שר המשפטים, חובש הכיפה יעקב נאמן, הגיע אתמול (ב') לכנס רבני, ואמר שם, דווקא שם, את הדברים הבאים: "[יש] להפוך את משפט התורה למחייב במדינת ישראל, זו באמת הדרך הראויה להנחיל לנו את משפט התורה – צעד אחר צעד". גלי צה"ל חשפו את הדברים, ונוצרה שערוריה.

עכשיו, במשך שנים הצבעתי על מנהג התקיה של חובשי הכיפות, שנוקטים ללא הרף בכפל לשון: מה שהם אומרים בציבור שונה משמעותית ממה שהם אומרים כשהם בינם לבין עצמם. כלפי חוץ, זה "בוא תעשה שבת" ו"כולנו אחים"; כלפי פנים, המסרים שונים מאד וגובלים בהסתה כלפי אחרים, ולעיתים קרובות גם חוצים אותה. כשהם חושבים שהם נמצאים בקהל ידידותי, הם מדברים אחרת. מה שמדהים הוא שפעם אחר פעם הם חושבים שעצם הסביבה הידידותית מבטיחה שאין מיקרופון בסביבה. את השיעור הזה למד מאיר פורוש על בשרו.

אבל ההתבטאות של נאמן הפתיעה אפילו אותי. נאמן איננו איזה נער גבעות, או רב מסומם (מגמרא או מחומרים אחרים), הוא איננו איזה עסקן חרדי, הוא אפילו איננו פוליטיקאי ולא יעמוד לבחירות. הוא לב לבו של הממסד. הוא עורך דין שבמשך 30 שנים ניתב את עצמו למרכזי הכוח, הפך לידידם ואיש סודם של פוליטיקאים בכירים. הוא לא הטיפוס שנראה כמו מהפכן אמוני. הוא גם מבוגר מדי; המהפכה היתה אמורה להיות נחלתם של הצעירים ממנו.

או שלא. כשיעקב נאמן מדבר כך, יש לכך כמה הסברים. הראשון, הוא כלל איננו מתכוון למה שאמר וכל כוונתו היתה להחניף לקהל שלו. זה גרוע למדי, במיוחד כשמדובר בשר המשפטים, במיוחד כשמדובר בכנס שבו עובדיה יוסף קורא להפסיק להשתמש במערכת המשפט הישראלית. אבל זה לא סביר. נאמן, כאמור, איננו פוליטיקאי. הוא לא צריך להתחנף. הוא לא עומד לבחירה. שנית, שדבריו לא הובנו והוא לא התכוון למה שהבינו. קצת קשה לקבל את הטענה הזו, כשהיא מגיעה מפיו של עורך דין משופשף – אמנם, עורך דין שהגיש תצהיר שקרי לבית המשפט העליון – שרגיל להקפיד במילים.

והשלישית, הסבירה מכולן, היא שיעקב נאמן, שר המשפטים של ישראל, התגלה כסוס טרויאני של המחנה האמוני. מי שאמור להיות אחראי על אכיפת החוק ללא משוא פנים נחשף כמי שרוצה לשלול את זכויותיהם של רוב האנשים החיים בישראל – כל הערבים, כל הנשים, רוב היהודים (שלהוציא אלה מהם החובשים כיפה הם, הלכתית, אפיקורסים לתיאבון או להכעיס, ולאחרונה אפילו הגנת "תינוק שנשבה" הוסרה מהם.)

יעקב נאמן תומך בהפיכה אמונית – שימו לב ל"צעד אחר צעד" שלו – שמטרתה להפוך את ישראל הדמוקרטית לישראל היהודית. זה צריך לעורר שאלות על תפקודו של האיש – למשל, ההתנגחות שלו בבג"צ. למשל, ההתעקשות שלו על פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. היתכן שהוא פשוט מסיר מכשולים עתידים בפני ההפיכה, שהוא מאמין שתבוא, וגם אם תתמהמה, יחכה לה?

עד כה, לא מצאתי כל התייחסות של לשכת נתניהו לעובדה ששר המשפטים שלו חושב שאת מקומו צריך לתפוס מלך בלתי נבחר, עם אילן יוחסין מזויף שמתיימר להגיע לבית דוד. לשכת ראש הממשלה, שפעם הושוותה לקומפרסור מרעיש מחוץ לחלון, מילאה פיה מים כשהתחוור ששר המשפטים שלה הודיע על כוונתו לתמוך במהפכה חוקתית שתהפוך את ראש הממשלה לעבריין שדינו מיתה, כמי ששכב עם אשת איש. שקט, מתבצרים. מחכים שזה יעבור.

במדינה נורמלית יעקב נאמן היה מסיים את תפקידו היום. הוא היה מגיש את התפטרותו, בהמרצת לשכת ראש הממשלה. בישראל 2009, לא יקרה שום דבר. לכל היותר, ואפילו זה נראה פחות ופחות סביר, ראש הממשלה יודיע שהוא נזף בנאמן ושהלה הבין את גבולות תפקידו. נתניהו, והוא לא הראשון, מעדיף להקריב את הדמוקרטיה הישראלית על מזבח שלמות הקואליציה. הוא לא יסתבך עם הכתומים ועם החרדים.

ועדיין רוב הישראלים חושבים שזה לא באמת קורה. בואו נסתכל על זה שוב. אפילו אם נצא מנקודת ההנחה שנאמן רצה להתחנף לקהל שלו, שהוא לא מאמין בדבריו-שלו, יש לשים לב שהקהל הגיב בתשואות ומחיאות כפיים. הם הבינו היטב למה הוא מתכוון, את הקוד החצי-סמוי חצי-קורץ. הם יודעים לאן נאמן אומר שהוא הולך, והם רוצים להיות שם. שימו לב לתמיכה מקיר לקיר שהעניקו לנאמן הח"כים חובשי הכיפות. במשך שנים טענו חובשי כיפות, אמונים על מורשת התקיה שלהם, שהם לא רוצים מדינת הלכה. אחרי יעקב נאמן, קשה עוד להאמין לזה. בפעם הבאה שמבקשים ממכם לבוא לעשות שבת, נסו לשלוח מכשיר הקלטה במקומכם. יכול להיות מעניין.

(יוסי גורביץ)

אם יש משהו טוב בפארסה שברק ונתניהו מבשלים לנו, הרי שהוא הדיון הציבורי במעמדן של ישיבות ההסדר. אלוף פיקוד המרכז, אבי מזרחי, קרא לאחרונה לפירוקה של ישיבת ההסדר "הר ברכה", שראש הישיבה שלה הוא אחד היהודיסטים הקיצונים ביותר, אליעזר מלמד. הלז היה בין ראשי המסיתים שקראו לחיילי הסדר לסרב פקודה. מסתמן שגם ישיבת ההסדר באלון מורה, בהנהגת אליקים לבנון – ההוא שהחזון שלו הוא השתלטות "אמונית" על מדינת ישראל – נמצאת על הכוונת.

לא שצפוי שמשהו כזה אכן יקרה; מזרחי והרמטכ"ל אשכנזי אמנם המליצו על הפסקת ההסדר עם "הר ברכה", וכך עשה גם השב"כ, אבל שר הבטחון, כרגיל, משתפן. אהוד ברק לא יקבל החלטה פוליטית שעשויה לפגוע בעתידו הפוליטי – כמסתבר, הוא עדיין חושב שיש לו עתיד כזה. פירוק ישיבות ההסדר היא עמדה שנויה במחלוקת, ומשום כך ברק לא ינקוט בה, לא מבלי להשתכנע שהציבור כבר הכריע בנושא (כפי שעשה בהחלטה לסגת מלבנון).

אבל בינתיים סוגרים רבני ההסדר שורות מאחורי מלמד. דובר ארגון ישיבות ההסדר אמר ל-Ynet ש"מישהו פה כנראה מתבלבל ולא מבין שאי אפשר להגביל אזרחים מלחשוב או לדבר. מה זו משטרת המחשבות הזו? פה זה לא רוסיה. יש דרכי ענישה והעמדה לדין אם רב או כל אדם אחר עשה משהו לא חוקי, אבל לסגור ישיבות כי הם אמרו משהו שאנשי הצבא לא אוהבים? נראה אותם עושים את זה לאוניברסיטה שמרצים שלה מעודדים סרבנות". הוא אמר עוד ש"קצינים בכירים לא יתנו ציונים לאזרחים על מה שהם עושים".

הבה נפרק את הטקסט. ראשית, זו לא "משטרת מחשבות". מלמד, כמו כל רבני ההסדר, הוא עובד ציבור שמקבל משכורת מהמדינה. לעובדי ציבור, כפי שלמדה לאחרונה על בשרה אחות ערביה שהפגינה נגד פעולות צה"ל ברצועה, אין זכות להפגין נגד הממשלה שמשלמת להם את משכורותיהם. זה כלל בסיסי של התקשי"ר; התוודעתי אליו לראשונה לפני יותר מ-20 שנים. מלמד, כמובן, יזדעזע מעצם הרעיון של ההשוואה בינו, זכר יהודי גאה, ובין גויה, ועוד אשה. אבל חוקי ישראל עדיין לא קיבלו את מלוא ההגיון ההלכתי.

שנית, אף אחד לא מדבר על סגירת הישיבה. מלמד יוכל להמשיך ולשמש כראש ישיבה; הוא פשוט יהיה ראש ישיבה "גבוהה". אמנם, הוא לא יוכל עוד למשוך משכורת ממשרד הבטחון, להכניס גיס חמישי לשורות הצבא, לטעון שהוא ותלמידיו מייצגים את הקרם דה לה קרם של החברה הישראלית, ולהטיף תוך כדי כך כנגד קציני הארגון שמשלם לו, אבל אי אפשר לקבל הכל בחיים. אולי זה יהפוך אותו לאדם ישר יותר; מצד שני, הוא רב אורתודוקסי, אז לא הייתי בונה על זה.

שלישית, מה הקשקוש הזה על חופש אקדמי? רבנים אינם אקדמאים. לאקדמאים יש חופש משום שתפקידם הוא מחקר, שממנו נגזרת גם האפשרות שהמחקרים שלהם, שמטרתם קידום החברה, יערערו על מוסכמות חברתיות; אנחנו לא רוצים לסתום לאנשים האלה את הפה. באיזה מחקר עוסקים מלמד או תלמידיו? תפקידם הוא להטיף לדת.

רביעית, ההשוואה האווילית בין ראש ישיבה ובין מרצה אקדמי מזכירה בטיפשותה ובחוסר היושרה שלה את ההשוואה בין יעקב טייטל ובין רוצח מן השורה. במשך שנים הטיפו לנו הרבנים שרב איננו "סתם" מרצה, תפקידו איננו מסתכם ב"הוראה" אלא ב"חינוך". פתאום המחנכים הדגולים יורדים לדרגת מרצה מן המניין? פתאום האנשים שהתיימרו "לבנות" את תלמידיהם, לשמש להם כמורי דרך, הם המקבילה של מדריך בתרגיל אינפי למתחילים? וכן, אגב – אם הרקטור של אוניברסיטת תל אביב היה קורא לסטודנטים לסרב פקודה, בהחלט היה סביר שצה"ל יפסיק את כל פעילותו מול המוסד.

חמישית ואחרונה, פתאום הם נהיו לנו תומכי החברה האזרחית. פתאום "קצינים בכירים לא יחלקו ציונים לאזרחים". אבל מלמד, אף שרשמית הוא אזרח, הוא לכל דבר ועניין עובד צה"ל. הוא מקבל את המשכורת שלו ממשרד הבטחון. ומה לעשות, מי שמשלם את המשכורת רשאי גם להעביר ביקורת.

בקצרה, הרבנים – כרגיל – משקרים ומקווים שלא נשים לכך לב. יעל משאלי היתה, כרגיל, ישרה יותר, ואמרה בבוטות שלא מתאים לאליטה הסרוגה לשרת באותו צבא עם העם הישראלי. לדבריה, חובשי הכיפות ישרתו בצבא "בתנאים שלהם", ולא בשום מצב אחר.

במשך שני דורות מפמפמים אנשי ההסדר את האגדה שלהם-עצמם, כמיטב החיילים הישראלים. בפועל, הם סיפרו יותר צ'יזבטים מכל הפלמ"ח. הם סיפחו לעצמם, בין השאר, את רועי קליין – אבל קליין למד במכינה, לא בישיבת הסדר. חיילי הסדר, הזכיר אלעזר שטרן בסוף השבוע, מועילים לצה"ל הרבה פחות מכל חייל קרבי אחר: הם משרתים בקו בסך הכל שישה חודשים. סך כל שירותם הוא 16 חודשים, ארבעה מהם במילואים. בשביל זה, הם דורשים תנאים שאף אחד אחר לא מקבל: לשרת ביחידות לפי בחירתם, ועם החבר'ה מהישיבה.

מילא זה. יכול להיות שיש לצה"ל מה לעשות עם חטיבה של מפונקים שחייבים טיפוח לאגו. הבעיה היא, והיה מי שאמר את זה כבר כשהחלו להקים את המסגרת הזו, שיש לה שדרת פיקוד כפולה. מצד אחד, במשך 12 חודשים, היא נאמנה למפקד צה"לי; במשך ארבע שנים היא תחת פיקודו של רב. עד לאחרונה לא היו חיכוכים ישירים בין שתי שדרות הפיקוד הללו. עכשיו יש.

נקודה שלישית, וקריטית, היא שבחורי ישיבות ההסדר הם ראש הנחש. הם המוסתים ביותר שבקרב חובשי הכיפות. יש שיעור גדול של חובשי כיפות בצבא. רובם, ודאי הקצינים, יצייתו לפקודות שיקבלו מלמעלה. אם יש גרעין של מרד צבאי, הוא נמצא בקרב בחורי הישיבות. החיילים חובשי הכיפות הפשוטים אינם נמצאים באווירה "משיחית גבוהה" רוב הזמן; רבים מהם גם מסירים את הכיפה במהלך השירות.

ההסדרניקים מטופחים כאליטה – יותר ויותר, כאליטה "אמונית", שתחליף את המשטר; ח"כ יעקב כ"ץ, תלמיד מוצהר של מלמד, אמר זאת כמעט במפורש היום – והם מאורגנים בפלוגות הומוגניות. הסכנה שהם מייצגים היא חריגה לא רק לצה"ל, אלא גם לדמוקרטיה הישראלית. ראוי גם לציין שכמעט כל מחתרת לאומנית שהוקמה כאן נשענה על חיילי הסדר, לצרכי פיגוע או לצרכי השגת נשק ואמצעי לחימה.

צה"ל פירק את הפלמ"ח, וחיסל את האצ"ל והלח"י כמסגרות חמושות נפרדות. אין שום סיבה עלי אדמות שלפלג פוליטי כלשהו יהיו פלוגות. את ישיבות ההסדר צריך לפרק. צה"ל הוא ממילא מיליציה יהוויסטית: חייל נכלא לאחרונה משום שהעז לבשל לעצמו אוכל בשבת, הכשרות נשמרת, בפקודה – שאמנם, לא תמיד מצייתים לה – בכל היחידות שבהן רוב החיילים יהודים, טקסים יהודיים (קידוש בערב שבת, סדר פסח) נערכים בפקודה, שהחיילים הלא יהודים אינם פטורים ממנה, ולרבנות ניתן היתר להשחית חיילים ולהחזירם בתשובה (אירועי "התעוררות"). יש בו די דת גם בלי בחורי הישיבות של הקומבינה.

(יוסי גורביץ)

המתנחלים החלו השבוע בהתפרעויות הרגילות, עם הכרזת ממשלת נתניהו על הקפאת הבניה בגדה. כבישים נחסמו, בנות אולפנה השתוללו, צווים נקרעו, ג'יפים פונצ'רו. ביום שני מתכננת מועצת י"ש "יום זעם" (שם שיהיה מוכר לכל מי ששירת בשטחים. כבר אמרנו שהם מזמן מחקים את הפלסטינים בלי להבחין, נכון?), שבמסגרתו ייחסמו כבישים במרכז הארץ, כדי שיכאב לכולנו. 2005, חזרנו אליך שנית.

ובכל זאת, קשה להשתחרר מההרגשה שבניגוד להתנתקות – שנתניהו, נזכיר, זיגזג לכל אורכה; ניסה להוביל את ה"פוטש בננה", התקפל והצביע בעד, הצביע בעד, הצביע בעד, ואז פרש מהממשלה שבוע לפני ביצועה – הפעם יש כאן רק משחק שמטרתו להעמיד פנים בפני האמריקנים שישראל רצינית באשר למחויבויותיה (האלה משנת 2001, אלה שבמסגרתן היא היתה אמורה להסיר את כל המאחזים). מי שוויתר בצער על תפקיד שר האוצר של איטליה כדי להסתפק בתפקיד ראש ממשלת ישראל אמר השבוע למתנחלים שהכל דמיקולו: ההקפאה, לדבריו, תמשך רק עשרה חודשים, וגם ככה היא מלאה חורים ככברה. כמו הרבה יהודים חכמים בעיני עצמם, נתניהו חושב שהכל הלא יהודים טיפשים. הם לא.

נתניהו, בקיצור, עושה את המינימום כדי לא להסתבך עם אובאמה, אבל קורץ לכל עבר תוך כדי. אומרים לנו – כך כתבו במוסף לשבת של "ידיעות" – שברק הפעם רציני באמת. תעשו לי טובה. ברק תמיד "רציני באמת", עד שהוא מחליט לשנות כיוון. עד לאחרונה, נזכיר, כינה אותו ח"כ יעקב כ"ץ (האיחוד הלאומי) "האיש שלנו בממשלה". שינוי שבשבת אחד קטן, וברק, כמנהגו, ינטוש את החיילים והפקחים שמימשו את מדיניותו הזמנית-מאד, שיצטרכו לסבול את תוצאותיה.

בקצרה, כל ה"הקפאה" הזו מצטיירת כהצגה אחת גדולה לצרכי חוץ. מצד אחד נתניהו, מצד שני המתנחלים שמאפשרים לו להראות לאובאמה עד כמה קשה לו. נתניהו הולך בדרכי שמיר, אבל אנחנו לא בשנות השמונים: האיחוד האירופי צפוי להכריז השבוע על הכרה במזרח ירושלים כבירתה של פלסטין. ההחלטה מובלת על ידי שוודיה – אתם יודעים, זו שממשלת נתניהו השתמשה בה כבובת אימונים בפרשת "העיתון השוודי". אולי גם הם לא כל כך מטומטמים. מכאן משתמעת גם הכרה במדינה פלסטינית, אם תוכרז. ובינתיים, השעון מתקתק אחורה: יותר ויותר פלסטינים נסוגים מרעיון שתי המדינות, ותוך כעשור הם פשוט יצטרכו לדרוש זכות הצבעה שווה בין הים לירדן, ושלום על ישראל. יכול להיות שגם המתנחלים מתחילים לקלוט שמשהו נשבר ושאולי הפעם עדיין משחקים, אבל המשבר הסופי קרוב: המהומות הרציניות השבוע התרחשו דווקא בהתנחלות החילונית בית אריה. אולי קלטו שם שלראשונה מאז קרטר, יש נשיא בבית הלבן שלא מתנחמד לישראל מעבר למה שצריך.

מעבר לחוסר רצינותם של מנהיגינו, מפגינה ההצגה הגדולה הזו את ההבדלים בין מדינת ישראל ומדינת יהודה. מה היה קורה למישהו בפתח תקווה שהיה קורע צו בפרצופו של שוטר, מפנצ'ר לו את הרכב, ומקנח בקללת "נאצי", כמנהג עדות חובשי הכיפה? לא יודע בדיוק, אבל סביר שהמילים "ברוטליות משטרתית" היו מופיעות בדיווח לאחר מעשה. מה היה קורה לראש מועצה מקומית, שהיה מודיע לשר הפנים שהוא יכול לדחוף את הצווים שלו הוא יודע לאן? סביר שהוא היה מגלה במהירות מה משמעותה של ועדה קרואה.

אבל ראשי מועצת י"ש, והמועצות הנבחרות של ההתנחלויות, מרשים לעצמם דברים שפשוט לא קורים בישראל. שר הבטחון מזמן אותם – והם פשוט לא מגיעים. למה מי הוא, שיגיד להם מה לעשות. הם מצהירים שלא יתנו לפקחים של משרד הבטחון להכנס להתנחלויות – ומשום מה, הם לא באזיקים. וכמובן, כל הזמן מרחף האיום (שוב, בנוסח פלסטיני מובהק) ש"אין לנו שליטה על הקיצונים". וגם אלה מלקחי ההתנתקות: חברי מועצת י"ש למדו על בשרם שהציבור שלהם אפילו יותר קיצוני מהם, ושאם הם לא יישרו קו, יהיה להם לא נעים בבית הכנסת. אז הם מיישרים.

(ראוי לציין, בהערת אגב, שהשבוע פרסם מישהו מה שנראה כפרודיה על צווי המנהל האזרחי, צו האוסר על הנחת תפילין. אולי זו פרודיה ואולי משהו שמעבר לכך: המיתולוגיה היהודית גורסת שבימי אדריאנוס אסר המשטר הרומאי על הנחת תפילין, וההוראה הרבנית היתה להניח תפילין בסתר, משום שבעת שמד יש להקפיד הקפדה יתרה על קיום כל מצווה. האם מישהו מנסה להציג את הקפאת הבניה כתקופת שמד באמצעות ההקבלה להנחת תפילין? לא יפתיע אותי.)

הגדה המערבית, נזכיר בפעם המי יודע כמה, נמצאת תחת שלטון צבאי, לא תחת שליטה אזרחית ישראלית. צה"ל הוא הריבון שם. אם ברק היה רציני באשר להתעקשותו על "קיום החוק" – בדיחה גרועה, אני יודע – הוא היה עוצר את מנהיגי מועצת י"ש כמסיתים ראשיים, מפזר את המועצות המקומיות של ההתנחלויות וממנה להן מושלים צבאיים. כמו במנהל האזרחי, בשעתו. אבל, כמובן, אכיפת החוק בגדה מעולם לא היתה בראש מעייניו של מישהו, מימי דו"ח קרפ והלאה, וקצת קשה לבקש מאהוד ברק לאכוף את החוק באופן שוויוני כשהוא עוד לא נתן דין וחשבון על פרשת העמותות, עוד לא הסביר לנו איך בדיוק עשה כל כך הרבה כסף בזמן כל כך קצר, עדיין לא ענה על השאלה איך, בעצם, ממשיכות הבנות שלו לקבל כספים מחברות שלו שלכאורה אינן פעילות ומה היתה מטרת חברת "טאורוס" של רעייתו.

אז משחקים בכאילו. המתנחלים ישתוללו. שר הבטחון יפגין את אוזלת ידו של הצבא. נתניהו ימשיך לקרוץ. והשעון הסופר לאחור, לקראת סופה של ישראל, ימשיך לתקתק.

(יוסי גורביץ)

הצבא המוסרי יותר מהחמאס מצא את עצמו מעורב, בשבוע אחד, בשתי שערוריות מביכות: מצד אחד, יש לנו את הקמ"ן המחורמן, קצין מודיעין שהודיע למפקדיו שהוא ביצע מעשים מגונים בקטינים שעליהם היה מופקד. הקטינים מכחישים, הבוקר התפרסם שחיל המודיעין ידע על המעשים המגונים-לכאורה קודם ששלח את החייל לקורס קצינים. מה יש לומר, מיטב בחורינו. ואם זה לא היה מספיק, התירוץ של הקמ"ן הוא, בלשון המכתם, גרוע יותר מהעבירה: הוא אומר שהוא הפליל את עצמו במעשים שלא עשה, כדי להפסיק את החוזה שלו עם צה"ל. נו, ידענו שעתודאים רבים נופלים כמו זבובים לרשת שהם מגלים שהיא מאוסה הרבה יותר משחשבו, אבל עד כה לא ידענו שחלק מעדיפים להיות מוכתמים כבזויים שבעבריינים ובלבד שיוכלו לפשוט מדים.

השערוריה השניה, והמבוססת יותר, היא זו של המאבטח של הרמטכ"ל, המכונה א'. הלז חשוד במעשה סדום ונסיון אונס של צעירה באזור הנמל. אתמול (ה'), כפי שאי אפשר היה שלא לדעת, הודיעה המשטרה שערכה בדיקת DNA ומצאה התאמה מלאה בין ה-DNA של א' ובין זה שנמצא על הצעירה.

כמובן, העובדה שהמשטרה אומרת משהו, לא אומר שהוא גם נכון. גם לא ברור איך, בדיוק, הצליחה המשטרה לשים יד על ה-DNA של א'. האם הוא היה טמבל מספיק כדי לתת להם דגימה? האם היא הוצאה ממנו בעורמה? האם המשטרה פשוט שמה יד על הדגימה שהוא אולץ לתת לצבא? הנה שאלות שצריכות להתעורר, בפעם הבאה שהמאגר הביומטרי יעלה לדיון. גם העיתונות זקוקה לניעור, במיוחד אם נפלה קורבן לתרגיל משטרתי (ואז צריך לשאול אם היתה קורבן או שותף מרצון), אבל גם אם לא. חברים, את אף אחד לא צריך לעניין מה חושבת ארוסתו של א', ואין שום סיבה שניחשף אליה. אלה חדשות, לא תכנית מציאות.

אבל אם נצא מנקודת הנחה שהמשטרה אומרת אמת – שיש לה דגימת DNA של א' והיא גם תואמת ל-DNA שנמצא על הקורבן – עדיין יש נקודה אחת לא ברורה. המשטרה אמרה אתמול, פעם אחר פעם, שהיא עדיין מנסה לשבור את א' (הביטוי שלהם) ולהוציא ממנו הודאה במעשה, ושהוא מסרב להודות למרות שיש להם ראיות חותכות נגדו.

למה, לעזאזל? הרי אתם טוענים שיש לכם DNA. אין ראיה חותכת מזו. היא מדויקת הרבה יותר מכל עד והיא אמינה עשרות מונים על הודאה. הביטוי "לשבור" מעיד על המנטליות המשטרתית: שם מזמן שכחו שהתפקיד שלהם הוא לפצח תיקים, לא לשבור חשודים.

למה הם מתעקשים על הודאה? משום שהראיה הזו היא עדיין "מלכת הראיות" בבית המשפט הישראלי. הוצאת ממישהו הודאה, והעסק פחות או יותר נגמר; נשארה רק עסקת הטיעון. כתוצאה מכך, לאורך ההיסטוריה של משטרת ישראל, היא – כמו ארגונים אפלים הרבה יותר – התעסקה בעיקר בצורך לארגן הודאות. בשורה של מקרים, כשהפושע החצוף סירב להודות במיוחס לו, היא נקטה בעינויים.

כך קיבלנו הודאות משונות, כמו במקרה של עמוס ברנס; כמו במקרה של "כנופיית מע"צ" (שלפי התיאורים, המשטרה תלתה את אחד החשודים מעל בריכת התנינים בחמת גדר כדי לסחוט ממנו הודאה); כמו במקרה של רוצחי דני כץ (שבו הודו חמישה חשודים בכך שהם לוקים בסטיה נדירה שבנדירות – נקרופיליה פדופילית); כמו במקרה של סלימאן אל עביד, שהואשם ברצח חנית קיקוס, הודה במעשה אבל הודאתו היתה כל כך רשלנית שהוא ציין מקום לא נכון כמקום קבורתה של הגופה; ומי יודע עוד כמה אנשים יושבים בכלא בשל הודאה במעשה שלא עשו.

בחלק מהמקרים אפשר להפוך את ההודאה – במאמץ ניכר. עמוס ברנס ישב שנים ארוכות בכלא, ושוחרר רק אחרי שאחד השופטים שלו, חיים כהן, שוכנע שהורשע שלא בצדק והפך עולמות כדי לשחררו. מורשעי "כנופיית מע"צ" ריצו מאסר של שנים ארוכות, תבעו לאחריהן וזכו. במקרה של אל עביד, נכנסה מערכת המשפט לפארסה; במשפט חוזר, הוא נמצא אשם באונס אך לא ברצח של קיקוס. המשפט חזר לבית המשפט העליון, שם הורשע שוב ברצח. מערכת המשפט הישראלית מתקשה להודות בטעויות, ועוד יותר לתקן אותן. עינויים, כמובן, לא מוגבלים למשטרה; השב"כ עוסק בהם גם הוא. מקרה הדוגמא הקלאסי כאן הוא זה עיזאת נאפסו, שבשל עינויים שעבר בידי יוסי גינוסר (לימים, יקירו של השמאל הציוני) הודה במעשים שלא עשה. לנאפסו היה מזל ועורך דין נשכני. לרוב הנחקרים של השב"כ אין אף אחד משניהם.

מבחינת המשטרה, הצורך בהודאה הוא כל כך אוטומטי, שהיא מתעלמת מהעובדה שיש לה ראיות חזקות הרבה יותר. הגיע הזמן לרענן את דיני הראיות בישראל, שהתוצאה שלהן היא שישראל היא מדינה עם שיעורי הרשעה שדיקטטורות היו יכולות להתגאות בהם: 99.98%, מתוכן 91% הרשעות בעסקאות טיעון.

אשר לא', אם הוא יורשע במיוחס לו, מן הראוי יהיה להחמיר בעונשו. אין מקום להקלות בעונש בעבירות אלימות, ולחובתו של א' נזקפת נקודה נוספת: הוא היה עובד ציבור בעת ביצוע המעשה. דינם של אלה שאכלו את לחמו של הציבור ושפשעו נגדו צריך להיות חמור יותר.

(יוסי גורביץ)