אנקדוטה חביבה עלי מימי סוף הרפובליקה הרומאית מתייחסת לחוק שהעביר פומפיוס, כששימש כקונסול יחיד – ובפועל, כקיסר הראשון – שבגרסתו הראשונה קבע שלא יעמיד עצמו אדם לבחירה לתפקיד הקונסול, אלא אם היה ברומא. שותפו לטריומוויראט הראשון, גאיוס יוליוס קיסר, הזדעק והזכיר לו שהחוק מנוגד להסכמה ביניהם, על פיה הוא יוכל לסיים את תפקידו כמפקד בגאליה ולעמוד לבחירה, כך שיוכל לדלג מאימפריום לאימפריום מבלי להיות ולו לרגע אזרח פרטי, חשוף לאויביו. פומפיוס שינה את החוק, כך שלא יחול על קיסר. באותו הרגע, אמר מורי ורבי צבי יעבץ, מתה הרפובליקה: היא מתה משום שהחוקים הפכו לבדיחה.

אין הרבה מה לומר על מחול שבעת הצעיפים המאוס שבין הליכוד וקדימה, אלא "מארה על שני בתיהם". מאחורי חזותה המצודדת של ציפי לבני – מצודדת מספיק כדי למשוך אליה את רוב השמאל הישן – מסתתרת אסופת אופורטוניסטים כה דוחה עד שהאדם הסביר היה נמלט מפניה אל מושבת מצורעים. אלי אפללו, דליה איציק, חיים רמון, עתניאל שנלר, רונית תירוש, צחי הנגבי, רוחמה אברהם-בלילא, שאול מופז ושאר אנשים שלא שמעתם עליהם או שהייתם מעדיפים שלא לשמוע עליהם מאכלסים אותה. איש איש וקופת שרציו, כולם – בפרפרזה על טולסטוי – אפסים בדרכם שלהם.

קדימה נולדה בחטא, ילידת הציניות העמוקה של אריאל שרון, וחוקתה הדיקטטורית נתפרה למידתו. אין להזיל דמעה על קריסתה, אם תבוא. גם על צביעותו ושחיתותו של בנימין נתניהו, שמנסה לתפור ממשלה בת 50 שרים וסגני שרים תוך קינה בלתי פוסקת על "האיש השמן" שהוא המגזר הציבורי, מיותר להשחית מילים.

ואף על פי כן, יש כאן שקיעה חדשה, ירידת מדרגה אם תרצו. נתניהו כבר קידם את "חוק מופז", שמיועד לאפשר לו למשוך שבעה ח"כים מקדימה. דא עקא, אלי אפללו קפץ מוקדם מדי, ודרש להיות סיעת יחיד; עכשיו נראה שבלעדיו חסרים לנתניהו השבעה.

אז כדי להציל את נתניהו מכשליו הפוליטיים – רבאק ערס, אתה זוחל בשביל תולעת כמו אפללו, לא יכול לבקש ממנו לסתום את הפה עוד שבוע? – אץ רץ לו ח"כ כרמל שאמה (ליכוד) לבצע עוד מעשה מגונה בשאריות של חוקתה-בפועל של ישראל, ועל פי ההצעה שלו אפשר יהיה לצרף ח"כ פורש לשישה ח"כים אחרים כדי לארגן בפועל עריקה של שליש מפלגה.

כלומר, זמן קצר אחרי חוק מופז, שהיה נסיון עירום לשנות את כללי המשחק לטובת רוב קואליציוני מקרי, כרמל שאמה רוצה לשנות אותו עוד יותר כך שיתאים למצב פוליטי נקודתי. זו, בקצרה, תוספת "פרט לאפללו" לחוק של פומפיוס. ואם מחר יתברר שרונית תירוש לא תסכים לערוק מ"מפלגת הדמיקולו" שלה אלא אם תמונה לקיסרית הירח, ורשויות הירח יערימו בעיות, ודאי ינסה שאמה להתאים את החוק לצרכים החדשים. צריך היה לצפות ממפלגה המקבילה בישראל למפלגה השמרנית, שתזהר כנדרש בשינויים חפוזים בחוקי יסוד. אז צריך היה לצפות. אלוהים, לשלטון בחרתנו.

שאמה לא התחיל את המגמה הזו. התחיל בה אהוד ברק, ששינה את חוק יסוד: הממשלה כך שיוכל לנפח אותה עוד יותר. ממי שמתחיל הקמת ממשלה בשינוי חוק היסוד אי אפשר לצפות להרבה, ואכן כהונתו של ברק היתה מהגרועות, אם לא הגרועה שבהן (בכל זאת, גם גולדה בתחרות). עם קריסת ברק בלהבות, ניסה בנימין נתניהו – "אזרח מודאג" במשך 18 חודשים בערך – להפוך לראש הממשלה, אך החוק דאז לא איפשר זאת; הוא דרש שהמועמד לראשות הממשלה יהיה חבר כנסת, ונתניהו כבר התפטר. מיד אצו חנפיו בליכוד לשנות את החוק, והוא – לזכותו – עצר בהם ואמר שהוא לא מוכן להיות ראש ממשלה אם לא יהיו בחירות גם לכנסת.

התוצאה, מבחינת נתניהו, היתה גלות פוליטית של שמונה שנים כמעט. הוא היה שר אוצר של ראש ממשלה שהשפיל אותו פעם אחר פעם ונהנה מכך בעליל, ואחר כך נבעט למדבר האופוזיציוני. עכשיו, מסתמן, אין לו אותם מעצורים שהיו לו ב-2001.

והציבור? שקט. כשפרס ביצע את התרגיל המסריח, הכושל כמו כל תרגיליו, היתה מחאה עממית ניכרת ואז נטבעה הסיסמא "מושחתים, נמאסתם". היו הפגנות המוניות. התוצאה של התרגיל היתה שפרס הפסיד – לראשונה מזה 15 שנים כושלות – את הנהגת מפלגת העבודה לרבין, האיש שכביכול לא התלכלך. כיום כמעט לאיש לא אכפת, כבר אין טעם לכעס. נתניהו היה יכול ללכת לא רק בעקבות פומפיוס אלא גם בעקבות קליגולה, ולמנות את הסוס שלו לשר, וסביר שגם זה היה מחזיק כותרות רק יומיים.

שיטה שיש בה נתק כזה בין הנבחרים ובין הבוחרים, לא תחזיק זמן רב – ולו משום שהבוחרים אדישים ומיואשים כמעט כולם. אחד להם מי אוחז במושכות, כל זמן שגמר "כוכב דועך" משודר בזמן. נתניהו הצליח במקום שבו נכשלו שליטי רומא: הוא הרגיל את נתיניו לחיות לא על לחם וקרקסים, אלא על קרקסים בלבד. במצב כזה, אין באמת טעם בבחירות, אלא כאמצעי קלוש להענקת לגיטימציה לשלטון. אולי הגיע הזמן להפסיק את הפארסה הזו ולהודות שהיהודים, כמו הפלסטינים, טרם בשלים לשלטון עצמי.

(יוסי גורביץ)