בשבועות האחרונים, וביתר שאת מאז רצח משפחת פוגל באיתמר, אנחנו עדים לשורה ארוכה של פוגרומים ונסיונות לינץ' שמבצעים "אחים יהודים" – מתנחלים וחובשי כיפות – בפלסטינים, הן אלו המתגוררים בגדה והן אלו שהם אזרחי ישראל. אין כמעט יום שאין בו אירוע כזה. אפשר להתחיל לדבר על אינתיפאדה יהודית.

התגובה המשטרתית והצבאית לא קיימת: הפורעים עושים ככל העולה על רוחם. בנימין נתניהו משחק יפה בתפקידו של ניקולאי השני, ממלמל משהו על כך שאסור לקחת את החוק לידיים, אבל לא עושה כלום. על תפקידו של שמואל אליהו כבר נאמר כמעט הכל, אבל רצוי להדגיש שבעוד שאליהו הוא פניה הפומביות של ההסתה לפוגרומים, הוא מבצע תפקיד של תיווך: הוא לוקח את עמדותיהם של רבנים קיצונים ממנו – דוד דודקביץ', קן הנחשים של "עוד יוסף חי", ואחרים – ומציג אותן מחדש בצורה רכה ונסבלת יותר. הוא מאפשר להן תהליך של לגיטימציה.

אלא שאי אפשר להאשים רק את הרבנים; מי שעושה את זה עושה לעצמו חיים קלים. רבנים לא נואמים לוואקום. הם מנהלים דיאלוג עם הציבור שלהם שלא שונה בהרבה מזה שמנהל פוליטיקאי. לא פעם ולא פעמיים שינה רב את דעתו – בדרך כלל, להקצנה. יגאל עמיר, למשל, אמר שהוא לא היה מבצע את הרצח שלו בלי הכשר רבני, אבל בו זמנית אמר שהוא יצא לדרכו כשהוא משוכנע שהעם איתו.

והפוגרומצ'יקים מהגבעות בהחלט יכולים לחשוב שהעם איתם: סקר שנערך לאחרונה מצא ש-45% מהציבור היהודי תומך בפרעות. 22% מהנשאלים אמרו שמדובר בפעולות "מוצדקות בהחלט"; מבין המתנגדים, כ-15% אמרו שמדובר בפעולות "לא כל כך מוצדקות". כלומר, הגזמה, אבל כזו שאפשר להבין.

הפורעים יכולים לשאוב נחמה שבעוד שהחלק בעם ששכח את ייעודו ההיסטורי ועסוק בבהיה בקופסת השוטים לא איתם, החלק החשוב באמת שלו – קבוצת ההתייחסות שלהם – נמצאת איתם ללא עוררין. החילונים מתנגדים לפוגרומים בשיעור של 57% (בעוד 36% מהם תומכים, ולשבעה אחוזים כנראה אין עמדה בשאלה "פוגרומים, טוב או רע"), הרי שהמסורתיים תומכים בהם ברובם (55%) והדתיים והחרדים תומכים בהם ברובם המכריע (70% ו-71%, בהתאמה).

בהתחשב ברפיסות העמדה של חלק ניכר ממתנגדי הפרעות ("לא כל כך מוצדקים"), אפשר לומר שרוב הציבור היהודי תומך, מי באהדה גלויה מי באי נוחות מכל חוסר הסדר הזה, במעשיהם של הקוזאקים של יהוה. ואחר כך, אם לצטט את איתמר, יש להם את החוצפה להתבכיין על "דה לגיטימציה". לגזור ולשמור, לפעם הבאה שאיזה איש ימין ינופף בעובדה שרוב הפלסטינים תומכים בפיגועים: רוב הישראלים תומכים בפוגרומים או אינם מוטרדים מהם. והם, בניגוד לפלסטינים, לא חיים תחת כיבוש.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: צה"ל הרג היום נער פלסטיני בן 16, יאסר אל חילו וילד בן 11, מוחמד אל חילו, כמו גם שני מבוגרים (יאסר חאמד אל חילו ומוחמד חרארה) בירי פגז טנק לעבר בית ברצועת עזה. בצה"ל האשימו, כרגיל, את החמאס. אבל לא החמאס הוא זה שהרג אותם, אלא צה"ל. בצה"ל החליטו לפני די הרבה זמן להפעיל ירי ארטילרי כלפי אוכלוסיה אזרחית ברובה, תוך שהם משתמשים בכינוי המכובס "צמצום טווח בטחון". כלומר, צה"ל יודע שהארטילריה שלו – כמו כל ארטילריה – היא לא מדויקת, ואם משתמשים בה כלפי שטח בנוי, יהיו נפגעים אזרחיים אם לא יינקט טווח בטחון מסוים; צה"ל, במכוון, לא נוקט בו. כלומר, הוא משחק רולטה רוסית בפגזי 155 מ"מ – היום, בפגזי 120 מ"מ – עם האוכלוסיה האזרחית. אחרי מדיניות קבועה כזו, אי אפשר לטעון ברצינות שצה"ל לא מנסה לפגוע באזרחים. חייהם פשוט לא מהווים שיקול מבחינתו. במערכת ה-Hasbara יודעים בבטחה שאת מוחמד אל חילו אף אחד לא יזכור עוד יומיים.

הערה מנהלתית: ביום שישי הקרוב אדבר בפאנל בכנס של "שלום עכשיו". פרטים אפשר למצוא כאן. הפאנל יעסוק במהפכות בעולם הערבי ובהשפעות שלהן, אם יש כאלה, על השמאל הישראלי. בואו בהמוניכם.

(יוסי גורביץ)

בשקט בשקט, בלי דיון ציבורי, הקים אמ"ן-מחקר – אולי הגוף הכושל ביותר בצה"ל – מחלקה חדשה, שתפקידה יהיה לייצג את הצבא בגאווה בחזית הציונית החדשה: זו של ה"דה-לגיטימציה". במילים פשוטות יותר, קצינים במדים יעקבו אחרי פעילות פוליטית – בינתיים, רק מחוץ לישראל – כדי לברר אם היא עוינת ישראל ומקדמת "דה לגיטימציה". אירונית, כמו כל פעילות של הממשלה בנושא, הצעד הזה צפוי להעמיק את הדה-לגיטימציה של ישראל. מדינות דמוקרטיות, גם כאלה שטוענות שהן המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, לא שולחות חיילים לעקוב אחרי פעילים אזרחיים. כשאמ"ן-מחקר חוקר ארגונים כמו Jewish Voice for Peace, הוא חותר תחת הלגיטימציה של מדינת ישראל. מפתיע שהפרדוקס הזה עוד לא פער חור במרחב-זמן.

מהי "דה לגיטימציה"? היא "האנטישמיות" החדשה. כשגורמים בימין רוצים לגנות משהו באופן תקיף במיוחד, הם אומרים שהוא מבצע "דה לגיטימציה" לישראל. כמו שהשימוש ב"אנטישמיות" לא באמת הצביע על אנטישמיות, אלא רק הביע את העובדה שהדובר נסער מאד ואין לו כוח להתווכח עם עובדות, כך "דה לגיטימציה" מיועדת לומר שהאיש שהרגע תואר ככזה פסול במגע, כי הוא לא מקבל אמיתות קדושות כמו שייכות ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל, וחוץ מזה הוא כנראה מקיים יחסי מין עם אחמדניג'אד, או לפחות מפנטז על כך. (הקרדיט לדימוי הזה שייך לאבישג חייק. אני מביא את הקישור לצרכי מחקר פסיכופתולוגי. אל תקראו את הטקסט בלי הכנה נפשית ארוכה, ואם אתם מוציאים לעצמכם את העיניים תוך כדי קריאה, אני מסיר כל אחריות.)

אם מישהו היה זקוק להוכחות לכך, משרד החוץ – שהעומד בראשו מקדם את המאבק ב"דה לגיטימציה" – ממשיך לספק דיסידנטים, ואנשיו הדליפו ל"הארץ" שבעצם, אין הגדרה ברורה ל"דה לגיטימציה". כלומר, צה"ל ומשרד החוץ (והמשרד לאיומים אסטרטגיים, שהשר שלו בוגי יעלון הוא מהוגי הרעיון של "דה לגיטימציה") נאבקים, ומשקיעים משאבי ציבור במאבק, במשהו שהם בכלל לא טרחו להגדיר.

עכשיו, כל משקיף חיצוני שקול, לו היה נשאל מדוע לישראל יוצא שם רע בעולם – דבר שאיננו שווה ערך ל"דה לגיטימציה" – היה עונה תשובה אחת: בגלל מדיניות האפרטהייד שלה. במשך 44 שנים מקיימת ישראל משטר שמעניק זכויות לעם האדונים, תוך שהיא מעניקה זכויות פחותות לפלסטינים החיים בישראל (המקבלים אזרחות אך מודרים בשורה של דרכים אחרות, חוקיות ולא פורמליות), לאלו החיים במזרח ירושלים (שקיבלו רק זכויות תושב, שגם הן נשללות במסע שיטתי), ולאלו החיים בגדה וברצועה, מהן היא שוללת זכויות באופן שיטתי. מדיניות האפרטהייד הזו מלווה בהעברה מסיבית של אוכלוסיה לשטחים שישראל נמנעה מלספח רשמית, במטרה מוצהרת של דחיקת רגליהם של התושבים ומניעת הסכם שלום שיצריך נסיגה מהשטחים הכבושים. כמו כן, ישראל מצהירה על עצמה רשמית כמדינה שאיננה שייכת לכל אזרחיה/תושביה/נתיניה, אלא לרוב קטן – בין הים לירדן – ומיוחס שלהם.

כלומר, אם אמ"ן-מחקר היה רוצה למצוא את האשמים ב"דה לגיטימציה" של ישראל, הוא היה צריך להפנות אצבע מאשימה אל כל הממשלות הישראליות מאז 1967 (ובמידה מסוימת, מאז 1948). אפשר לצאת מנקודת הנחה שזה לא עומד לקרות, ושגוף מחקר רשמי של צה"ל יצטרף בקרוב למקהלת הטחינה במוח שצווחת שכל מי שאומר עלינו דברים לא יפים רוצה בהשמדתנו. בשלב זה, אמ"ן-מחקר מסתפק במעקב פסיבי אחרי ארגונים בינלאומיים; בשלב מאוחר יותר, סביר להניח – למטלות כאלו יש נטיה ל-mission creep – הוא יגיע למסקנה שאין די במעקב פסיבי, שיש צורך בהפעלת סוכנים, כי לך תדע מה הם זוממים שם ולא מדווחים באתרים שלהם. אז יתחיל הקטע המבדר באמת, שיציף את יוטיוב בסרטונים של סוכנים ישראלים עילגים, בתחפושת של גזר גמדי, בכנסי BDS. אחר כך יגיע הפחות מצחיק, זה שבו אמ"ן-מחקר יגיע למסקנה שהוא לא יכול רק לפקח על מה שמתרחש בחו"ל, הוא חייב לעקוב גם אחרי אזרחים ישראלים שמשתפים פעולה עם הקיביצערים המסוכנים. אחרי הכל, דובר צה"ל אבי בניהו כבר טען – ואמ"ן-מחקר לא טרח לתקן אותו, על כל פנים לא פומבית – שה"דה לגיטימציה" היא קמפיין שמופעל על ידי איראן. זו האחרונה, וסוכניה, הם בהחלט בתחום המנדט של אמ"ן.

הדבר היחיד המנחם בידיעה על הגוף החדש באמ"ן – שיעסוק בדברים טיפה יותר חשובים, כנראה, מספירת הטנקים של משטר אסד – היא שבראשו יעמוד רב סרן. כנראה שבצה"ל לא קלטו את הפוטנציאל שיש לקמפיין הזה: אחרת כבר היו מארגנים תקן חדש לתת אלוף.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ואם כבר mission creep (למישהו יש רעיון לתרגום טוב?), ההתקפה האווירית על לוב סובלת ממנה קשות. המטרה הראשונית, כזו שאף אחד לא התווכח עליה יותר מדי, היתה למנוע מקדאפי להפעיל את חיל האוויר שלו כדי לטבוח ביריביו. אפילו מועצת הבטחון של האו"ם אישרה את זה. אבל, תוך זמן קצר התברר – כאילו שזה לא היה אמור להיות ברור מראש – שכדי לפעול בתחום האווירי של לוב, צריך לנטרל קודם כל את ההגנות האוויריות שלה, ומאחר וקדאפי עשה את הדבר ההגיוני מבחינתו והציב אותן סמוך למרכזי אוכלוסיה, נראה שהיו גם נפגעים רבים בקרב האזרחים. נו, ואם אנחנו כבר מפילים מטוסים ומסוקים, ויש לנו חימוש כבד באוויר, לא נדפוק גם כמה טנקים, ככה על הדרך?אחרי הכל, אנחנו פה כדי לסייע למורדים. לא שיש לנו מושג ברור מי הם. בשלב הזה, השאלה היחידה היא מתי יוכנסו כוחות הקרקע; כמובן שכאשר הם יוכנסו, הם יהיו קטנים מדי לביצוע המשימה, כי לא באנו לכבוש אלא לסייע וגו' – התו"ל הרגיל של משימות נוסח סומאליה. מרגע שזה יקרה, אפשר יהיה לחכות שבועיים עד שיגיעו הדיווחים הראשונים על "הבוץ הלובי".

(יוסי גורביץ)

ניסים זאב, מי שמחזיק ללא עוררין בתואר של הח"כ החשוך ביותר בכנסת, יצא היום (א') להגנתו של משה קצב, מי שהיה נשיא המדינה ושהורשע בשורה של מעשי אונס ומעשים מגונים. אליבא דזאב, אסור לקצב לשבת בכלא.

מה מביא את המוהל הכושל למסקנה הזו? קודם כל, הוא אומר, "מאסר של נשיא הוא כתם לאומי ופגיעה במוסד הנשיאות". לא נכון: הכתם על הציבור הוא עצם הפיכתו של העסקן דרגה ג' משה קצב לנשיא. הפגיעה במוסד הנשיאות לא תיגרם על ידי כליאתו של קצב; הפגיעה בו היתה בעצם כך שאפס ריקני כמו קצב הצליח להגיע למשכן הנשיאות, שם ניצל את מעמדו כדי לפגוע בנשים שהיו כפופות לו. לניסים זאב, כח"כ של ש"ס, יש חלק בהטלת הקלון הזו בציבור הישראלי: עד כמה שש"ס תרצה שנשכח את זה, מינויו של משה קצב – יהודי מזרחי ודתי – לנשיא היה פרויקט שלה.

הלאה. זאב אומר עוד ש"קצב קיבל עונש כבד, כאשר במשך חמש שנים הוא גורש מנשיאותו והתבזה בכל העולם". קצב לא "גורש מנשיאותו", ועדיין לא חלפו חמש שנים. הוא התפטר כחצי שנה לפני שכהונתו היתה אמורה לפוג. מצב שבו נשיא חשוד באונס הוא מצב שלמרות ניסים זאב אנחנו עדיין לא מוכנים לקבל. אי שהות במשרה איננה עונש, ואשר לביזוי בכל העולם – ובכן, לזה אחראי קצב עצמו. אם לא היה אונס, לא היה מתבזה. זאב קורא לבית המשפט לבחון חלופות למאסר. ובכן, אם זה יקרה – אם בית המשפט יקח אדם שהוא עצמו הרשיע בשורה של מעשים שמעטים חמורים מהם, ובשל רום מעמדו לשעבר יקבע שהוא יכול להסתפק במאסר בית, המהלומה לשמו הטוב ולאמון שהציבור נותן בו תהיה חמורה מכל מה שראינו עד כה, וכל האשראי שהרוויח בית המשפט בצדק, כאשר נהג בקצב כאילו היה אחד האזרחים, יאבד תוך דקות. יש לקוות שהשופטים לא יושפעו מניסים זאב ומבקשות תמוהות נוספות בכיוון זה, כמו זו שהגיעה בשעתו מיוסי ביילין (אני מודה שכאשר קראתי בשעתו את דבריו של ביילין, המחשבה הראשונה שלי היתה "איזה דיל הוא הספיק לסגור עם ש"ס?").

רגע, אבל האם קצב אשם בכלל? זאב לא בטוח. מצד אחד, הוא אומר שהוא "לא בא להתווכח עם פסיקת בית המשפט", אבל, מצד שני, "אם הדברים אכן נעשו, ודאי שהם פסולים". ההדגשה שלי. שימו לב: "פסולים". כשניסים זאב רוצה לגנות משהו, הוא יודע היטב לעשות זאת. כשהוא בא להגן על גבר מזרחי ומאמין, פתאום מעשי אונס הם משהו "פסול", כמו לקיחת ציוד משרדי מהעבודה הביתה.

ה"אם הדברים אכן נעשו" של זאב מתכתב עם מכתב הרבנים של שלמה אבינר ושאר רבני הר המור, הממלכתיים לכאורה, שכתבו לקצב שהם מאמינים לו ושלדעתם לא בוצעה עבירה, משום שהיא לא הוכחה הלכתית. זאב נאחז גם בקש הזה: "הדבר בעייתי לפי ההלכה. התורה אומרת 'צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה'".

כאן ניסים סומך על בורותו של הכתב החילוני, וזורה מלח בעיניו. הבה נפנה למקור של זאב: דברים 22:27, "כי בשדה מצאה, צעקה הנער [צ"ל הנערה – יצ"ג] המארשה ואין מושיע לה". כלומר, זאב מחזיק כאן בעמדה ההלכתית שגורסת שלא יכול להיות אונס בעיר, אלא מקסימום בשדה: אם הקורבן לא זועקת, היא מסכימה. זו עמדה ותיקה של זאב: הוא החזיק בה עוד בתקופה שקצב היה נשיא. לא נראה שהרשעתו של קצב שינתה במשהו את עמדתו.

על הפרימיטיביות של העמדה הזו, כמו גם על זו של המחזיקים בה, מיותר להכביר מילים. אבל אם זה כל מה שזאב היה אומר, לא היה בזה שום דבר מפתיע. אבל, מה לעשות, זאב משקר. פסוק שמופיע מעט קודם לכן, 22, אומר במפורש "כי יימצא איש שוכב עם אשה בעולת-בעל, ומתו גם שניהם: האיש השוכב עם האשה, והאשה. וביערת הרע מישראל". קו ההגנה של משה קצב היה, בשלב מסוים, שבינו ובין א' ממשרד התיירות – אשה נשואה – התנהל רומן. זאב מנסה לקעקע את אמינותה של א' משום שלדבריו היא לא זעקה, אבל מאחר וקצב היה מוכן להודות שהוא ניהל רומן עם א', זאב צריך היה – אם אכן האמין ברפש שציטט – לדרוש את הוצאתו להורג. זה, כמובן, לא קרה.

כי אצל ניסים זאב, כמו אצל רוב תומכיו של קצב, זכויות הפאלוס המתנופף של קצב חשובות מכל זכויות הנשים באשר הם שם. לשם ההגנה על הזכויות הללו, הם מוכנים לסגת לחשוכות שבעמדות – טוב, מבחינת זאב זה לא קורבן גדול, זה המצב הטבעי שלו – אבל להתעלם מהעמדות הללו כאשר הן שוללות את מה שהם יצאו להגן עליו. הרי, בסופו של דבר, אם היינו דוחקים את זאב לפינה, הוא היה אומר לנו שנשים דעתן קלה, ושהן לא כשירות לעדות. המשמעות של התפיסה הזו היא שאין שום מצב שבעולם שבו אפשר להרשיע גבר באונס. כמה טוב שלפחות בינתיים, האידיאולוגיה של זאב וחבר מרעיו עדיין לא שולטת בחוק הישראלי.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ישראל הודתה הערב, בעקבות עתירה של האגודה לזכויות האזרח, שהיא מחזיקה במהנדס דיראר אבו סיסי, שנחטף לפני כחודש מאוקראינה. כמקובל בשנה האחרונה, על צו האיסור בפרשה הוטל צו איסור נוסף, שאסר לדבר על כך שיש בכלל צו איסור פרסום. פעם אחר פעם, משמש בית המשפט – במיוחד זה שבפתח תקווה – ככלי שרת בידיהם של מנגנוני החושך, ומאפשר יצירה של אסירים נעלמים, שאין מידע ציבורי על החזקתם. מאחר ואי אפשר לשכנע את השושואיסטים לפרסם את העובדה שהם עצרו מישהו משום שכך ראוי, אולי שווה לומר להם שהאפלה הזו משמשת קרקע פוריה לכל תיאוריית קונספירציה, ושהם יוצאים מטומטמים פעם אחר פעם, כאשר בלוגרים שאינם כפופים לצווי איסור הפרסום חושפים אותם.

(יוסי גורביץ)

האתר החם היום בימין היהוויסטי הוא "הקול היהודי", שהסיסמא שלו היא "חדשות ליהודים שמחים", ואם להסתמך על מה שנכתב בו, השמחה הזו היא מזן "פורים שמח, יהודים" של חנן פורת לאחר טבח גולדשטיין. האתר מנוהל על ידי "עמותת יהודים שמחים" המסתורית, שהיא עצמה, לדברי האתר, תולדה של "תנועת 'דרך חיים'". זו האחרונה היא שותפה להוצאת הספר היהודי של השנה, "תורת המלך", והיא מתארת את עצמה כמי שהוקמה (זהירות, PDF; עמ' 4) על ידי תלמידי יצחק גינזבורג. הלז הוא התיאולוג הרציני שמאחור הפלג הקיצוני של החרד"לניקים, ומי שיוצר את השילוב המהודק בין תנועת חב"ד ובין תומכי כהנא. בתקופת ההיסטריה שלאחר רצח רבין, הורה שר הבטחון דאז שמעון פרס על מעצרו המנהלי, שבוטל לאחר מכן בהוראת בג"צ. מאז גינזבורג, שנתן את ההשראה ל"ברוך הגבר" והיה בין החותמים על "הסכמות" ל"תורת המלך", הקפיד לשמור על פרופיל נמוך יותר.

שלשום פרסם "הקול היהודי" מאמר מאת יוסי פלאי – אחד הר"מים בישיבת "עוד יוסף חי" של גינזבורג – שעוסק, ברוח חג הנקמה המתרגש ובא עלינו (ופורים היה חג נקמה הרבה, הרבה לפני שקיבל אלמנטים של הקרנבל הקתולי) בעמלק ובמצוות מחייתו.

לפרשנים יהודים לדורותיהם, מכותבי התלמוד והלאה, היתה אובססיה עם עמלק. הם בנו תיאולוגיה שאומרת שכל זמן שעמלק לא יושמד, שלטון יהוה בעולם לא יהיה מושלם. אחד התפקידים של המלך המשיח העתיד לבוא, אליבא דרמב"ם, הוא ניהול מלחמת השמדה נגד עמלק; הוא מציין כבדרך אגב ששאר העמים שהיהדות מצווה להשמיד "כבר אבדו, ואבד זכרם", מה שאין כן בעמלק.

הבעיה הזו, חוסר היכולת לזהות עמלקים, הטרידה הוגים – אם זו המילה הנכונה – יהודים לאורך הדורות. זו, אחרי הכל, מצווה מהודרת: מצוות עשה שתוקפה איננו פג אלא בימי העולם האחרונים ממש. למרות המאמר התלמודי על "סנחריב שבלבל את האומות", רבנים נטו לזהות את עמלק עם אומה ספציפית: הארמנים (אולי משום שזו קבוצה אתנית מזרחית ששמרה בעקשנות על דתה הנוצרית, גם תחת כיבוש מוסלמי), או גרמנים (הייחוס הזה קודם לעלייתם של הנאצים לשלטון, ואולי הוא מהדהד את התפיסה הרבנית שגרמניה היא מגוג).

פלאי הולך בעקבות המסורת הזו: הוא מוצא את העמלקים של ימינו, שהם כמובן הערבים הנלחמים בישראל. הפלסטינים, יש להניח, נקלעו לתפקיד הזה משתי סיבות: מסגד אל אקצא מונע פיזית את הקמת בית המקדש השלישי; ומלחמתם של הילידים הפלסטינים בקולוניאליסטים הציונים, שנעזרו על ידי האימפריה הבריטית, נתפסת על ידי כל קוקיסטי סביר כמלחמה בראשית צמיחת גאולתנו, קרי הרמת יד ביסוד כסא יהוה בעולם.

פלאי מזכיר את התפיסה הרווחת למדי שהנאצים היו עמלק (תפיסה משונה, שמספקת הצדקה לשואה: אם הגרמנים הם עמלק, בהתחשב בכך שהיהודים רוצים להשמיד אותם, וגם הוכיחו יכולת בעבר, "מכה מקדימה" מצידם הגיונית לגמרי. באופן מעוות, התפיסה הזו מאמצת את השקפתו של היטלר). הוא גם מדבר על "קרבתם המיוחדת של הערבים לנאצים". על זו של אנשי הלח"י, שמנהיגם יאיר שטרן הפך לקדוש מעונה במחנה שלו, הוא מעדיף לא להרחיב את הדיבור.

פלאי לא עוצר שם: הוא מטיל אלומה צרה של אור על מושג אפל במיתולוגיה היהודית, "ערב רב" – הוא איננו משתמש במילים ישירות, ועל כך מיד – ומציין ש"אפשר גם להתעמלק", כלומר להפוך לעמלק; ושפעולה כזו מתבצעת על ידי מי ששונא את "עם ישראל" ומי שכופר בקיומו של החבר הדמיוני יהוה. "הערב רב", על פי התנ"ך, הם ערימה של חבר'ה לא סימפטיים בקרב בני ישראל, ובהחלט יתכן שמדובר במשמעות של "אספסוף". כותבי התלמוד מיהרו להשליך כל פעם שהולכי-הרגל-של-ים-סוף הביאו ליהוה את הסעיף אל חיקו של הערב-רב המאד מועיל הזה, ולטהר בכך את עם ישראל משורת העוונות שיהוה ומשה מטיחים בו לאורך ארבעה ספרים משמימים. מדובר, נזכיר, באנשים שהביאו לכם את התפיסה שכותב ספר שמואל לא ידע על מה הוא מדבר ושדוד לא חטא בפרשת בת שבע (והיו להם כמה תירוצים יצירתיים מאד).

בקבלה, כל העסק הסתבך. פתאום, הערב רב הופך למקבילה של עמלקים שהם חלק מהעם היהודי. יש אפילו תפיסה שאומרת שהגלות האחרונה של היהודים תהיה תחת שלטון הערב רב: כלומר, אנשים שנראים יהודים במהותם, יש להם את השמות, ברית מילה והכל, אבל בפועל הם עמלקים שחותרים תחת קיומו של העם היהודי.

נשמע לכם מוכר? בדיוק. זו פאתווה עלי ועל חלק ניכר מהשמאל הישראלי. ולכן פלאי, שזורק לקוראים שלו את המטען הזה – שהם מכירים היטב, הלכות עמלק וערב רב הן להיט במגזר הזה – מקפיד לא לומר שום דבר במפורש, אלא רק לרמוז ולקרוץ. הוא מציין שהוא כבר נחקר בעבר בעקבות דברים שכתב בנושא, ונשאל אם הערבים הם בעיניו עמלק. הוא משאיר את התשובה לקוראים שלו, ומסיים בקריאה לגלגנית למחנכים להבהיר שמדובר "רק בעמלקים הקדמונים", קריאה שמתכתבת ישירות עם התפיסה של "מעייני הישועה" שיהיו רבנים שישתמטו מחובתם להקים מחנות השמדה לעמלקים.

כך תסית לרצח ותשאר מחוץ להישג ידה של מערכת המשפט. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שאיזה חב"דניק ינסה לשכנע אתכם שהוא "אוהב כל יהודי".

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו תוקף בחריפות את שיחות האחדות בין הרש"פ לחמאס, וצווח באוזני כל מי שמוכן להתייחס אליו – מספרם מתמעט מדי יום, למרבה השמחה – ש"אחדות פלסטינית לא תאפשר לקדם את תהליך השלום". נניח עכשיו לשאלה על איזה תהליך שלום לעזאזל הוא מלהג, ונזכיר – כפי שודאי עשו בתגובה בלשכות שרי החוץ האירופאיים, למשל – שבאוקטובר האחרון הכריז שר החוץ שלו, אביגדור ליברמן, שהפילוג הפלסטיני קובר כל סיכוי להסדר. לקומדיה הזו, שבה ישראל מסוגלת לתרץ את סרבנותה בדבר והיפוכו, הגיע הזמן לשים קץ.

(יוסי גורביץ)

ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת אישרה שלשום (ד') הצעת חוק לקריאה שניה ושלישית, שמטרתה למנוע מזרים לרכוש אדמות בישראל. הצעת החוק, כפי שהודו הח"כים עצמם, מיועדת למנוע מערבים ישראלים לרכוש קרקעות (רוב הקרקעות בישראל, נזכיר, נגזלו מערבים ישראלים בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשכה, בחסינות מושל), וזאת על ידי שימוש בגורמים עוינים ממדינות ערב שירכשו את הקרקעות עבורם.

כאן המקום להזכיר שמנהל מקרקעי ישראל חולש על 93% מהאדמות בישראל, ושרוב הישראלים לא קנו קרקע אלא לכל היותר חכרו אותה, ושמתוך כלל הקרקעות בישראל, 13% מוחזקות בידי קק"ל – ואלו קרקעות שלערבים ישראלים אין כל דריסת רגל בהם. העברת קרקעות לקק"ל היתה מיועדת ספציפית להפקיע את הקרקעות מהמדינה, שמחויבת על פי חוק להיות שוויונית. לקק"ל, גוף יהודי, אין כל מחויבות כזו.

אבל אני רוצה להתמקד בנקודה אחרת. מיהו זר, על פי הצעת החוק הראשונה? מי שאיננו אזרח או תושב (הגיוני), תאגיד שנשלט על ידי אזרח זר (הגיוני באותה מידה), ו"מי שאיננו זכאי לעלות לישראל מכוח חוק השבות" – וזה כבר תרגיל מסריח.

ישראל תמיד היתה מדינה אפליינית. מראשית ימיה, היא הבדילה בין אזרחיה באמצעות הבחנה בין "אזרחים מכוח ישיבה", כלומר אנשים שסתם נולדו בה, ובין "אזרחים מכוח שיבה", כלומר יהודים, שעל פי המיתולוגיה הציונית "שבים לארץ אבותיהם". היתה לה בעיה קשה אחת: בתור מדינה שתמיד נפנפה, ומנפנפת עכשיו ביתר שאת, בשואת יהודי אירופה כעילת קיומה, היא התקשתה – מסיבות הסברתיות – להעביר חוקים שאומרים במפורש שיהודים הם אזרחים שווים יותר.

אז צריך היה לומר זאת בעקיפין. הפתרון הוא "זכאי לעלות לישראל מכוח חוק השבות", משפט שאפשר לסכם את שש מילותיו במילה אחת: יהודי. אבל שש המילים מאפשרות לחוק, וחוקים ותקנות רבות בישראל משתמשות בפורמולה הזו, להעמיד פנים שהוא איננו מפלה, שהוא רק מעמיד קריטריון; כך, למשל, חלק מהתקנות של הממשל הצבאי בשטחים הכבושים מאפשרות כניסה למקומות מסוימים רק למי שהם "זכאי שבות" – ובכך אוסרות כניסה למקום לא רק על התושבים המקומיים, אלא גם על ערבים ישראלים.

עכשיו מחילה הכנסת את ההגדרה הזו גם על זכויות הקרקע. אם איזה אוליגרך רוסי שחושש ליחסיו עם פוטין, אבל יכול להציג סבתא יהודיה, ירצה לקנות קרקעות – אהלן וסהלן. יהודי צרפתי שרוכש דירה שבה הוא לא משתמש, ומעלה את מחירי הנדל"ן – תבוא מתי שתרצה. סתם ערל, שרוצה לעקור לישראל ורוצה לרכוש דירה? עד כאן. אתה צריך אישור של שר השיכון. ולמה בעצם אתה רוצה לבוא לכאן, שוב? לגזול את בנותינו?

החוק החדש לא ישנה הרבה. הוא רק יקבע את המצב הקיים. רוב האדמות בישראל, כאמור, לא באמת ניתנות למכירה – בדיוק בגלל החשש שמישהו ינסה להשיב אותן לבעליהן המקוריים. אבל החוק החדש הופך את ישראל לעוד יותר יהודית, ומכרסם עוד קצת בעקרון שהיא שייכת לכל תושביה. ראוי לציין שהחוק הזה מועבר על ידי אחת הממשלות היותר חזיריות-קפיטליסטית שכיהנו פה אי פעם, אבל מסתבר שגם בפני ההתרפסות בפני הקהילה העסקית של הממשלה יש גבול – טוהר הציונות חשוב יותר מהאפשרות למשוך משקיעים לעסקאות נדל”ן במדינת ישראל.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: מה היה קורה, לדעתכם, אם אחרי חילול של בית קברות יהודי בצרפת, אתר החדשות המוביל במדינה היה שואל את הצרפתים האם לדעתם מדובר ב"ברברים חסרי תרבות או התנהגות לגיטימית"? סביר להניח שהיינו מחזירים את השגריר, יינות צרפתיים היו נשפכים לביוב, ושר החוץ היה מאיים להפציץ את הכור במרסיי. זה בדיוק מה שעשה אתר החדשות המוביל בישראל, טמקא, שהציב את השאלה בעמוד הפייסבוק שלו. שמעתי על click-baiting, אבל זה כבר באמת מופרך.

(יוסי גורביץ)

חלק ניכר מהאש שאנחנו רואים בימים האחרונים הוצתה על ידי שמואל אליהו, רבה של צפת ואיש בעל נטיות משיחיות. הוא הולך ותופס את מקומו כרב המנהיג של הציבור הדתי-לאומי/חרד"לי. הוא הזניק את עצמו, בעקביות, לתודעה באמצעות הסתה כנגד ערבים, בעיקר ערבים ישראלים: תחילה האיסור שפרסם על מכירה והשכרה של דירות בצפת עירו לערבים, איסור שהצית פוגרום, אחר כך קיבלנו את מכתב הרבנים, שהיה התייצבות של 300 רבנים בערך מאחורי אליהו והרחבת הפסק שלו לעשרות ישובים אחרים בישראל. אחר כך פרסם העלון שהוא עורך מאמר שקרא בגלוי להקמת "מחנות השמדה לעמלקים". לאליהו, כמובן, לא קרה שום דבר. ואיך יקרה? שר המשפטים, שהבטיח להשליט פה את חוקי התורה, עורך סמינרים על מצוות "לא תחנם", שעליה מתבסס אליהו בפסקים שלו. אליהו הרשה לעצמו השבוע ללכת עוד כמה צעדים הלאה.

הוא גרר את עצמו לאיתמר, התנחבלות שרבים הרוצחים שיצאו ממנה, כדי להבטיח לעצמו חיפוי מקסימלי, ושם נשא דרשה. מה היה הנושא שלה? חשיבות הנקמה, כמובן. הוא היה זהיר מאד, מטבע הדברים, ונמנע מקריאה ישירה לרצח ולפוגרומים: הוא סמך על כך ששומעיו יבינו את שנאמר בין השורות.

הוא דיבר על "לא לרחם על הגידולים הסרטניים", והקפיד לומר שהוא לא מתכוון לרוצחים עצמם; אלו מבחינתו הם שלוחיו של עם. לא פרטים הרגו אלה את אלה, אלא נציגי עם אחד הרגו נציגי עם אחר, ולכן הנקמה צריכה להיות גדולה הרבה יותר. הוא דיבר על המצב האידיאלי, שהוא המצב של "סוף המגילה" – כלומר, לאחר שיהודי פרס רצחו 75,000 אלף מאויביהם ותלו על העץ את אויבם ואת עשרת בניו. (אגב, פורים, חג הנקמה היהודי, יחול ביום ראשון. נקווה שבמחלקה היהודית של השב"כ לא ישנים יותר מדי.) הוא דיבר על כך שהוא "מקווה" שהממשלה תהיה זו שתבצע את הנקמה, אבל אם לא – יהיו אנשים פרטיים.

לדברי אליהו, אישיות בטחונית כלשהי ביקשה ממנו להתבטא נגד הפוגרומים שמבצעים המתנחלים (תחת שם הקוד "תג מחיר"), אך הוא סירב לעשות זאת. המשמעות של המשפטים הללו, כשהם נאמרים בפומבי, ברורה למדי: מרד.

מרד שמטרתו להפיל סופית את התפיסה – הרעועה ובמידה רבה הצבועה, אבל עדיפה על היעדר צביעות כזו – שיש איזשהו שוויון בין יהודים ולא יהודים בשטחים שבהם ישראל שולטת, בין אם מדובר בישראל גופא ובין אם מדובר בשטחים שישראל מספחת דה פקטו כבר 44 שנה. הפוגרומים כבר לא מוגבלים לגדה: חברי האחים היהודים הציתו כלי רכב של סטודנטים ערבים בצפת – עירו של אליהו, נזכיר שוב – ובריונים יהודים גאים תקפו מלצר ערבי בחתונה בירושלים, ושאר באי המסיבה התעמתו עם השוטרים שניסו להגן עליו. אין פירוש הדבר שהפוגרומים בגדה הפסיקו: הם רק התרחבו.

שמואל אליהו הוא האיש שמנצח עליהם, ולא נראה שרשויות החוק עושות משהו בנידון. על כן מן הראוי לשאול שאלה הסברתית: איך ייראה פרצופה של מדינת ישראל, אם פלסטיני יבצע סיכול ממוקד בשמואל אליהו, ואחר כך יטען – בהנחה, כמובן, שכוחותינו המזוינים יטרחו לקחת אותו בחיים – שהוא בסך הכל פעל כלפיו כפי שפעל שלום שוורצבארד כלפי סמיון פטליורה, לאור העובדה שממשלת ישראל לא יצאה מגדרה כדי להגן על הפלסטינים?

מה צריכה ישראל לעשות כדי למנוע את המצב הלא סימפטי הזה? היא צריכה לעצור את שמואל אליהו כמי ש"מפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דבר שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו […] ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור", עבירה על החוק שגוררת חמש שנות מאסר, ולבקש את מעצרו עד תום ההליכים על תקן פר מועד. במקביל, צה"ל צריך להטיל עוצר על כל התנחלות או מאחז שממנה יוצאים פוגרומצ'יקים. אם זה מצריך גיוס מילואים, לו יהי כן. רק כך תוכיח ישראל שהיא לוקחת ברצינות את חובותיה ככוח כובש.

כל זה מצריך עמוד שדרה והעמדת אלטרנטיבה אזרחית ברורה לגל היהודיסטי העכור שעולה עלינו להטביענו, ועל כן זה כמובן לא יקרה. אבל, כשנמשיך ליפול במדרון, צריך לזכור שהאופציה הזו היתה קיימת – ושהממשלה הנוכחית בחרה שלא לנקוט בה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים האלה ב"מדרון חלקלק.")

ועוד דבר אחד: צבא לבנון דיווח, ויוניפי"ל אישר, שחיילים ישראלים המוצבים על גבול לבנון ידו אבנים כלפי חיילי צבא לבנון ואנשי יוניפי"ל. אם מישהו היה צריך עוד הוכחה לאופן שבו צה"ל הופך למיליציה יהוויסטית, הנה היא.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה בזאת להודות לתורמים ולומר שקראתי והפנמתי את ההערות שלכם.

(יוסי גורביץ)

חבר הכנסת עתניאל שנלר (קדימה), שמוצג לעיתים כמתנחל מחמד, לא אוהב את גדעון לוי. התגובה המתבקשת היא לומר לו שייקח מספר: רוב הישראלים לא אוהבים את לוי. הח"מ שומר על אמביוולנטיות בנושא.

עם זאת, שנלר לקח את אי האהדה שלו כמה צעדים רחוק מדי: הוא קורא לשלול את אזרחותו של לוי. מה קרה? ובכן, לוי אמר לאחרונה בכנס בקנדה ש"דרישת ישראל שיכירו בה בהיותה מדינה יהודית – מגוחכת. המשטר הישראלי מושחת מבחינה מוסרית. הכיבוש הישראלי הוא בבחינת התמכרות, ולכן חברים טובים של ישראל צריכים לעזור לה להיגמל מכך".

לוי, כמובן, צודק בכל ארבע הנקודות שלו. שנלר, בתור נציג המפלגה המושחתת ביותר בכנסת, לא ממש במצב לדבר על שחיתותו המוסרית של המשטר, אבל הוא לא לבד: בימים האחרונים התקבלה החלטה להעמיד לדין את אשתו של שר הבטחון ברק, נילי פריאל, משום שהעסיקה עובדת זרה שבעלה איכשהו אף פעם לא ראה. למרבה הפדיחה, מסתבר שבדרך כלל במקרה של העסקת עובד זר, מעמידים לדין את שני בני הזוג, שהרי כבר נאמר דין אחד יהיה לאביון ודין אחר ליושב אקירוב. לא הפעם. מצד שני, ההילטה הזו מתבקשת – אחרת היועץ המשפטי לממשלה יצטרך להעמיד את עצמו לדין. שמעתי על אנשים שחובשים כמה כובעים, אבל זה באמת יהיה מוגזם.

מה, בעצם, פשעו של לוי? מסתבר שאליבא דשנלר הוא אשם בפשע מחשבה, עבירה כנגד האורתודוקסיה השלטת. "יהודי שיהדותו מתה, הציונות שלו הלכה לאיבוד וזיקתו לישראל מכבידה עליו, ראוי שיוותר על אזרחותו הישראלית וימצא עצמו כאחד מדוברי שונאי ישראל בדרך קבע ובעל דרכון זר, במידה ולא יוותר עלינו, נשמח כולנו לוותר עליו ולהיגמל מנוכחותו," געה שנלר. כלומר, לוי אשם בכך שהוא יהודי, גר בישראל, אבל מעז להיות לא ציוני ולא מי יודע מה יהודי; ואם הוא לא יסיק את המסקנות המתבקשות באופן עצמוני, שנלר וחבר מרעיו כבר יעזרו לו. (במאמר מוסגר, ראוי לתהות אם אכן הדרישה מישראל להפוך לאם לא אור לגויים, לפחות לגחלילית למזרח התיכון, להחליף את האליטה המושחתת שלה בכזו נקיה יותר, ולהפסיק לשלוט בבני עם זר, היא אכן אנטי ציונית; היא אומרת הרבה יותר על האופן שבו שנלר ובני סביבתו רואים את הציונות מאשר על האופן שבו לוי רואה אותה.)

שנלר, כמו יהודים רבים, עוד לא הפנים את משמעותה של ישראל מדינה ולא קהילה. קהילה רשאית להקיא אנשים מתוכה (וקהילות יהודיות עשו זאת לעיתים תכופות, במקרים רבים באופן מזעזע); מדינה איננה רשאית לעשות זאת. היא יכולה, כמובן, להעניש אנשים שעברו על חוקיה, אבל לא משום שעצבנו את תושביה. אזרחות היא זכות מולדת, מוכרת במגילת זכויות האדם הבינלאומית, והגליה כבר מזמן איננה עונש מקובל. שנלר, בעצם, מאשש כל מילה שאמר לוי: מדינה שהיהדות שלה מוגדרת על ידי אנשים כמו שנלר, שאילו חי בימי שקיעת בית ראשון ודאי היה תומך בלהט בהשלכת ירמיהו התבוסתן אל הבור, היא מגוחכת, וידידיה צריכים לעזור לה.

הבעיה עם מתמכרים, במיוחד כאלו עם אישיות כמו של שנלר, היא שהם מרחיקים מעליהם בעקביות את חבריהם, אלו שהיו מסוגלים לעזור להם; ומקרה ג'יי סטריט יוכיח. בסופו של דבר, התמכרותם הורגת אותם – לא לפני שהם תוקפים את אלו שניסו לסייע להם.

טיפוסי.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: אני היחיד שמצא את חלוקת השבחים לשייטת על ההשתלטות חסרת הסכנה על ספינת הנשק קצת מוגזמים? הם הגיעו למקום, ביקשו מהקפטן לעלות, קיבלו רשות, עלו, מצאו נשק לעיני הצוות ההמום. עכשיו, זו בהחלט העבודה שלהם והם עשו אותה, אבל שבחים? על אומץ ומסירות? תיעוד וידאו של הרגעים שבהם לוחמינו האמיצים עלו על הסיפון הלא-מאיים? זהו? עצם היכולת לטפס על ספינה בלתי חמושה, ללא התנגדות, בלי תקלות והרוגים מיותרים היא סיבה לשבחים?

הערה מנהלתית: בקרן הטבק והאלכוהול התקבלו שתי תרומות ביממה האחרונה. אני רוצה להודות לתורמים, קראתי את ההערות, ואני תמיד זמין לבירה, על אחת כמה וכמה אם מישהו אחר משלם עליה.

(יוסי גורביץ)

כבר ראינו, במהלך הפוגרומים שמבצעים המתנחלים מדי שני וחמישי בגדה (תחת השם המכובס "תג מחיר"), שצה"ל נוקט עמדה ברורה: הוא לא ממלא את חובתו החוקית, כריבון הצבאי בשטח, להגן על תושבי הגדה מפני המתנחלים. הוא מספיק ריבון כדי להוציא צווי הפקעת קרקעות, צווי מעצר מנהליים וצווי הריסת בתים, אבל כמסתבר לא מספיק ריבון כדי למלא את חובות הריבון.

יתכן שבימים האחרונים עברו חיילי צה"ל מסיוע פסיבי למתנחלים – אבטחה ואספקת שירותים אחרים – לסיוע אקטיבי. מתנחלים מדווחים כי חיילי צה"ל הסבירו להם איך לעקוף את המחסומים שהציבו הם-עצמם, כדי שהמתנחלים יוכלו להגיע לכפר עוורתא ולפרוע בו. הפוגרום בסיוע חיילי צה"ל, דווח, הוכתר בהצלחה.

על פי דיווח אחר, שוטר מג"ב מסר אלה למתנחל ואיחל לו בהצלחה, ועל פי דיווח שלישי חיילי פלס"ר שריון בצומת יצהר ביקשו מהמתנחלים לפגוע בערבים במקומם, כי אותם בולמים מלעשות זאת. שאלתי הבוקר את דובר צה"ל אם הוא מכיר את הנושא, אך עד כה לא התקבלה תשובה.

במשך שנים, כשאנשי שמאל הבהירו שפעילות בשטחים הכבושים קשה להם, הגיב צה"ל בקשקוש קבוע: "צה"ל איננו בוחר את מטרותיו". מי שהכיר את צה"ל ידע שמדובר בבולשיט נקי. יש מטלות שצה"ל יודע היטב איך לא למלא, כמו פינוי מאחזים שאיכשהו תמיד מתפקששים.

עכשיו מתגייס לצה"ל הדור הימני ביותר בהיסטוריה של ישראל, והסימביוזה בין המתנחלים לחיילים מגיעה לשיאה. שתי המיליציות, זו של צה"ל וזו של המתנחלים, מתאחדות ומחליפות תפקידים: המתנחלים מבצעים את המדיניות שהקצינים בשטח רואים באהדה אך לא מעיזים עדיין לבצע בעצמם. השליטה האזרחית בצבא מעולם לא נראתה רפה יותר, מה גם שהממשלה מורכבת בחלקה הניכר מאלמנטים שאוהדים בגלוי את המתנחלים ועוזריהם.

שימו לב לתמונה משמאל (יש עוד אחת כאן). שלט שקורא "חייל יהודי, בעד היהודים", בצבעי הצהוב-שחור של כהנא ובית"ר ירושלים. כמו ה"נתניהו טוב ליהודים" של חב"ד מלפני עשור, הגזענות שבו שקופה. הוא מתנוסס על עמדת שמירה צבאית. אי אפשר היה לתלות אותו שם ללא, לפחות, אדישות מצד החיילים שמאיישים את העמדה. אף קצין לא הורה, ואם הורה לא הקפיד על ביצוע ההוראה, להסיר את השלט הזה. לא נראה שמישהו מעניק לו תשומת לב מיוחדת. כך נראה צבא על סף מרד.

כשהתמרדו יחידות של הצבא הצרפתי באלג'יר, לאחר שדה גול החליט על נסיגה משם, הם קראו לשאר יחידות הצבא הצרפתי להצטרף למרד. החיילים התבררו כרפובליקנים טובים וצרפת לא הפכה ב-1960 לדיקטטורה צבאית. בכלל לא בטוח שזו תהיה התוצאה בישראל: רוב הישראלים לא קיבלו חינוך רפובליקני, הם קיבלו חינוך פולקי. אם כמה יחידות יתמרדו – אלמנטים בחטיבת כפיר כבר עברו את הסף התודעתי, כך נראה – בכלל לא בטוח שיחידות אחרות יצטרפו לדיכוי המרד. גם אם כן, המעבר לשלב הסופי של מלחמת אלג'יר – מחתרת של המתנחלים, שמקבלת סיוע לא לגמרי שקט מהצבא, שטובחת בתושבים האלג'יראים בנסיון לטרפד את הסכמי השלום – נשמע סביר מרגע לרגע.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: בעקבות הערה של ידידיה, על פיה יש להעמיד לדין את המתנחלים בפני בית הדין בהאג, עלה לי רעיון: יצירת מאגר מידע של תמונות ושמות של מתנחלים, כדי שייעצרו ויועמדו לדין – בסיוע אקטיביסטים ברחבי העולם – כאשר הם יוצאים מגבולות ישראל. אני בודק כעת את הנושא, ופרטים נוספים יפורסמו, אם וכאשר.

הערה מנהלתית: היום התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה בזאת להודות לתורם ולומר שבהחלט יש מה לדבר על קפה, כשהוא חוזר.

(יוסי גורביץ)

עקרון בסיסי הוא שאתה לא כותב כשהדם בוער בעורקים; שום דבר טוב לא יצא מזה. במיוחד אם אין לך עורך טוב. בן כספית, אם להיות נדיבים כלפיו, כתב את המאמר שלו שפורסם הבוקר במצב כזה. אשר לעורכים, קשה להאשים אותם – לכותב-כוכב כמו כספית הם יכולים לתקן את הפסיקים, או להשמיט יו"ד מיותרת, אבל לא הרבה מעבר לכך.

כספית קרא לכוחות צה"ל לרצוח אנשים חפים מפשע. הוא קרא להם להרוג את מי שהם חושבים שהם הרוצחים שביצעו את הטבח של משפחת פוגל. כספית קורא להריגתם, תוך מניעה מפורשת של כל הליך חוקי. כלומר, הוא רוצה שקצין איסוף כלשהו יחליט מיהם הרוצחים, וישגר אליהם חוליית חיסול. המטרה שלו היא "הרתעתית": הוא רוצה שמחבלים עתידיים ידעו שאם הם ירצחו אזרחים, הם לא יצאו מזה בחיים. כספית מהדהד כאן את האמירה של יצחק שמיר מסוף שנות השמונים-תחילת שנות התשעים: מחבלים לא צריכים לצאת חיים מפיגוע.

המודל של כספית הוא המבצע המיתולוגי של המוסד כנגד המחבלים שביצעו את הטבח במינכן, ב-1972. כספית מתעלם מכך שגם במהלך המבצע הזה הרגו אנשי המוסד מלצר חף מפשע (אחמד בושיקי, בליליהאמר שבנורווגיה), ושישראל שילמה על כך לימים פיצויים. כשחוטבים עצים, אחרי הכל, עפים שבבים. אבל המודל המדויק יותר צריך להיות זה של יצחק שמיר: ראש השב"כ, אברהם שלום, שנתן לאהוד יתום את ההוראה לרצוח את שני העצורים הכפותים מקו 300, טען שקיבל את ההוראה ישירות מראש הממשלה שמיר.

אחרי הכל, צה"ל והשב"כ, כשימצאו את החשודים בטבח, לא ימצאו אותם בלב פאריס. הם יסגרו עליהם בלב שטח שישראל שולטת בו ללא מיצרים, שליטה אווירית וקרקעית כאחד. הם ישלחו, כרגיל, פלוגה כדי לצוד שני אנשים שאפשר להניח שאינם חמושים. ובן כספית רוצה שחיילים ישראלים יירו למוות בהם, גם אם הם לא יגלו כל התנגדות למעצרם.

הכותרת החד משמעית של כספית היא "לחסל את הרוצחים – לא להביאם לדין". "חיסול" הוא מילה מכובסת לרצח. כספית רוצה שצה"ל יאמץ נוהל לרצח של חשודים. ומה יהיה אם צה"ל יטעה? אם השב"כ ימצא את המטרה הלא נכונה? במקרה הטוב, כספית לא חשב על האפשרות הזו לפני שכתב את טורו. במקרה הרע, דמם של חפים מפשע פלסטינים לא מעניין אותו.

והרי זה כל הטיעון נגד עונש מוות: מה קורה כשבתי המשפט טועים ודנים אדם חף מפשע למוות. במצב הנוכחי, לנאשמים יש סיכוי – אפסי, כי הם פלסטינים בבית דין צבאי, אבל ניסים כבר קרו – להוכיח את חפותם. אם צה"ל יאמץ את נוהל בן – יש שאומרים שזה כבר קרה – לא יהיה סיכוי כזה. יתר על כן, התיק יסגר והרוצח האמיתי יסתובב חופשי, עם קצת עזרה מבן כספית.

רגע, תגידו לי, זו מלחמה, מה אתה רוצה? אני רוצה הגיון. אם ישראל ב"מלחמה" עם הפלסטינים, היא לא יכולה להעמיד אותם לדין בבתי דין כאילו ביצעו פשעים. לוחם פלסטיני שהרג חייל ישראלי לא ביצע שום פשע. ובכל זאת, ישראל מתייחסת לאנשים כאלה כאילו היו פושעים. יתר על כן, צה"ל – שוב נדגיש – הוא כוח שולט בשטח, וזו עובדה שיש לה משמעות (עד כמה שצה"ל רוצה להתחמק ממנה) בדיני המלחמה. הוא לא יכול להתייחס לאנשים שחיים בו כאילו הם מאחורי קו מאז'ינו.

* * * * *

לא כותבים כשהדם רותח בעורקים; רצוי גם להזהר בפעולות. צה"ל מעולם לא הטיל עוצר על מתנחלים אחרי הפוגרומים שלהם, אבל – כך מדווחים פעילי סולידריות בינלאומיים – הוא הטיל גם הטיל עוצר על הכפר חווארה. משיחה עם פעיל שנמצא בכפר, שמסר פרטים זהירים ומדויקים, עולה כי צה"ל הטיל עוצר על הכפר ביום שבת בצהרים, שנמשך עד היום בשעה 17:00. החיילים, כמקובל במצבים כאלה – כפי שיודע כל מי ששירת בשטחים הכבושים – גרמו נזק נרחב לרכוש: משבירת חלונות ומסגרות תמונה בתואנה של "חיפוש", ועד הריסת רהיטים והחדרת חומרים מזהמים למיכלי מים. כמו כן, על פי הדיווח, נרשמו מספר מקרים של אלימות פיזית מצד חיילים – ומאוחר יותר, גם מתנחלים – כלפי התושבים: במקרה חמור במיוחד, הכה חייל אשה בת 80, שפונתה לקבלת טיפול רפואי. במהלך העוצר, עצרו החיילים על פי הדיווח למעלה מ-100 פלסטינים, כאשר הם מחפשים את כל הגברים בין גילאי 15 ו-40. הפעיל לא ידע לומר כמה מהעצורים עדיין מוחזקים על ידי צה"ל. (תגובת דובר צה"ל צפויה להגיע בהמשך ותעודכן כאשר תגיע.)

אם כל זה נראה לכם מוכר, סימן שהייתם פעם חלק ממבצע כזה. אם זה לא נראה לכם מוכר, אבל הפעולה הזו נראית לכם יותר כמו אקציה של הנ.ק.וו.ד. מאשר חקירה משטרתית, ברוכים הבאים לעולם של בן כספית, שבו אין חזקת חפות; ברוכים הבאים לעולם של הכיבוש הנאור, שבו אפשר להחזיק מאות אנשים בלי מים, מזון ותרופות, ואפשר להפעיל אלימות נגדם ונגד רכושם רק בגלל ששניים מהם עשויים להיות חשודים. פעולה כזו פירושה שלכוחות שהגיעו למקום לא היה מידע מודיעיני ששווה את הנייר שהוא כתוב עליו, ושהם נקטו בפעולות "הרתעתיות," או, במילים מכובסות פחות, הטלת טרור. כך זה נראה, מעבר להררי החושך, שעה ומשהו של נסיעה מכאן. אתם לא רואים את זה? אתם לא רוצים לראות.

במשפטי נירנברג ובמשפטים שנערכו לאחר רצח העם ברואנדה, הועמדו לדין גם מסיתים לאלימות ולרצח. אולי בית הדין בהאג צריך להתייחס לא רק לקצינים וחיילים ישראלים שחשודים בעבירה על חוקי המלחמה, אלא גם למעודדים שלהם, נוסח בן כספית.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ארה"ב גינתה את תכנית הבניה-על-הדם החדשה של נתניהו. כפי שציין איתמר שאלתיאל, רק נתניהו מצליח להפוך פיגוע פלסטיני לגינוי אמריקני נגד ישראל.

הערה מנהלתית: היום התקבלה תרומה נוספת בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)