בהתחלת השבוע, עדיין עבדו בישיבות ההסדר על איזו פשרה מפד"לניקית מהזן הישן והרע: אליעזר מלמד יצהיר בפומבי שהוא מתנגד להפגנות במדים (אבל אין לו מילה רעה על המפגינים עצמם), וכולם יקפידו שלא לדבר בפומבי על הבעיה האמיתית – המרד, המתחזה לסרבנות, שמקדם מלמד מאז 2006 – וישיבת "הר ברכה" תוכל להמשיך ולינוק מעטיני משרד הבטחון תוך שהיא חותרת תחתיו.

ברק, בינתיים, לא מסכים לפשרה הזו. אולי הוא יודע שמבחינתו, זו פשרה אחת יותר מדי, זיגזג שממנו כבר לא יתאושש. אולי בכל זאת יש בו קצת נאמנות למדינה שנשבע, כל כך מזמן, לשרת. כך או כך, הוא טרם הסכים להשתחוות לדרישת ראשי ההסדר.

משכך, ומשנראה שביום ראשון לא תהיה לרבני ההסדר ברירה אלא להכריז על פירוקו מתוך הזדהות עם מלמד – האנשים, אחרי הכל, מסכימים איתו בסופו של דבר, והחשש מפגיעה הכלכלית מתאזן עם החשש מפגיעה במעמדם ומ"מה יאמרו" בבית הכנסת – פרסמו אתמול (ה') 25 רבני הסדר קריאה למרד. את הרוח אפשר להבין מדבריו של בן ציון אלגאזי, מחנך באחת הישיבות, שאמר ש"בלי החבר'ה שלנו אין להם מילואים".

נניח עכשיו לשחצנות וליוהרה שהורגלנו בהם, כביכול מדינת ישראל תתמוטט אם דווקא המפונקים שבבניה לא יתייצבו. נניח עכשיו לשאלה מה קרה לנאמנות המפורסמת למדינה, ול"אהבת ישראל". ידענו, כבר בימי ממשלת רבין השניה – כשבעצת רבני הכתומים, הפסיקה שורה של בתי כנסת את אמירת התפילה לשלום הממשלה והחליפה אותה בתפילה ל"העברת ממשלת זדון מן הארץ" – שהאהבה הזו מלווה בתנאי, שהיא אהבה התלויה בדבר; בטל הדבר, בטלה אהבה. הכתומים אוהבים את ישראל רק כל זמן שהישראלי ממשיך לשאת בענווה בתפקידו, זה של חמורו של משיח. "אין להם מילואים" – נו, אתם יודעים מה אומרת ההגדה של פסח על מי ששאל "מה העבודה הזו לכם".

אינני יודע אם אלגאזי היה בין 25 החותמים על מכתב המחאה, אבל לא אופתע. המסמך, המיועד להפצה גם לתלמידי ישיבות על סף גיוס, קובע כי חובתו של האדם הדתי היא קודם כל לרבנים ורק אחר כך למדינה. כמובן, הם לא אומרים "הרבנים"; הם מעמידים את יהוה כמושא הנאמנות הראשון של נתיניהם, אבל מאחר והדמון לא ממש מחלק ראיונות בכמה אלפי שנים האחרונות, ומאחר שהרבנים הם מפרשיו, המשמעות של "חובת ציות ליהוה מעל חובת ציות לחוק", היא חובת ציות לרבנים.

ודוק: הרבנים, עם שהם עוטפים את עצמם בשבועות האחרונים בזכויות האזרח, אינם קוראים לנתיניהם לציית למצפונם. הם אינם קוראים להם לציית לאנושי שבהם, למה שהופך את כולנו לחלק מאותה "רקמה אנושית אחת"; הרבנים – ודאי רבני ההסדר – הרי כופרים בשוויון שבין בני האדם (את תפיסת השוויון הגדיר אברהם יצחק הכהן קוק כ"קיינית", ואת ההבדל בין יהודים ולא יהודים ראה כגדול מזה שבין אדם ובהמה); הם קוראים לתלמידיהם לציית להם, קודם כל להם, רק להם. יתר על כן, הם קובעים שבראשות הצבא צריך לעמוד אדם הנאמן לחוקי הדמון. הם נמנעים מלקבוע, בינתיים, ששירות בצבא שבראשו אינו עומד אדם כזה פסול, אבל זה כנראה עניין זמני, עניין לקרב הבא. רק "מי ליהוה אלי" היה חסר.

על מה אנחנו מדברים, בעצם? כפי שאמר אחד החתומים על המכתב, אריאל בראלי, "חשבנו שצריכה להיות אמירה ברורה כלפי הנוער המתגייס שהצבא שלנו הוא חזון הנביאים, וכשהשותפות איתו הופכת לפלורליסטית ודמוקרטית, שדעת הרוב קובעת איזה משימות הוא יקבל על עצמו ואיזה פקודות יינתנו לחיילים – הכל מתפספס". כלומר, היותו של צה"ל זרוע של ממשלה דמוקרטית, לא של מונארכיה תיאוקרטית, היינו לא של הרבנים – היא היא הבעיה.

זו איננה קריאה לסרבנות, ודאי לא לסרבנות מצפון – זו קריאה להעמדה של מערכת אחרת במקומה של הרפובליקה הישראלית: ממלכת כהנים וגוי קדוש, או בלשון העם "מדינת הלכה". זו קריאה למאזיניהם להצטרף למרד כנגד המשטר הדמוקרטי בישראל. פרשת מלמד היא אמתלה לחשיפת מה שהם לחשו תמיד, מה שהם זממו מזמן.

כל כך הרבה תלוי עכשיו בעלה הנידף הזה, אהוד ברק. רק ראש הממשלה בנימין "עמדתו הנחרצת של ראש הממשלה נגד תופעת הסרבנות ידועה לכל. ראש הממשלה לא התערב בנושא ישיבת הר ברכה והוא מגבה את החלטת שר הביטחון. עם זאת, ראש הממשלה מקווה כי העניין ייפתר בסופו של דבר בהבנה" נתניהו פחדן יותר. אם ברק ייכנע לדרישתם של הרבנים, זה יהיה פחות או יותר הסוף. אחרי נצחון כזה, אף פוליטיקאי לא יעז להתמודד איתם יותר. במדינה נורמלית, ומשר בטחון שלא היה פחדן כל ימיו הציבוריים, אפשר היה לצפות שיתיר את חוזיהם של כל האנשים החתומים על המכתב הזה, ושידרוש מראשי הישיבות להחליט: האם הם תומכים במכתב, ואז הם מוזמנים לחפש מימון לישיבות שלהם בשוק החופשי, או מסתייגים ממנו בכל פה.

אבל אנחנו נתקענו עם ברק, שלו יש היסטוריה ארוכה של התכופפות בפני חובשי הכיפות, שעתידו הפוליטי מאחוריו ושכל מה שהוא רוצה הוא לסחוב יחסית בשקט עוד קדנציה, לפני שישוב לעשות לביתו. לכמה אומץ כבר אפשר לצפות ממנו? הוא הרי כבר מכר את כל ערכיו. מה תשנה מכירתו של עוד ערך שבו איננו מאמין, אם בכלל האמין במשהו אי פעם?

(יוסי גורביץ)