המיתולוגיה הצה"לית אומרת שעד שהוקמה יחידה 101, בפיקודו של אריאל שרון, שאחר כך צורפה לחטיבת הצנחנים, צה"ל היה צבא מסכן וכושל. שרון, כך האגדה, לימד אותו להיות נועז. בפועל, שרון לימד את צה"ל להיות כוח נקם ושילם: המבצע הגדול שלו היה הטבח בקיביה, שבו רצחו שרון ואנשיו כ-60 פלסטינים בלתי חמושים, כנקמה על פיגוע בישראל. אחד מאנשיו של שרון, שלמה באום, יטען לימים כי ראש הממשלה בן גוריון אמר להם, לאחר הטבח, "בחורים, אני רוצה לברככם על פועלכם המבורך. לצערי איני יכול לעשות זאת בפומבי". פקודת המבצע של שרון דיברה על גרימת "נזק מקסימלי לרכוש ולאוכלוסיה". כדי לחפות על הטבח, שיקר בן גוריון לכנסת וטען ש"אף יחידה לא נפקדה מבסיסה" בעת ביצוע המגה-פיגוע, וכי הוא בוצע על ידי "חקלאים ישראלים זועמים". את השקר הזה העתיק בן גוריון גם ליומן שלו.

מאז ימי שרון, הפכו פעולות התגמול לתו"ל הבסיסי של צה"ל: מכים במישהו, לא משנה במי, רצוי במטרה אזרחית. כך הפציץ צה"ל המתוסכל של מלחמת ההתשה את ערי התעלה, כי הצבא המצרי הפגין כושר עמידה גבוה מדי; כך יצא צה"ל לשני מבצעים גדולים בלבנון – "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" – כאשר הוא מצהיר במפורש שהוא יורה על מטרות אזרחיות כדי להניס את האזרחים כדי ליצור לחץ על הממשלה (רעיון: אהוד ברק, ביצוע: יצחק רבין ושמעון פרס); כך תקף צה"ל לאורך האינתיפאדה השניה מטרות של הרש"פ אחרי כל פעולה של החמאס; וכך התנהל צה"ל בעוורתא אחרי הטבח באיתמר.

הצבא הטיל עוצר על הכפר במשך חמישה ימים, ועצר עשרות מתושביו, תוך התנהלות וונדליסטית במכוון. הם גרמו נזק נכוון לרכוש – רהיטים, ציוד אלקטרוני, מזון ועוד – ועשו את צרכיהם בתוך בתים. הם השמידו מזון, שיכנו כלבים בחדרים שבהם היה מזון, וגם בביזה שלחו את ידם. כאשר אחד הפלסטינים העז לשאול מדוע עורכים בביתו חיפוש כאשר האחראי לטבח הוא פועל תאילנדי – שמועה נפוצה בקרב הפלסטינים – הוא ספג ביזה ונזק חמורים יותר. במקביל, מדווח האו"ם (זהירות, PDF), הניחו החיילים למתנחלים להקים מאחז על אדמות הכפר, והללו השתלטו על כ-15 דונם. מעניין איך תמיד הקמת מאחז קלה יותר מאשר פינויו.

וונדליזם וביזה יכולים להגיע משני מקורות: משמעת רופפת או פקודה מכוונת. אף שחוסר המשמעת של חמושי צה"ל ידוע לשמצה, קשה להתנער מן התחושה שיש כאן "רוח מפקד" ברורה מאד, במיוחד בהנתן קיומו של המאחז החדש ("הם רוצחים ואנחנו בונים"). מותר גם להעריך, על פי נסיון העבר, שאם יוגשו תביעות כנגד חלק מהחמושים, הן תהיינה בשל ביזה ולא בשל התעללות באוכלוסיה. בצה"ל חושבים, משום מה, שביזה היא פגיעה במשמעת אבל התרת הרסן לאכזריות כלפי אוכלוסיה חסרת מגן, דווקא לא.

דובר צה"ל טען השבוע שהוא "לא מכיר את הטענות": זה קצת משונה, כי שמונה ימים קודם לכן הפניתי אליהם שאילתא על התנהלות זהה בכפר חווארה הסמוך (עד כה לא התקבלה תשובה; לתשומת ליבם של האנשים השואלים מדוע אני לא ממתין לתשובת דובר צה"ל. יש לו מדיניות קבועה של השהיית התשובה בתקווה שהסיפור ימות). ספק אם צה"ל אכן עצר את מבצעי הפיגוע באיתמר במהלך פעולות התגמול בעוורתא וחווארה; ספק אם היתה להן מטרה אחרת פרט להטלת אימה, תזכורת מי הבריון בשטח.

להטלת אימה לשם מטרה פוליטית קוראים בדרך כלל טרור.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים הללו ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ראוי להתייחס לשמועה הפלסטינית הזו, על כך שהרצח באיתמר בוצע על ידי עובדים תאילנדים, לא פלסטינים. צריך לומר שני דברים: קודם כל, שעל פי מצב העדויות כפי שהוא קיים כעת, אי אפשר להפריך את השמועה הזו. ההנחה הישראלית האוטומטית – אמנם, הסבירה מאד – היתה שמדובר בפיגוע, אבל אין לכך בינתיים הוכחות חד משמעיות. שנית, משהו מדאיג יותר: מי שחוקר את הטבח באיתמר הוא השב"כ, שכפוף ישירות למשרד ראש הממשלה. אם נצא מההנחה – שוב, הלא סבירה – שמי שביצע את הטבח לא היו פלסטינים, השב"כ מוצא את עצמו במצב בלתי אפשרי. אם הוא מגיע אל המבצעים האמיתיים, הוא מוציא את ראש הממשלה כטמבל פאניקרי והיסטרי. לא שזה יהיה חדש למישהו, אבל ארגונים היררכיים מתקשים מאד לצאת נגד הבוסים שלהם. התוצאה תהיה לחץ כבד על חוקרי השב"כ להטות את החקירה, ולמצוא איזה שעיר לעזאזל, או להשתיק את תוצאותיה. ההיסטוריה של הארגון מעידה שהוא לא טוב בעמידה בלחץ מצד ראש הממשלה.

(יוסי גורביץ)