צפו בתמונה הזו.

זו היתה הכותרת הראשית של וויינט, אתר החדשות הגדול בישראל, במשך רוב הערב אמש. שימו לב לניסוח. הוא לא מקרי. אין מקריות במשנה של הכותרת הראשית. מיטב העורכים עבדו עליה, ומישהו בכיר יותר עבר, הנהן, אולי תיקן משהו, ואישר.

אני לא יודע איך תגמר הגרוטסקה של עסקת שליט. אולי לא תהיה עסקה. אולי נתניהו – שנהג לקשור לעצמו כתרים כ"מר טרור" לא כל כך מזמן – ייבהל ברגע האחרון. ואולי תהיה: אולי שליט יחזור הביתה, והשעון יתחיל לתקתק אחורה, לציין את מותם המתקרב של כמה עשרות ישראלים. אולי אני באיזה אוטובוס, אולי אתם באיזו מסעדה, אולי אחיינית שלי באיזה ביקור מולדת. יש בינינו אנשים שלא יודעים זאת, אבל גורלם – מי בשריפה, מי בירי, מי בחנק, מי שלא בקיצו – נידון אתמול ב"שביעיה", גוף חורץ גורלות שאין לו שום סמכות חוקית. העיתונות, שהתגייסה כמעט כולה לקידום העסקה, לא משמיעה את הקול הזה. הוא נדחק לבלוגים.

למה? קודם כל, בגלל שזה מה שהאספסוף רוצה. זה מוכר עיתונים. דמעות וריגוש, כתב מפרסם כלשהו השבוע בכלכליסט (גילוי נאות וכו'), תמיד יביסו את הגאדג'ט החדיש ביותר. אז איזה סיכוי יש לעובדות קרות על הרצידיביזם של משוחררי העסקאות הקודמות? לעובדה שהמוג'אהידין של אפגניסטן בשנות השמונים הפכו לטרוריסטים מקצועיים, שייצאו את הטרור האיסלמי לרחבי העולם? אפילו הטרוריסטים שלנו לא תמיד בויתו. שמיר הלך למוסד, יהושע כהן – האיש שירה בברנדוט – הפך למאבטח של בן גוריון, בגין פלירטט עם התנקשות באדנאואר בעת הסכם השילומים, שילנסקי ניסה לפוצץ את משרד החוץ. ככה זה: מי שהתמכר לאבק שריפה ולריגושי השושו והדם, מתקשה להיגמל. והחברה הפלסטינית הרחק, הרחק מאחורינו בתחום.

אבל לא זה הנושא הפעם. הנושא הוא התקשורת. למה היא עטה כל כך על פרשת שליט? למה היא מסקרת, בעקביות, רק צד אחד של הוויכוח? ולא, זה לחלוטין לא מוגבל לוויינט. התשובה היא התמכרות לרייטינג. וויינט מסקר את הדיון ב"שביעיה" על העסקה המתגבשת כאילו היה הגמר של "כוכב דועך" או ערב הדחה באיזו תכנית "ריאליטי" בגלל שזה פעמון-פאבלוב שהאספסוף למד לרייר לצלילו.

השניים שלובים זה בזה, כמובן. הח"מ לא ראה מעודו פרק של "כוכב דועך", "הצרדות", "אח מתיילד" או כל תכנית ריאליטי אחרת – למעשה, אין כאן כלל טלוויזיה – ועדיין גיליתי לזוועתי שאני יכול במאמץ מועט, ובלי להעיק על גוגל, להזכר מי היו שלושת הזוכים הראשונים ב"כוכב" ומי הביס את מי ב"אח הגדול". ההצפה הבלתי פוסקת, הכותרות שזועקות גם אם אתה עושה הכל כדי לא להקליק עליהן, עושות את שלהן. המדיה מאלצת אותך להיות שותף להבליה.

ועסקת שליט הפכה לעוד הצבעת הדחה. שימו לב לניסוח של וויינט: "נתניהו ושריו הבכירים יכולים לשים הערב קץ ל-3.5 שנים בשבי, אבל שאלת המחיר ממשיכה להקשות על סיכום סופי…צפו כעת ב-ynet בשידור הישיר מלשכת ראש הממשלה." ההדגשות שלי. מה יש לנו פה? הנדנדה הקבועה של מתח. מי יודח? מי יישאר? מה תהיה ההחלטה הדרמטית? וכמובן, השורה התחתונה: "צפו כעת."

ומה כבר היה להם להראות שם, בשידור הישיר הזה? את הדיונים הרי הם לא יכלו להראות. מה הם רצו? הם רצו כניסות והם רצו תגובות. כניסות זה כסף, ותגובות (שמכניסות עוד כניסות) הן אמצעי להשגת כסף. לא היה להם מה להראות, הם ידעו שאין להם מה להראות, ולעזאזל – אני מוכן לחתום שגם מי שנכנס בכל זאת, ידע זאת גם הוא. לכן עטפו את הכלום הזה במלל דרמטי וריגושי. הכותרת אפילו לא מתייחסת לאפשרות שגלעד שליט מת (וזו אפשרות קיימת, אם כי קלושה), לאפשרות שישראל תסכים והחמאס דווקא לא (אפשרות לא כל כך קלושה), והיא לא מסתירה את מה שהיא רוצה ששביעיית הגמדים תעשה: תממש את היכולת שלה "לשים קץ ל-3.5 שנים בשבי". וכמובן, אף מילה על המחיר הסביר מאד של עסקת שליט – כמה עשרות הרוגים ישראלים. למה להרוס את המלודרמה סוחטת הדמעות, למה לשבש את השמחה.

וכאשר יתרחשו הפיגועים האלה, התקשורת תחגוג גם עליהם. היא תפרסם את תמונות הקורבנות ותראיין את קרוביהם, תסחוט כל טיפה של חמלה וכל אפשרות של קיטש. כי זה מכניס, וזה גורר תגובות, ושניהם אומרים כסף.

עכשיו, צריך שניים לטנגו הזה. התקשורת מוכרת סחורה נמוכה – רגש נקי כמעט, קתרזיס בהמשכים – אבל היא עושה את זה כי זו החלטה עסקית נבונה. אין מה לעשות, עיתון שיטפל בפרשת גלעד שליט בקור הנדרש ממקבל החלטות, למשל, ימכור פחות מצהובון שימרח תמונות של אביבה שליט. ויצוין שאין לי שום דבר נגד אביבה שליט: במקומה, גם אני הייתי מחלץ את בני, ושייפלו השמיים. אבל בדיוק בשל כך אסור לה לקבל את ההחלטות, ובדיוק בשל כך אסור לעיתונות – שמתיימרת, או לפחות אמורה להתיימר, לאחריות ציבורית – להפוך את עצמה לשופרה.

תמיד היו סמרטוטנים. לצד הטיימס הלונדוני תמיד היו כמה עשרות עיתונים שמכרו סיפורי נפלאות. לצד היצירות הגדולות של התקופה הוויקטוריאנית היו רומנים למשרתות בשני פני. הבעיה היא המינון, ומאז עליית הטלוויזיה המינון השתנה בבירור ובחדות לטובת הבידור. רצינות פשוט לא עוברת מסך. אולי זה הריצוד. אולי זה משך הריכוז היורד והולך. אני לא יודע מי הביצה ומי התרנגולת בחביתה הזו, אבל עיתונות שהפסיקה לראות את תפקידה כיידוע הציבור – וכן, מדי פעם גם בחינוכו – ושיותר ויותר הופכת לעוד אמצעי בידור, לא רק מועלת בתפקידה: היא מקדמת את חיסולה של הדמוקרטיה, שאמורה קודם כל להיות שלטונם של האזרחים השקולים, ואת החלפתה באוליגרכיה חדשה. היא יוצרת, בפרפרזה על אייזנהאואר, תשלובת בידורית-עסקית: המבדר מחליף את החשוב משום שהחשוב לא רווחי.

התוצאה היא יצירת ציבור בוחרים מתיילד, שטועה לחשוב שהצבעה ב-SMS שוות ערך להצבעה בקלפי, ושרואה (כפי שקרה לאחרונה בבריטניה) בהבסה של שיבוט-כוכב-נולד כלשהו בתכנית מסחרית לעילא הישג בעל חשיבות. ישראל, כמו כמעט כל מדינה אחרת, היא רפובליקה; מקור המילה הוא הביטוי הלטיני res publica, "ענייני הציבור". התקשורת, במובן הקלאסי של המילה – ואנחנו תמיד חוזרים לרפורמיסטים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, כשמגיע השלב הזה – היתה אמורה לאפשר לציבור לכלכל בתבונה את ענייניו; לספק לו את המידע ההכרחי. זה רחוק מלהיות המצב כעת.

כשהציבור פורש מענייני הציבור, הוא משאיר אותם לבעלי עניין ולאקטיביסטים. כשהתקשורת הופכת ממקדמת ענייני הציבור למשכיחה שלהם, צריך לתהות אם יש בה עוד צורך, או שהיא ממשיכה את קיומה מכוח האינרציה וכספיהם של בעלי עניין, ואז צריכים האזרחים החופשיים להתחיל להתייחס אליה כאל עוד זרוע עוינת של האוליגרכיה.

(יוסי גורביץ)