ניסים זאב, מי שמחזיק ללא עוררין בתואר של הח"כ החשוך ביותר בכנסת, יצא היום (א') להגנתו של משה קצב, מי שהיה נשיא המדינה ושהורשע בשורה של מעשי אונס ומעשים מגונים. אליבא דזאב, אסור לקצב לשבת בכלא.

מה מביא את המוהל הכושל למסקנה הזו? קודם כל, הוא אומר, "מאסר של נשיא הוא כתם לאומי ופגיעה במוסד הנשיאות". לא נכון: הכתם על הציבור הוא עצם הפיכתו של העסקן דרגה ג' משה קצב לנשיא. הפגיעה במוסד הנשיאות לא תיגרם על ידי כליאתו של קצב; הפגיעה בו היתה בעצם כך שאפס ריקני כמו קצב הצליח להגיע למשכן הנשיאות, שם ניצל את מעמדו כדי לפגוע בנשים שהיו כפופות לו. לניסים זאב, כח"כ של ש"ס, יש חלק בהטלת הקלון הזו בציבור הישראלי: עד כמה שש"ס תרצה שנשכח את זה, מינויו של משה קצב – יהודי מזרחי ודתי – לנשיא היה פרויקט שלה.

הלאה. זאב אומר עוד ש"קצב קיבל עונש כבד, כאשר במשך חמש שנים הוא גורש מנשיאותו והתבזה בכל העולם". קצב לא "גורש מנשיאותו", ועדיין לא חלפו חמש שנים. הוא התפטר כחצי שנה לפני שכהונתו היתה אמורה לפוג. מצב שבו נשיא חשוד באונס הוא מצב שלמרות ניסים זאב אנחנו עדיין לא מוכנים לקבל. אי שהות במשרה איננה עונש, ואשר לביזוי בכל העולם – ובכן, לזה אחראי קצב עצמו. אם לא היה אונס, לא היה מתבזה. זאב קורא לבית המשפט לבחון חלופות למאסר. ובכן, אם זה יקרה – אם בית המשפט יקח אדם שהוא עצמו הרשיע בשורה של מעשים שמעטים חמורים מהם, ובשל רום מעמדו לשעבר יקבע שהוא יכול להסתפק במאסר בית, המהלומה לשמו הטוב ולאמון שהציבור נותן בו תהיה חמורה מכל מה שראינו עד כה, וכל האשראי שהרוויח בית המשפט בצדק, כאשר נהג בקצב כאילו היה אחד האזרחים, יאבד תוך דקות. יש לקוות שהשופטים לא יושפעו מניסים זאב ומבקשות תמוהות נוספות בכיוון זה, כמו זו שהגיעה בשעתו מיוסי ביילין (אני מודה שכאשר קראתי בשעתו את דבריו של ביילין, המחשבה הראשונה שלי היתה "איזה דיל הוא הספיק לסגור עם ש"ס?").

רגע, אבל האם קצב אשם בכלל? זאב לא בטוח. מצד אחד, הוא אומר שהוא "לא בא להתווכח עם פסיקת בית המשפט", אבל, מצד שני, "אם הדברים אכן נעשו, ודאי שהם פסולים". ההדגשה שלי. שימו לב: "פסולים". כשניסים זאב רוצה לגנות משהו, הוא יודע היטב לעשות זאת. כשהוא בא להגן על גבר מזרחי ומאמין, פתאום מעשי אונס הם משהו "פסול", כמו לקיחת ציוד משרדי מהעבודה הביתה.

ה"אם הדברים אכן נעשו" של זאב מתכתב עם מכתב הרבנים של שלמה אבינר ושאר רבני הר המור, הממלכתיים לכאורה, שכתבו לקצב שהם מאמינים לו ושלדעתם לא בוצעה עבירה, משום שהיא לא הוכחה הלכתית. זאב נאחז גם בקש הזה: "הדבר בעייתי לפי ההלכה. התורה אומרת 'צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה'".

כאן ניסים סומך על בורותו של הכתב החילוני, וזורה מלח בעיניו. הבה נפנה למקור של זאב: דברים 22:27, "כי בשדה מצאה, צעקה הנער [צ"ל הנערה – יצ"ג] המארשה ואין מושיע לה". כלומר, זאב מחזיק כאן בעמדה ההלכתית שגורסת שלא יכול להיות אונס בעיר, אלא מקסימום בשדה: אם הקורבן לא זועקת, היא מסכימה. זו עמדה ותיקה של זאב: הוא החזיק בה עוד בתקופה שקצב היה נשיא. לא נראה שהרשעתו של קצב שינתה במשהו את עמדתו.

על הפרימיטיביות של העמדה הזו, כמו גם על זו של המחזיקים בה, מיותר להכביר מילים. אבל אם זה כל מה שזאב היה אומר, לא היה בזה שום דבר מפתיע. אבל, מה לעשות, זאב משקר. פסוק שמופיע מעט קודם לכן, 22, אומר במפורש "כי יימצא איש שוכב עם אשה בעולת-בעל, ומתו גם שניהם: האיש השוכב עם האשה, והאשה. וביערת הרע מישראל". קו ההגנה של משה קצב היה, בשלב מסוים, שבינו ובין א' ממשרד התיירות – אשה נשואה – התנהל רומן. זאב מנסה לקעקע את אמינותה של א' משום שלדבריו היא לא זעקה, אבל מאחר וקצב היה מוכן להודות שהוא ניהל רומן עם א', זאב צריך היה – אם אכן האמין ברפש שציטט – לדרוש את הוצאתו להורג. זה, כמובן, לא קרה.

כי אצל ניסים זאב, כמו אצל רוב תומכיו של קצב, זכויות הפאלוס המתנופף של קצב חשובות מכל זכויות הנשים באשר הם שם. לשם ההגנה על הזכויות הללו, הם מוכנים לסגת לחשוכות שבעמדות – טוב, מבחינת זאב זה לא קורבן גדול, זה המצב הטבעי שלו – אבל להתעלם מהעמדות הללו כאשר הן שוללות את מה שהם יצאו להגן עליו. הרי, בסופו של דבר, אם היינו דוחקים את זאב לפינה, הוא היה אומר לנו שנשים דעתן קלה, ושהן לא כשירות לעדות. המשמעות של התפיסה הזו היא שאין שום מצב שבעולם שבו אפשר להרשיע גבר באונס. כמה טוב שלפחות בינתיים, האידיאולוגיה של זאב וחבר מרעיו עדיין לא שולטת בחוק הישראלי.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ישראל הודתה הערב, בעקבות עתירה של האגודה לזכויות האזרח, שהיא מחזיקה במהנדס דיראר אבו סיסי, שנחטף לפני כחודש מאוקראינה. כמקובל בשנה האחרונה, על צו האיסור בפרשה הוטל צו איסור נוסף, שאסר לדבר על כך שיש בכלל צו איסור פרסום. פעם אחר פעם, משמש בית המשפט – במיוחד זה שבפתח תקווה – ככלי שרת בידיהם של מנגנוני החושך, ומאפשר יצירה של אסירים נעלמים, שאין מידע ציבורי על החזקתם. מאחר ואי אפשר לשכנע את השושואיסטים לפרסם את העובדה שהם עצרו מישהו משום שכך ראוי, אולי שווה לומר להם שהאפלה הזו משמשת קרקע פוריה לכל תיאוריית קונספירציה, ושהם יוצאים מטומטמים פעם אחר פעם, כאשר בלוגרים שאינם כפופים לצווי איסור הפרסום חושפים אותם.

(יוסי גורביץ)