שר הפנים, אלי ישי, אסר היום (חמישי) בצו מנהלי על צאתו מהארץ של אמיר מח'ול, מנכ"ל ארגון הגג של העמותות הערביות בישראל. ישי נימק את הצו בכך ש"ששוכנעתי כי קיים חשש ממשי שיציאתו מן הארץ עלולה לפגוע בביטחון המדינה".

מופתעים? אל תהיו. ישי עשה שימוש בתקנות שעת חירום (1945), המקנות לו סמכויות מפליגות. הן משתלבות עם הסמכויות הרחבות מאד שיש לשר הפנים כירושה ממשטר המנדט, אבל זה כבר סיפור אחר.

תקנות שעת חירום הן דוגמא חריגה לחקיקה שקיימת הסכמה רחבה שהמונח הנדיב ביותר כלפיה הוא "בזיון". הן נועדו, אבוי לאירוניה, לדכא את המרד היהודי כנגד ממשלת המנדט, והופעלו כנגד ארגוני המחתרת. לימים, יגדיר מנחם בגין – אחד הלוחמים החשובים לזכויות האדם בישראל, מי שאסר על השב"כ לענות (השב"כ שיקר לו) ומי שהצביע בקביעות בעד ביטול המשטר הצבאי על ערביי ישראל – את תקנות שעת חירום כגרועות מאלו של הנאצים. 

אבל הוא לא ביטל אותן, כשעלה לשלטון. אף אחד לא ביטל אותן. הן נוחות מדי למנגנונים. יוסי ביילין, כשר המשפטים של ממשלת הבדיחה של אהוד ברק, ניסה; וכמו כל דבר אחר בממשלה ההיא, שום דבר לא יצא מזה. הן מופעלות בשטחים דרך קבע – אבל הן תקפות גם בישראל. מדי פעם המפלצת מעלה את ראשה מעל המים, כמו למשל במעצרה המנהלי של טלי פחימה.

מה שמעניין פה הוא העובדה שמנגנוני החושך שלנו – שהם אלה שעומדים מאחורי ההחלטה הזו, ושישי משמש להם חותמת גומי, אם כי חותמת גומי מרוצה מעצמה – לא ניסו כלל להסתיר את האפליה. אם הם היו מנסים את התרגיל הזה – ענישה ללא משפט, פגיעה ללא האשמה, שלילת זכויות ללא יכולת להתגונן – על אזרח יהודי, הארץ היתה רועשת. אמנם, רק למשהו כמו 24 שעות, כי למנגנונים יש כבר נסיון בהכתמתם של אנשים שהוא חפץ ברעתם, והם היו ממהרים להבהיר – בסיועה הנמרץ של התקשורת – שמדובר בבוגד מסוכן לבטחון המדינה, שחתם פעם על עצומה של מצפן, אמר משהו נגד צה"ל, וצולם בעדשת טלה מטושטשת כשהוא מפגין לצד ערבים.

השב"כ השתמש כנגד מח'ול, שהוא בכל זאת אזרח ישראלי, בכלים שהוא רגיל להפעיל כנגד פלסטינים מהגדה. כלומר, הוא השתמש בכלים שעוקפים את ההליך המשפטי, והסתפק בהצגת צד אחד בלבד – "חומר סודי" – לישי. מעצם היותו של החומר סודי, מח'ול לא יכול להתגונן נגדו. במובנים מסוימים, ההליך הזה גרוע מזה של האינקוויזיציה: גם שם הנאשם לא ידע מה ההאשמות נגדו ומי התלונן כנגדו, אבל הוא יכול היה לציין את רשימת אויביו, ואם המלשינים הופיעו ברשימה הזו, הוא היה משוחרר והם היו מועמדים לדין. השיטה של השב"כ, ששוכללה במאה ה-20 של הטוטליטריות, גרועה יותר: ההאשמות כרוכות סביב מח'ול כמטלית סביב עיניו.

העקיפה הזו של המשפט הפלילי הרגיל, שבו אדם יכול להתגונן, צריכה להעלות חשד כבד שהמידע שנמצא בידי השב"כ לא עומד בקנה מידה משפטי, ושאנחנו חוזים כאן במה שיובל דיסקין כבר הצהיר: שהארגון שהוא עומד בראשו ידכא "חתרנות" וחתירה לשינוי פניה של מדינת ישראל גם אם הדבר יהיה בניגוד לחוק.

רצוי לשים לב לשתיקה סביב הפגיעה במח'ול. הידיעה הופיעה, עד כמה שידיעתי מגעת, רק בוואלה ובכמה פורומים שציטטו את הידיעה של וואלה. נסו לדמיין מה היה קורה אם היורש של כהנא המכהן בתפקיד שר הפנים היה מפעיל אותן סמכויות כנגד איזו עמותת צדקה יהודית עם קשרים לארגונים קיצוניים, ואחרי זה הרהרו במנטרה שאומרת שהתקשורת בישראל "שמאלנית".

(יוסי גורביץ)

הדיון בממשלה על גבולות ירושלים המאוחדת לקח חמש עשרה דקות בדיוק. זה הזמן שהוקדש לאחת ההחלטות המכריעות בתולדות המדינה, ואולי המטומטמת ביותר (והתחרות קשה). את סיפוח מזרח ירושלים הירדנית היה אפשר להבין, קשה לשער שהיו יכולים להחליט אחרת, ולא בטוח שצריך היה. אם היו מספחים רק אותה, ונסוגים משאר הגדה, יכול להיות שזה היה מצליח. זאת היתה גם הזדמנות פז לממש, ביוזמתנו ובתנאים שלנו, את הפתרון שבו תמכה, מסורתית, התנועה הציונית מראשיתה, בינאום העיר העתיקה. אבל בחירה בין עדיפויות אף פעם לא היתה הצד החזק שלנו. כאן רוצים את הכול ועכשיו, ולא חושבים על ההשלכות.

ועדה התכנסה כדי להכריע על גודל השטח שיסופח, וההצעות נעו בין סיפוח הרובע היהודי והכותל, דרך סיפוח העיר העתיקה כולה, ששטחה קילומטר מרובע אחד, לסיפוח כל ירושלים הירדנית, ששטחה היה שבעה קילומטרים מרובעים בלבד. ואז קם נציג צה"ל, אחד בשם רחבעם זאבי, ודרש לכלול בגבולות המוניציפאליים של העיר נתח ענק מהגדה המערבית. הוא קשקש משהו על טווח תותחי ה"הוביצר" של הירדנים, והציע למתוח "רצועת ביטחון" ברדיוס של כחמישה עשר קילומטרים לכל כיוון. ראש העיר, טדי קולק, כמעט התפלץ, והתקשר בבהילות לשר הביטחון, משה דיין. מסתבר שרחבעם זאבי העלה את הדרישה לגמרי על דעת עצמו, ולא כעמדה של צה"ל או משרד הביטחון. דיין, בכל אופן, לא ידע מזה. זאבי חשש שהממשלה תיסוג מהשטחים שנכבשו, למעט ירושלים, והאמין שבקביעת גבול מוניציפאלי, הוא קובע את גבולות הקבע של מדינת ישראל. אני מניח שאם לירדנים היו טילי "שיהאב", הוא יכול היה להשתמש בהם כתירוץ להרחיב את גבולות העיר עד דמשק. וזה היה הגיוני באותה מידה, כי שכהצעתו של זאבי, שעד אז אף אחד לא העלה שכמותה על דעתו, הגיעה לדיון בממשלה, לממשלה לא היה את האומץ להיות "נגד ירושלים". הממשלה צמצמה מעט את הצעתו של זאבי, וקבעה את גבולות העיר רק מפאתי רמאללה שבצפון, ועד פאתי בית לחם בדרום. במקום הקילומטר המרובע היחיד של העיר העתיקה, או שבעת הקילומטרים של העיר הירדנית, ממשלת ישראל צירפה לירושלים שבעים קילומטרים מרובעים שלמים, שבהם שכנו כשלושים ישובים פלסטיניים, בהם מחנה פליטים, שאף אחד מהם מעולם לא היה חלק מירושלים. וכך, במחי החלטה טיפשית אחת, גוש מיושב בדלילות של מדבר יהודה הפך ל"סלע קיומנו", ועד עצם היום הזה הפוליטיקאים שלנו מרעיפים מלל על הקשר הנצחי שבין עם ישראל למחנה הפליטים שועפאת. והלוואי שזה היה נעצר כאן.

ב-1970 הציע נשיא ארה”ב ניקסון תוכנית שלום שכללה את חלוקת העיר, וזאת למרות שהוא לא היה איזה כושי מוסלמי אנטישמי אלא "ידיד ישראל" לבן וממושקף. וזה הכניס את הממשלה להיסטריה שנמשכת עד היום. גולדה מאיר אמרה לטדי קולק -  שעדיין לא התאושש מכך ששטחה של עירו הוכפל פי שלוש והוטל עליו לספק שירותים לאוכלוסיה כפרית של פלסטינים – שכראש עיר, הוא צריך לדאוג לפנות את האשפה. את המדיניות, תקבע ממשלת ישראל ישירות. וכך הופקעה ירושלים מתושביה, יהודים ופלסטינים כאחד, לטובת "פרויקט לאומי" שמעולם לא התחשב בדבר הקטן שנקרא "מציאות".

תכנית האב שהוגשה ב-1968 – שדיברה על עיר קטנה, ממורכזת ונעימה, שתתבסס על נכסי תרבות, אקדמיה, תיירות וממשל -  נזרקה לפח לטובת פרויקט מגלומני למלא את המרחבים הטרשיים שבין הכפרים הפלסטינים בשיכוני אינסטנט ליהודים. קודם בנו את השכונות, על גבעות מרוחקות, אחר כך זרקו בהן עולים ושאר אוכלוסיות מוחלשות, ובסוף גם טרחו לבנות כביש שיחבר אותן, דרך הכפרים, לעיר עצמה. גרתי באחת מהן רוב חיי: אלה מקומות מחורבנים לגור בהם, ואף אחד לא סיפר לתושבים שהם נמצאים שם רק כדי לדאוג שהרווחים בין הכפרים אכן יתמלאו ביהודים, ולא חלילה בריבוי הטבעי של תושבי הכפרים עצמם. כדי לוודא שזה יקרה, היה צריך לעצור במקביל כל בניה פלסטינית.

אפשר, למשל, למצוא בירושלים אזורים ליהודים שעוברים פיתוח מואץ, ומיועדים למאתיים אחוזי בניה (שמונה קומות). ובמטווחי אבן (במטרים, לא כמליצה), אזורים פלסטינים שעדיין מקוטלגים כ"אזור כפרי" על פי תכנית המתאר הירדנית, ושם אסור לבנות יותר משתי קומות. בעצם, אסור לבנות כמעט בכלל. פלסטינים תושבי ירושלים מקבלים אישורי בניה לעיתים נדירות מאוד, ובהליך אישור פרטי ארוך ומסורבל. הקרקעות שלהם מופקעות "לצרכי ציבור", ומועברות ליהודים. מן הסתם, זה לא עובד בכיוון ההפוך. וכמובן שהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לא טורחת לתכנן בנייה לצרכי התושבים הלא יהודים של עיר הבירה ה"מאוחדת". הפלסטינים בירושלים הבינו מזמן את מה שאצלנו מתחיל לחלחל רק עכשיו. אי אפשר לצרף לעיר, או למדינה לצורך העניין, שטח מיושב בפלסטינים, ולצפות שיהיה בה רוב יהודי מכריע. אפשר, לכל היותר, לשמור על שליטה יהודית מכריעה באמצעות דיכוי. וכמובן שהשיטה נכשלה. במקום להגר "מרצון" ולבנות במקומות אחרים, הפלסטינים בונים ללא אישור. זאת "הבניה הבלתי חוקית" הערבית שהימין מטרטר עליה כל כך הרבה לאחרונה. למרות שהעירייה הורסת יותר ממאה מבנים פלסטיניים בשנה (לתשומת לב אלה שטוענים שאי אפשר להרוס את "הולילנד"), ישראל נכשלה בפרויקט המגלומני, ולא הצליחה לחנוק את הכפרים הפלסטיניים שצירפה לעיר, בין השאר מפני שעודדה את מתנחלי מזרח העיר לעזוב אותה לטובת התנחלויות ביהודה ושומרון. בנוסף לכל הצרות, תנופת הבניה האדירה בשכונות הטבעת במזרח משכה לעיר עשרות אלפי מהגרים פלסטינים, בעיקר מחברון. הרי אי אפשר לצפות שיהודים גאים יעשו את העבודה המלוכלכת שלהם בעצמם, נכון?

ירושלים, כמו הארץ בין הים לירדן, היא עכשיו עיר דו-לאומית דה-פקטו, שבה הפלסטינים מהווים כארבעים אחוזים מהאוכלוסייה, האזורים היהודים והפלסטיניים מופרדים כמעט לגמרי, וירושלים היהודית מנסה לשלוט ביד רמה בתושבים הפלסטיניים, כשה"שליטה" היהודית ב"בירת הנצח" מתבטאת לא במתן שירותים ואכיפת חוק, אלא בלמרר לפלסטינים את החיים. עשר ספריות קונגרס היה אפשר למלא בקלישאות המבוהלות, המתלהמות והמנופחות של פוליטיקאים ישראלים על "לב העם היהודי", ולפי עיתוני הימים האחרונים, לשונם עוד נטויה. אבל בסופו של יום, הדבר היחיד שמשאיר את ירושלים "יהודית" זו אפליה שיטתית של כל האחרים. זה, והעובדה שהפלסטינים לא מצביעים בבחירות.

המחיר? סכומים דמיוניים השקיעו הממשלות בירושלים בעשורים האחרונים, ומה שקיבלנו בתמורה היא עיר שבקושי ראויה למגורי אדם. ירושלים של מטה (להבדיל מזאת שבמוחו הקודח של הישראלי הממוצע, שיעלה אותה על ראש שמחתו אבל לעולם לא יבוא לחיות בה) נראית כמו שילוב בין מחנה פליטים, שטעטל, והמוזיאון הלאומי לפשעים ארכיטקטוניים ע"ש רם כרמי, שמחלקת הניקיון שלו יצאה לחופשה ולא חזרה. הדרך היחידה שנותרה כדי לשמור על איזו ירושלים "יהודית" ולא, חלילה, עיר לכל תושביה, זה לגזור אותה לשניים. כתושב העיר, שום דבר לא היה משמח אותי יותר מאשר אם כל אותם "אוהבי ירושלים" בעיני עצמם, שרוממות ירושלים בגרונם, היו פשוט עוזבים את העיר הזאת בשקט. דפקתם את העיר הזאת מספיק. עכשיו, איך אמר סטינג, If you love somebody, set him free.

(שלום בוגוסלבסקי)

יום העצמאות הוא אולי החג הפחות פורמלי והעממי יותר שבחגי ישראל: הוא נטול כמעט כל סממנים דתיים (אפילו על אמירת ההלל יש מחלוקת בקרב הפלגים האורתודוקסיים השונים), ובהתאם נטול גם איסורים דתיים כלשהם (להוציא אלו של ימי העומר). המוני בית ישראל מנצלים, על כן, את ההזדמנות ליום חופש עם המשפחה בדמדומי האביב הקצר.

יש לחג טקסים משלו, כמובן. הכמעט-מצעד בערב החג (האם החליט מי שהחליט שמצעד מלא הוא סממן מיליטריסטי אחד יותר מדי, שהוא גורם לישראל להיראות באופן מעורר אי נוחות כמו שכנותיה?), חידון התנ"ך – והסגר הקבוע, שמוטל על השטחים הכבושים כבר בערב יום הזכרון. 

לא ברור מה עומד מאחורי הריטואל השושואיסטי. יכול להיות שזה התחיל במידע נקודתי על כוונה לפיגוע במהלך החג ויום הזכרון, והשתרש הלאה. יכול להיות שמדובר בחשש שכוח הסבל של הפלסטינים לא יעמוד להם, וגם אנשים רגועים בדרך כלל עשויים להתפרץ בפיגוע. יכול להיות שהמטרה היא לנסות לשמר אשליה של מדינה בטוחה, שלפחות ביום ההולדת שלה אין סכנה של ממש. ויכול להיות שמטרתו של הסגר פרוזאית הרבה יותר: לאפשר גם לחיילים ולמג"בניקים לנוח קצת.

כך או כך, במשך הרבה מאד זמן – אם זכרוני אינני מטעני, מאז הטבח במערכת המכפלה של ברוך גולדשטיין – החגיגות בישראל כרוכות בהטלת סגר על הגדה המערבית. סגר הוא עוצר מצומצם; תושבי הישוב יכולים לצאת מבתיהם, אבל אינם יכולים לצאת ממנו. המעבר מישוב פלסטיני אחד למשנהו מורשה "מטעמים הומניטריים, רפואיים וחריגים בלבד". נסו לרגע לדמיין את עצמכם כלואים, בצו, על לא עוול בכפכם, בישוב מגוריכם. נסו לרגע לדמיין את הידיעה הברורה שבקרוב – צריך למצוא מישהו עם לוח שנה יהודי – אתם צריכים לוותר על כל פעילות מעבר לאזור מגוריכם הקרוב, ושאם תנסו להתעלם מהצו השרירותי, אתם צפויים להיירות.

החגים הישראלים כרוכים בענישה קולקטיבית. יום העצמאות איננו החג היחיד שבו מוטל סגר: תקופת החגים של תשרי, פסח ושבועות מלווים בעקביות בהטלת סגר. ההודעות הרשמיות עדיין מגיעות, אבל הן נמוגות עם הזמן, הופכות למקבילה השנתית של איומי המטה למלחמה בטרור ערב פסח. השנה ההודעות כמעט שלא הורגשו. כך קל יותר לישראלים: להעמיד שמה שקורה מעבר לקו השרירותי, בעפרון הנמרח, ששרטטו דיין ועבדאללה אל טל לא שייך אליהם, לא משפיע עליהם.

השאלה היא איזה מין חג עצמאות הוא זה, שלא ניתן לחגוג אותו מבלי להכביד את העול על עם משועבד גם כך. אנחנו מדברים – צועקים, יותר מדויק – על עצמאות, ובו זמנית גואה הפחד מהתקוממות העבדים. המשעבדים לעולם אינם ישנים בשלווה – ולעולם אינם בני חורין.

(יוסי גורביץ)

What candles may be held to speed them all?

  Not in the hands of boys but in their eyes

Shall shine the holy glimmers of good-byes.

  The pallor of girls' brows shall be their pall;

Their flowers the tenderness of patient minds,

And each slow dusk a drawing-down of blinds.

(Wilfred Owen, “Anthem for Doomed Youth”)

שני חיילי צה"ל, אשרף מריח ולואיי נאסר א דין, שניהם מדליית אל כרמל, התאבדו בבוקר שישי האחרון ביריה. מריח ירה בעצמו ראשון, בכפר; א דין, ידיד קרוב, שמע על כך כשהיה בבסיס, וירה בעצמו זמן קצר לאחר מכן. בכך הצטרפו שני צעירים שבקושי הספיקו לטעום טעם חיים לרשימה הסודית ביותר של צה"ל: מספר המתאבדים בשורותיו.

קראתי את הידיעה, ובו זמנית נתקלתי בהודעה הרשמית של משרד הבטחון, על מספר הרוגי צה"ל מיום הזכרון של 2009 לזה של היום: 111, והוא לא כלל את מריח ונאסר א דין. המספר נראה מוזר מאד, במיוחד בהתחשב בכך שצה"ל טען בפני ועדת החוץ והבטחון של הכנסת שמספר ההתאבדויות בשנת 2009 עמד על 21, ומספר הרוגי תאונות הדרכים – על 12. אני לא יודע מה מספר הרוגי צה"ל בפעילות מבצעית בשנה האחרונה, אבל הייתי די בטוח שלא היה מדובר בשמונים: קרוב יותר לעשרה. הפער היה משונה.

לא היה לי זמן לברר את הנושא ולא כוח להתפתלויות המייאשות של דוברי צה"ל. לרחביה ברמן היה. הוא נצמד כמו עלוקה לווריד של הבהמה הירוקה, עד שמקור בכיר כלשהו הואיל לפלוט את האמת: מספר המתאבדים בשורות צה"ל היה 68. פי שלושה מהדיווח השקרי של צה"ל לוועדת החוץ והבטחון, כשהתהדר בחוצפתו שהצליח להוריד את מספר המתאבדים ב-40%.

בכך הפכו ההתאבדויות לגורם המוות הראשון בצה"ל. יותר ויותר עובדי כפיה אינם יכולים יותר, ובוחרים לנצל את הנשק שמעמיד הצבא לרשותם כדי לשחרר את עצמם חד צדדית מעריצותו. דרך המילוט הוותיקה של העבדים.

לכאורה, שיעור ההתאבדויות בצה"ל צריך להיות נמוך מהשיעור בציבור הכללי: צה"ל מקפיד לסנן משורותיו אנשים בעלי בעיות נפשיות. בפועל, השיעור גבוה יותר. בדיון נדיר שנערך בכנסת בנושא ב-2004, הודה צה"ל של-80% מהמתאבדים לא היו בטיפול נפשי קודם לשירותם בצה"ל, שרוב ההתאבדויות מתבצעות בששת החודשים הראשונים לשירות בצבא, שרוב ההתאבדויות מתבצעות באמצעות הנשק האישי של החייל – ושהצבא לא מכיר מקרה שבו הועמד קצין לדין בשל התעללות שהובילה להתאבדות.

לכך שצה"ל משקר, כהרגלו, התרגלנו לאורך השנים. הפעם הוא משקר לנו בפרצוף על עלותו של השירות הצבאי לחברה הישראלית. כשהחל אלעזר שטרן את המרדף שלו אחרי "משתמטים", כתבתי שהתוצאה המתבקשת תהיה עליה במספר המתאבדים. צה"ל טען בשנת 2005 שמספר המתאבדים השנתי נע סביב 30 עד 37 בשנה. בהנחה – הבעייתית, אמנם – שצה"ל לא שיקר כבר אז, אפשר לומר שהרפורמות של שטרן הכפילו את מספר המתאבדים.

זה המחיר שאנחנו משלמים עבור שימור המיתוס של "צבא העם": 68 הרוגים בשנה, רוב גדול של הרוגי צה"ל. כה גדול המחיר, עד שצה"ל נאלץ לשקר לנו עליו. יש שם מי שחושש שאם נדע את המחיר, אולי תקום זעקה. למרבה הצער, בהתחשב באספסוף המיליטריסטי שהוא הציבוריות הישראלית, נראה שזה חשש-שווא.

(יוסי גורביץ)

לעמיר בניון יש כנראה חוש מוצלח לתקשורת: הוא הצליח תוך זמן קצר במיוחד לחבר מילים נמוכות מספיק כדי שאנשי "אם תרצו" יוכלו להבין אותן ולהזדהות איתן, וגם להלחין אותן. מאחר ובניון החליט להפוך את עצמו לדמות פוליטית, הוא ודאי לא יתלונן אם הוא יקבל את היחס השמור לכאלה. הגיע הזמן לכיספות * של הטקסט שלו.

בניון כנראה לא יודע את זה, אבל הטקסט שלו הוא תיעול טהור ומזוקק של "אגדת הסכין בגב" שרווחה בגרמניה שאחרי מלחמת העולם הראשונה. הצבא הגרמני נכשל במלחמה, וגרר איתו את גרמניה לאסון. כדי להתחמק מהאסון, הטילו הגנרלים – במיוחד אריך לודנדורף – את התפוד הלוהט לחיקם של הפוליטיקאים, שהצליחו במאמץ למנוע את קריסתה של גרמניה. מיד לאחר מכן, כמובן, פנו הגנרלים לאחור ונעצו סכין בגב הפוליטיקאים, האשימו אותם בקריסה החלקית ובאובדן טריטוריות במזרח, וטענו שאלמלא רכרוכיותם, הצבא היה מנצח. במדינה עם תודעה מתקרבנת כמו גרמניה, זה הצליח מאד.

צה"ל אימץ את אגדת הסכין בגב מזמן, והיא הגיעה לשיא לאחר מלחמת לבנון השניה. בכל פעם שצה"ל נכשל – בכל פעם מאז 1968 – הוא הטיל את האשמה על הפוליטיקאים ועל "השמאל" שכביכול כבלו את ידיו. בוא נראה מה עשה איתה בניון.

אני שומר לך על הזהות,

אני מגן לך על הילדים

אני מוסר את נפשי בשביל המשפחה שלך

ואתה יורק לי בפנים.

בניון מתחיל גבוה: הוא "שומר על הזהות" של האח הבוגדני. כלומר, הוא יודע מה היא הזהות האמיתית – כאן ראוי לציין שבניון ידוע כנחלש בדעתו, או, במונח המקובל, חוזר בתשובה – והוא זה ש"שומר" עבורה עבור האח הבוגדני. השמירה על הזהות חשובה יותר אף מהגנה על ילדיו או משפחתו של האח.

אחרי שלא הצליחו להרוג אותי מבחוץ

אתה בא והורג אותי מבפנים.

מוטיב הבוגד מבית מעורב כאן – שוב, סביר שללא ידיעתו של בניון – במיתוס העתיק של רצח זיגפריד מן המארב על ידי אחיו למחצה. מיתוס הבגידה הזה כמעט ולא קיים ביהדות: אפשר לחשוב על דלילה, אבל היא פלישתית (ואשה), והבגידה היא טבעה; גדליה בן אחיקם, כמובן, נרצח על ידי איש שלומו ישמעאל בן נתניה "מזרע המלך", אבל הסיפור לא השאיר חותם על המיתוס היהודי (בניגוד לפולחן היהודי).

לא ראיתי את אמא כבר חודש,

לא את בני, את ביתי, לא את אשתי.

קינת הלוחם הקלאסית. אודיסאוס נעדר מביתו עשרים שנה, לוחמים במלחמת העולם השניה נעדרו מבתיהם שנים, במלחמת ויאטנם חיילים אמריקנים נעדרו מביתם לשנה ויותר, והלוחם הישראלי לא מסוגל להעלות בדעתו תקופת ניתוק ארוכה יותר מחודש.

אני מסתער תמיד קדימה

הסתערות אחורה נחשבת בדרך כלל לתרגיל צבאי צרפתי ייחודי, ואיננה מקובלת בצה"ל, שמתייחס אליה בעקיפין בלבד ("אחורה פנה, קדימה צעד").

עם הגב שלי אליך

ואתה משחיז את הסכין.

כל מילה מיותרת.

יותר מכל, המחשבה הזו שורפת לי את הנשמה

גרסה קלושה של "הגם אתה, ברוטוס?". התפיסה שעובדת הבגידה כואבת יותר מדקירת הסכין.

אני אחיך, אתה אויב,

אתה שונא אותי, אני אוהב

האהבה נשפכת מכל שורה כאן. מקרה קיצוני, אפילו בימין הישראלי, של חוסר מודעות עצמית.

כשאני בוכה,

אתה צוחק מאחורי גבי

האח הבוגדני – הערב רב? האח שאיננו אח אלא נראה כאח? – כל כך לא מסוגל להזדהות עם האח האמיתי, שהוא צוחק כאשר הלז בוכה. ומאחר והוא חסר את האומץ לצחוק בפניו, הוא צוחק מאחורי גבו.

אתה הורג אותי,

אתה הרי אחי

תחינה לאח הבוגדני שישוב מדרכו הרעה, וישוב להיות אח כמו שאח צריך להיות – כפי שיודע זה ש"שומר לו על הזהות". פרויד היה קורא כאן "אני רוצה להרוג אותך", ולא היה טועה בהרבה.

אני עתיד,

אתה עבר

כאן מובעת שייכותו של בניון למהפכה האמונית, שצפויה לקבור את ההתקוממות החילונית-שמאלנית קצרת היומין מול הצו האלוהי הנצחי, כמו גם בטחון בנצחון הצד הנכון של ההיסטוריה.

אני רעב למענך, אתה זולל וסובא

כשגרוני יבש, אתה שותה שיכר

בניון מביע כאן היטב מכפי שיכול היה לדעת את תלונותיהם של החיילים הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, כפי שהובעו על ידי החייל הקרבי המצטיין ההוא, טר"ש אדולף היטלר. חיילים גרמנים שיצאו לחופשה נדהמו מהשפע שהיה בעורף, וראו במרירות כיצד קציני מטה חוגגים וסובאים, בעוד שהם נזקקים למנות קרב מעופשות. היטלר כתב שחופשה כזו היא זו שהביאה אותו לתפיסת "הסכין בגב" עוד באמצע המלחמה.

במציאות הישראלית, התלונה היא כנגד תל אביב "שלא מפסיקה לחגוג" כשבשדרות נופלות רקטות (מבלי לציין שגם שדרות לא בדיוק פסקה מלכת כשתל אביב הותקפה על ידי מחבלים מתאבדים, שגבו מספר עצום הרבה יותר של הרוגים). ה"זולל וסובא" של בניון מתייחס, כמובן, למצוות רציחתו של "בן סורר ומורה" ("בננו זה איננו שומע בקולנו, זולל וסובא"). בניון, שכזכור נחלש בדעתו, כנראה לא הגיע לקטע בתלמוד שבו נאמר שבן סורר ומורה לא היה ולא יהיה.

הפה שלי חתום למען בטחונך

אבל אתה מוסר אותי לזר

אזכור מפורש כמעט לפרשת קם-נווה, תוך קריצה שאומרת שה"אח" הוא מוסר. עם כזו הצמדות לאקטואליה, לא היה יותר פשוט לכתוב טוקבק?

השיר של בניון מעיד יותר מכל כוחה הממאיר של ה"רעות". סבסטיאן הפנר, ב"סיפורו של גרמני", כתב כמה וכמה עמודים על הרעל הרוחני הזה: מרגע שמישהו מוגדר כ"רֵעָ", הוא מחויב בקוד שאיננו שונה בדבר מקוד של כנופיית פושעים. למען ה"רעים", הוא אמור לעשות הכל, כולל הכל – כולל שקרים, כולל רצח, כולל טיוח של הרצח. אנשים המסרבים לקבל עליהם את הקוד הזה, הנכפה מבחוץ, הופכים במהירות שיא לבוגדים – בוגדים ביחס לאידיאולוגיה שסירבו לקבל על עצמם. התפיסה של כל העם כ"אח", במיוחד על ידי מי שמגדיר את עצמו כ"שומר הזהות" של כולם, מבלי שנשאלו, בהכרח יוצרת "אחים חורגים". ההגדרה של מה שצריך להיות יחסים פוליטיים וקהילתיים כיחסים פנים-משפחתיים טוענת אותם במתח שאיננו במקומו, מתח שהופך מחלוקת טעונה גם כך לכזו שפתרונה כמעט בהכרח יהיה אלים. זו בדיוק הסיבה ש"אם תרצו" משתמשת ברטוריקה הזו: היא מסוגלת להעביר אותנו ישירות מתחומי ההגיון לתחום המיתוס.

או, במילים שבניון ו"אם תרצו" יהיו מסוגלים להבין: אתם לא אחים שלי. אני מסרב להיות מאומץ רטרואקטיבית על ידיכם. אני מסרב לקבל את ערכי משפחת-אדמס שלכם. כן, אני בז לכם – ואין לי שום בעיה לצחוק בפרצופכם. אם אתם פושעי מלחמה, אני אפעל לפי סדר הערכים שלי – אדם קודם כל, ישראלי אחר כך – ואפעל לחשיפת ערוותכם ולהעמדתכם לדין. אם לא בישראל, אז בחו"ל. אני אזרח ישראלי ואתם אזרחים שפועלים להחרבת מולדתי. אני מתייחס לכם בהתאם.

ולעזאזל, בפעם הבאה תמצאו לכם משורר ששווה את בזבוז הזמן.

* כיספות: פירוק לגורמים של טקסט אקטואלי, כדי למצוא את הפירכות שלו. המקבילה הישראלית (הזכויות שמורות לאיתמר שאלתיאל) ע"ש בן כספית ל-Fisking האמריקני, ע"ש רוברט פיסק.

(יוסי גורביץ)

הגרסה המקורית של "ירושלים של זהב", השיר שכתבה נעמי שמר ערב מלחמת ששת הימים ללחן באסקי גנוב, הכילה כמה שורות בעייתיות מאד:

איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה

ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו

מבחינתה, כפי שהודתה שמר לאחר מכן, ירושלים הערביה לא התקיימה: "עולם שהוא ריק מיהודים, הוא בשבילי כוכב מת וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה".

במסגרת החושך היורד עלינו, אפשר לומר, במילותיו האלמותיות של דוד לוי עם פרישת בגין, "נעמי שמר, יש לך יורש". המדובר באברי גלעד. בעולם נורמלי, מעמדו של גלעד לעומת שמר היה כזה לוי לעומת בגין; אבל לרוע המזל מדובר במפורסתם, והוא צפוי להפוך בקרוב לכלי הנשק החדש של תועמלני הימין, לשמאלני המתפכח החדש.

גלעד הסכים להצטרף לסיור תעמולה של מועצת י"ש, שמטרתו לבכות את מר גורלם של המתנחלים המוקפאים. הוא חזר המום ודיבר על 'מהפך תודעה': "ביקרתי במקומות שחונכתי לשנוא אותם. חזרתי מבולבל. מבולבל מול איוולת המדינה שקראה לאנשים להתיישב, נתנה להם רישיון בנייה ואז הקפיאה אותם… הופתעתי לפגוש ציבור שהיה לי הרבה לדבר איתו ועם הרבה קרבה וחמימות. רוב השיח המתנחלי בשמאל הוא שנאה. מה שמאוד הפתיע אותי זו הקרבה -  23 דקות  נסיעה וכבר אתה בעומק השטח". 

נו. מה אפשר לומר. 43 שנים בלבד לאחר הכיבוש, וגלעד עזב את הביצה הקבועה שלו והלך לראות על מה בעצם מדברים, והופתע עד עמקי נשמתו: זה ממש כאן, קרוב! והאנשים בכפר הפוטיומקין שאותם פגש בסיור מאורגן היטב היו מלאי "קרבה וחמימות"! הם ודאי צודקים, אם כן. סתם מלאי שנאה, השמאלנים האלה. לא כמו החבר שלו לתכנית, קובי אריאלי.

אפשר היה להציע לגלעד לעשות תרגיל קצת יותר מסוכן: להגיע עצמאית, בלי עסקני המועצה ויחצ"ניה, לאיזה מאחז מבודד, להגיד שהוא מהתקשורת ולראות מה תהיה תגובת נוער הגבעות.

אבל זה משחק. הבעיה המייאשת היא שגלעד הלך לגדה המערבית, וראה שם יידען מסכנים ונרדפים שממשלה ספק-חלמאית ספק-מרושעת מקשה על חייהם. את הפלסטינים, שמספרם עולה עזה של המתנחלים משמעותית ושכל מטרת ההתנחלויות היא דיכויים, הוא לא ראה. הוא יכול היה לראות; זה לא מסובך במיוחד. אבל, 43 שנים לאחר ששמר שרה את "כיכר השוק ריקה" שלה, גלעד מעדיף לא לראות – ומנצל את כוחו התקשורתי כדי שגם אחרים לא יראו.

(יוסי גורביץ)

אנחנו נמצאים בעיצומו, ולפני שיאו, של גל לאומני, סמי-פאשיסטי שעובר על מדינת ישראל. אין צורך למנות את כל העדויות לכך מהחודשים האחרונים – התגובה לפרשת ענת קם היא רק המופע האחרון בסדרה ארוכה של מסעות התלהמות בהם רק צד אחד של המפה הפוליטית הוא פטריוט ונאמן, והשני בוגד, משת"פ, מוסר.

תחילתו של הגל הזה, לפחות בגלגולו הנוכחי, בתוצאות הבלתי מספקות של מלחמת לבנון השנייה, שהחדירו בלבו של הישראלי הממוצע חרדות קיומיות ועוררו אצלו את אינסטינקט ההישרדות (שגובר כמובן על השכל הישר). "הגרעין האירני", סיסמה שכבר הפכה לרינגטון, גם תורם את שלו. אבל את חייו מקבל הגל הזה בזמן הנוכחי מהכרתו (הלא תמיד מודעת) של הימין הפוליטי בתבוסתו המוחלטת.

כיום כבר ברור לכל בר דעת שהכיבוש הישראלי נושם את נשימותיו האחרונות. כך או אחרת, ישראל תפסיק לשלוט במיליון וחצי פלסטינאים בגדה המערבית, או לחילופין תשלוט בהם כאזרחים שווי זכויות. לא בגלל ש"נעשה שלום" כמובן, אלא בגלל שהעולם פשוט לא מוכן לסבול יותר את המצב הנוכחי. אובמה האיץ מאוד את התהליך הזה, אבל קרוב לודאי שהוא היה קורה בכל מקרה. הסרט הזה נגמר.

ונכון, את הדרישה המוצדקת מישראל להתנהג כדמוקרטיה מחזקת השנאה הלא מוצדקת למדינת ישראל ה"קולוניאליסטית" מחוגי השמאל הרדיקלי, ומדי פעם גם כל העסק נדחף קדימה גם על ידי האנטישמיות הישנה והרעה. ונכון שבגלל זה אולי דורשים מישראל דברים שלא דורשים מכל מני רודנויות מסביב לעולם. כל זה לא משנה, כי בסופו של דבר הדרישה מישראל לחדול מכיבוש של 43 שנה היא חד-משמעית מוצדקת.

יוצא מכך שדווקא כאשר הימין חוגג את ניצחונו הגדול בקלפי, דווקא כאשר כמעט שאין מפלגות שמאל בכנסת, דווקא כאשר אלי ישי הוא שר הפנים וליברמן הוא שר החוץ, דווקא אז ברור כשמש שהמדיניות הפוליטית הימנית (שפעם עוד נקראה "ארץ ישראל השלמה", זוכרים?) מנותקת לחלוטין מהמציאות הגלובלית. התגובה הטבעית לכך היא תסכול, שמתרגם לזעם.

הרבה נבלים מוצאים מפלטם בהיפר-פטריוטיזם הזה. הרבה אזרחים נהנים להרגיש את החמימות המעוורת שיוצרת הרגשת ה"כל העולם נגדנו". הרבה ימנים נהנים עכשיו לחבוט בשמאלנים הבוגדניים, בתקשורת, בערביי ישראל, בכל מי שלא יהודי מספיק לדעתם, ושוב בשמאלנים ובתקשורת. מתחת לכל זה מסתתרת ודאות מרתיחה אחת: הפרוייקט המרכזי בו השקיעה המדינה כוח אדם עצום, מיליארדי שקלים ואהבה רבה בארבעים השנים האחרונות יורד לטמיון.

כשוטה שמתנבא אומר מה שנראה לי די ברור: בשנים הקרובות או שיכפה עלינו הסדר עם הפלסטינאים, או שתיפתח מלחמה עם איראן ו/או סוריה שלאחריה יכפה עלינו הסדר עם הפלסטינאים. איך יכפו? על ידי פגיעה בכלכלה, התחום היחיד שמסוגל להוציא זעקות שבר מפיהם של רוב האזרחים. אם הפסקת הערבויות האמריקאיות דחפה את שמיר מהשלטון, חשבו מה יעשו סנקציות על יבוא ויצוא מישראל ולישראל. חשבו מה תעשה הקשחת התנאים לקבלת ויזות לחופשה באירופה.

יש לקוות שנתניהו לא יידחף לפעולה נגד איראן מתוך התקווה, המודעת או הלא מודעת, שלבד מ"נטרול תוכנית הגרעין" שלה (דבר לא סביר בכל מקרה ללא עזרה אמריקאית) הדבר יצליח גם לנטרל את תוכנית השלום של הקוורטט. זה כמובן רק יגרור לחץ אלים הרבה יותר להסדר, וזאת אחרי שנקבור את מאות או אלפי או רבבות ההרוגים במלחמה ההיא.

האופציה השניה היא שביבי יפרק את ממשלתו ויבנה אותה מחדש עם קדימה, ישתף פעולה עם רצון העולם ויסוג מהשטחים. גם האופציה הזאת מסוכנת: באופן מעניין דווקא הסדר כפוי שבא אחרי סנקציות מכאיבות יקל על הימין הדתי לקבל את הנסיגה מהשטחים. אם היהודים לא בחרו ללכת נגד רצונו של הקב"ה הרי שאין כאן חטא, או לחילופין לא מדובר בערב רב שהשתלט על ההגה ומכוון את הספינה היהודית הרחק מהגאולה. הסדר כפוי מוריד את הסיכוי לרצח ראש ממשלה נוסף, או לניסיון להפיכה. הסדר שהוא תוצאה של ממשלת אחדות מגביר את הסיכוי הזה.

יכול להיות שהדברים יתרחשו אחרת, ואיפשהו אני מקווה שכך. מה שברור הוא שאנחנו נעים לקראת שיא מסויים, לקראת נקודת הכרעה היסטורית שתגזור את גורלה של מדינת ישראל. את המוסיקה הדרמטית כבר שומעים ברקע, והמתח שעולה הוא שמלכד רבים תחת הדגל, תוך שהם דואגים לדחוף ממנו והלאה את כל מי שלא חושב כמוהם. אני תוהה האם אותה הכרעה היסטורית תגיע לפני שהקוטביות תגרור רצח ראשון על רקע כבוד המדינה, או רק בסופה של מערכה פנימית רווית דם. אני מקווה שניתן עוד להחזיר את המדינה שלנו, שבמובנים רבים ירדה מהפסים, למסלול. לקראת יום העצמאות ה-62 למדינה אנחנו ניצבים לפני זמנים קשים.

(תומר פרסיקו)

ביום רגיל, יום שבו לא היתה התקשורת כולה עסוקה בהסרה האווילית של צו איסור פרסום אווילי עוד יותר ומדווחת על מעלליו של אחד א"א (היום מותר לומר שלא מדובר באהרן אהרונסון), הרשעתו במתן שוחד של דודי אפל היתה תופסת כותרות ראשיות.

אפל הורשע בשיחודם של פקיד בכיר במנהל מקרקעי ישראל, של ראש עירית לוד וראש המועצה המקומית גבעת שמואל. הפרשה התרחשה בשנים 1996-1998, כלומר לפני תריסר שנים ויותר.

אם ירצו אי פעם לכתוב ערך באנציקלופדיה על "הון ושלטון", אפל הרוויח ביושר תמונה שם. הוא במשחק יותר משלושים שנה, מאז עלייתו של הליכוד לשלטון. הוא נחשב בשעתו מקורב לדוד לוי, כשהלה היה שר הבינוי והשיכון והביזה היתה בעיצומה; ב-2007 הפסיד אפל בתביעה אזרחית שהוגשה נגדו על ידי המדינה, ונקבע שהוא הונה אותה במיליונים כחלק מפרויקט פירוק המעברות. אפל נידון לקנס של 21 מיליוני שקלים. המשפט נמשך 15 שנים. תביעה אחרת שהוגשה נגדו, בעקבות דו"ח מבקר המדינה מאמצע שנות השמונים, בחשד לעבירות על החוק – שוב, בקשר לפרויקטים של משרד השיכון – הסתיימה בזיכוי. המשפט נמשך 13 שנים.

אפל תמיד פעל בצללים. המבוכים הביורוקרטיים של משרד השיכון, של מכרזים וחוזים, התאימו לו היטב. כשדוד לוי איבד מזוהרו, בתחילת שנות התשעים ואחרי התרגיל המבריק של נתניהו בפרשת "הקלטת הלוהטת", חיפש אפל פטרון אחר; תחילה יעקב ברדוגו, מקורבו של לוי שעלה לגדולה ושזכה לכינוי "דרעי הקטן". ברדוגו הוא מקרה מעניין נוסף: בגיל 25, באוחזו בשולי גלימתו של דוד לוי, הפך למנכ"ל מרכז השלטון המקומי; בגיל 32 הפך למנכ"ל מפעל הפיס; ב-2008 נחשד בשוחד בפרשה מכוערת במיוחד; התיק נסגר. הוא היה מעורב בפרשת האי היווני.

"דרעי הקטן" התגלה כאפרוח קצוץ כנפיים, ועל כן העביר אפל את חסדיו לדרעי המקורי. הוא היה דמות מפתח בפרשת "בראון-חברון", בה הצליח דרעי למנות זמנית יועץ משפטי לממשלה, רוני בר-און. אפל שימש כ"מרכזיה", כלומר האיש שערך שיחות תיאום בין דרעי ובין מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז, אביגדור ליברמן, ובין בראון ונתניהו. אפל לא הועמד לדין בפרשה ההיא – למעשה, אף אחד לא הועמד לדין – והוא ניסה לתבוע את איילה חסון, שחשפה את הפרשה, תביעת דיבה. זו היתה טעות טקטית: הוא הפסיד. דרעי עצמו הורשע ב-1999 בעבירות השוחד בהן הואשם, ונידון לארבע שנות מאסר. הוא ריצה פחות משנתיים. לאחר שבית המשפט העליון קיצר את עונשו לשלוש שנים. ההליכים, מתחילת החקירה ועד הערעור הסופי, נמשכו 13 שנים. דרעי צפוי לחזור לחיים פוליטיים בקרוב.

אפל לא למד את הלקח מפרשת בראון-חברון, והסתבך בתחילת שנות האלפיים בפרשת האי היווני. במרכזה עמד החשד שאפל שיחד את ראש הממשלה אריאל שרון, הן כשהיה ראש האופוזיציה והן כאשר היה ראש הממשלה, כדי שיסייע לו בעסק מפוקפק ביוון. בין השאר, העניק אפל לגלעד שרון, בנו של אריאל שרון, כשלושה מיליוני שקלים כדי שיחפש באינטרנט פרטים על האי היווני. במהלך הפרשה, התברר ששרון ג'וניור השמיד שורה של מסמכים. לאדריכל שהיה אחראי על התכנון, שילם אפל כ-50 אלף דולר. למרות זאת, סגר היועץ המשפטי לממשלה את תיק השוחד נגד שרון ובניו, ולאחר מכן גם נגד אפל. בן אחר של שרון, עמרי שרון, הורשע בשבועת שקר בפרשה אחרת של אביו, ונכלא לשמונה חודשים. גלעד שרון מתכוון, על פי הסימנים, לפתוח בקריירה פוליטית משלו. הוא כותב, מדי פעם, טורים ב"ידיעות אחרונות".

ההרשעה של אפל היום היא בבית משפט השלום. גזר הדין טרם נקבע, ויש לאפל שתי ערכאות ערעור אפשריות. זה יימשך עוד כמה שנים טובות.

(יוסי גורביץ)