החירות לבחור בעצמך, לעשות, במידת הצורך, את השגיאות שלך. אין גיבור, אין מלך, אין כהן: רק אתה ועולם אדיש ברובו והאנשים שעומדים לצידך. אין מלאך על כתף אחת ושטן על אחרת. רק אתה והמראה בבוקר. צדקת? שגית? אין רב, אין ספר, אין מחילה אלוהית, אין גיהנום.

חילוניות היא הידיעה שאנחנו ודאי נשגה, כי לשגות זה אנושי, אבל יש כל מיני שגיאות שאין שום סיבה לחזור עליהן. אין סיבה להתפלל, כי זו הפעילות שבזזה את כמות הזמן הגדולה ביותר מהמין האנושי; אין סיבה להאמין שפעם חיו טוב יותר ועל כן רצוי לחזור לשם, להיפך; אין סיבה להאמין שאם רק נרצה, החבר הדמיוני בשמיים ישפר את חיינו. כדי לשפר את העולם, צריך לפעול – ובדרך כלל, בכיוון המנוגד לזה שמאמינים רוצים בו.

חילוניות היא הידיעה שדתות, כמעט בלי יוצא מן הכלל, מיועדות לשימור מצב חברתי שמקדם את המעמד של אנשי הדת – שהם, שוב כמעט בלי יוצא מן הכלל, גברים שמרנים ודכאנים. ושעל כן, צריך לשמור על ספק כבד במיוחד ביחס לכל מה שהם אומרים. חילוניות היא גם הידיעה שאנשי הדת, שכביכול עסוקים בעולמות אחרים, הם בדרך כלל הגשמיים שבאנשים – שהרוחניות-לכאורה היא בדרך כלל מסווה לשחיתות, עליבות והונאה.

ובסופו של דבר, כן, החופש הוא גם הזכות לחרבן על החופש, או להרוס לעצמך את החיים, או לבלות אותם בפייסבוק ובמשחקי Total War (הממ, טוטאל וור). אלה החיים שלך. הם יהיו מה שאתה תעשה מהם, בזמן שאתה מתחמק מאבני קלע וחיצי הגורל. שלך, ולא של קהילה שמתיימרת לדעת טוב ממך איך אתה צריך לחיות. חילוניות, בקצרה, היא התבגרות מהזיות הילדות על חבר בלתי נראה, וקבלת אחריות.

(יוסי גורביץ)