הטחינה האיטית הזו
ביום רגיל, יום שבו לא היתה התקשורת כולה עסוקה בהסרה האווילית של צו איסור פרסום אווילי עוד יותר ומדווחת על מעלליו של אחד א"א (היום מותר לומר שלא מדובר באהרן אהרונסון), הרשעתו במתן שוחד של דודי אפל היתה תופסת כותרות ראשיות.
אפל הורשע בשיחודם של פקיד בכיר במנהל מקרקעי ישראל, של ראש עירית לוד וראש המועצה המקומית גבעת שמואל. הפרשה התרחשה בשנים 1996-1998, כלומר לפני תריסר שנים ויותר.
אם ירצו אי פעם לכתוב ערך באנציקלופדיה על "הון ושלטון", אפל הרוויח ביושר תמונה שם. הוא במשחק יותר משלושים שנה, מאז עלייתו של הליכוד לשלטון. הוא נחשב בשעתו מקורב לדוד לוי, כשהלה היה שר הבינוי והשיכון והביזה היתה בעיצומה; ב-2007 הפסיד אפל בתביעה אזרחית שהוגשה נגדו על ידי המדינה, ונקבע שהוא הונה אותה במיליונים כחלק מפרויקט פירוק המעברות. אפל נידון לקנס של 21 מיליוני שקלים. המשפט נמשך 15 שנים. תביעה אחרת שהוגשה נגדו, בעקבות דו"ח מבקר המדינה מאמצע שנות השמונים, בחשד לעבירות על החוק – שוב, בקשר לפרויקטים של משרד השיכון – הסתיימה בזיכוי. המשפט נמשך 13 שנים.
אפל תמיד פעל בצללים. המבוכים הביורוקרטיים של משרד השיכון, של מכרזים וחוזים, התאימו לו היטב. כשדוד לוי איבד מזוהרו, בתחילת שנות התשעים ואחרי התרגיל המבריק של נתניהו בפרשת "הקלטת הלוהטת", חיפש אפל פטרון אחר; תחילה יעקב ברדוגו, מקורבו של לוי שעלה לגדולה ושזכה לכינוי "דרעי הקטן". ברדוגו הוא מקרה מעניין נוסף: בגיל 25, באוחזו בשולי גלימתו של דוד לוי, הפך למנכ"ל מרכז השלטון המקומי; בגיל 32 הפך למנכ"ל מפעל הפיס; ב-2008 נחשד בשוחד בפרשה מכוערת במיוחד; התיק נסגר. הוא היה מעורב בפרשת האי היווני.
"דרעי הקטן" התגלה כאפרוח קצוץ כנפיים, ועל כן העביר אפל את חסדיו לדרעי המקורי. הוא היה דמות מפתח בפרשת "בראון-חברון", בה הצליח דרעי למנות זמנית יועץ משפטי לממשלה, רוני בר-און. אפל שימש כ"מרכזיה", כלומר האיש שערך שיחות תיאום בין דרעי ובין מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז, אביגדור ליברמן, ובין בראון ונתניהו. אפל לא הועמד לדין בפרשה ההיא – למעשה, אף אחד לא הועמד לדין – והוא ניסה לתבוע את איילה חסון, שחשפה את הפרשה, תביעת דיבה. זו היתה טעות טקטית: הוא הפסיד. דרעי עצמו הורשע ב-1999 בעבירות השוחד בהן הואשם, ונידון לארבע שנות מאסר. הוא ריצה פחות משנתיים. לאחר שבית המשפט העליון קיצר את עונשו לשלוש שנים. ההליכים, מתחילת החקירה ועד הערעור הסופי, נמשכו 13 שנים. דרעי צפוי לחזור לחיים פוליטיים בקרוב.
אפל לא למד את הלקח מפרשת בראון-חברון, והסתבך בתחילת שנות האלפיים בפרשת האי היווני. במרכזה עמד החשד שאפל שיחד את ראש הממשלה אריאל שרון, הן כשהיה ראש האופוזיציה והן כאשר היה ראש הממשלה, כדי שיסייע לו בעסק מפוקפק ביוון. בין השאר, העניק אפל לגלעד שרון, בנו של אריאל שרון, כשלושה מיליוני שקלים כדי שיחפש באינטרנט פרטים על האי היווני. במהלך הפרשה, התברר ששרון ג'וניור השמיד שורה של מסמכים. לאדריכל שהיה אחראי על התכנון, שילם אפל כ-50 אלף דולר. למרות זאת, סגר היועץ המשפטי לממשלה את תיק השוחד נגד שרון ובניו, ולאחר מכן גם נגד אפל. בן אחר של שרון, עמרי שרון, הורשע בשבועת שקר בפרשה אחרת של אביו, ונכלא לשמונה חודשים. גלעד שרון מתכוון, על פי הסימנים, לפתוח בקריירה פוליטית משלו. הוא כותב, מדי פעם, טורים ב"ידיעות אחרונות".
ההרשעה של אפל היום היא בבית משפט השלום. גזר הדין טרם נקבע, ויש לאפל שתי ערכאות ערעור אפשריות. זה יימשך עוד כמה שנים טובות.
(יוסי גורביץ)
רק בנוגע לפסקה הראשונה: נראה שכותבים באינטרנט בכלל לא מודעים לכך שצווי איסור פרסום לא תופסים לגביהם, ובוחרים לצנזר את עצמם מרצונם החופשי, או לפחות מתוך אי-הבנה של החוק הישראלי.
צו איסור פרסום מחייב רק את מי שהצו נמסר לו כדין!
כל אדם אחר רשאי לפרסם את המידע כרצונו.
וכמובן צריך לציין את כל הבעיות שיש עם הטבלט הבינוני של אפל.
בלי טכו-פטישיזם, בבקשה. לא כאן.
גועל נפש, כל מצעדי השחיתות האלו.
ושאלה תמימה: האם בפרסמך את השנים שבהן לקח לבית המשפט לתת פסק דין אתה מראה כמה קל לתעתע במערכת המשפט או כמה הצליחו למסמס ולדחות את הפרשה?
האם כשזמן משפט מתארך זה לא פוגע גם (או בעיקר) בצד הנאשם?
לדעתי לא. כשמגיעים לסוף של כזה דבר, השופט נוטה להתחשב במשך הזמן שעבר, בכך שאף אחד כבר לא זוכר מה בעצם היה שם, ובעינוי הדין – בהתעלם מכך שהנאשם מרבה לגרום אותו לעצמו.
נדמה לי שזו בדיוק טענת הקוזק הנגזל של ליברמן, שבמשך 12 שנה רודפים אותו מהפרקליטות ושאם היה ממש בטענות נגדו היו כבר מגישים כתב אישום מזמן, יש גם קונים לסחורה הזאת.
קראתי פעם ציטוט על משפט דרעי, שבו אמר מישהו מן הפרקליטות שזה מקרה נדיר בו הנאשם מבצע עינוי-דין למערכת…
יוסי,
ממך אני מצפה גם למסקנות – אפילו אם אני לא אסכים איתן – לא רק לתיאור.