סגן אדם מלול, שהורשע לאחרונה בבית דין צבאי בתקיפה בנסיבות מחמירות של פלסטינים, לא מבין איך זה קרה לו. את מררתו הוא שופך בראיון ב-"7 ימים".

מלול, נזכיר, הוא הברנש שמשפטו גרם לשערוריה זוטא, שנשכחה במהרה, כאשר המפקד שלו, מח"ט כפיר אל"מ איתי וירוב, הודה שכוחותיו מפעילים עינויים דרך שגרה כנגד פלסטינים רנדומליים, על פי שיקול דעתו של הקצין הזוטר בשטח.

הראיון עצמו שווה בהחלט קריאה, כדי להבין כיצד פועל מוחו של מנהיג קבוצת חמושים ישראלית. ראשית, הוא חושב כמו מנהיג כנופיה: החייל שהסגיר אותו הוא מבחינתו בוגד ומלשין, מי ש"בגד בערך הרעות" (כך!). חובת הנאמנות של החייל, אליבא דמלול, היא קודם כל לכנופיה הפרטית שלו ולמנהיגה, כלומר לו עצמו. אם הוא חושב שמשהו לא בסדר, הוא רשאי ללכת למפקד שמעל מלול, אבל לפנות למצ"ח? זו כבר בגידה. מלול ממהר לומר שהוא "לא אומר 'בואי נוציא את מצ"ח מהתמונה', אבל זה לא היה מעשה חברי".

כלומר, מלול – כמו חלק ניכר מחמושי צה"ל – סבור ש"מה שקורה במועדון הקרבי, לא יוצא מהמועדון הקרבי". מלול לא מאמין שהוא צריך להיות כפוף לאיזושהי מערכת חוקית; כמו ראש כנופיה, הוא מנהיג אבסולוטי. מי שלא מסכים עם כך, הוא בוגד. יש לציין שבניגוד למנהיג כנופיית חמושים מן השורה, מלול קיבל סוג של השכלה פורמלית במוסדות צה"ל. לא משהו, כמסתבר. אני לא יודע אם אל"מ וירוב, שבא להגנת הקצין שלו, חושב כמוהו על אנשים שמעיזים לשבור את קוד השתיקה, אבל זה לא יפתיע אותי. וירוב לא יצא להגנתו של החייל תובל רמות, שהעיד כנגד מפקדו ושלדברי מלול היה נתון בסכנה. לא, הוא יצא להגן על מלול.

שנית, רמת הפראנויה הממוסדת. כפי שראינו כבר בפרשת רצח איימאן אל המס, הקשר בין המציאות שבה פועלים חיילי צה"ל ובין המציאות כפי שהם רואים אותה רופף למדי. במקרה של אל המס, מוצב שלם פתח באש על ילדה לא חמושה, בת 13 (ועשרה חודשים), אחרי שמישהו צרח "מחבל במוצב". לא היה מחבל, והוא לא היה במוצב – כלומר, לא היה שום קשר למציאות – אבל הם ירו בילדה ואחר כך המפקד שלהם רצח אותה מטווח אפס ("וידוא הריגה", בלשון הצבאית).

מלול חי באותה מציאות נפרדת. "מה שיקרה מעכשיו", הוא מתאונן על הרשעתו, "זה שמפקד ייכנס לשטח, יעמוד מול מי שנראה לו ומתנהג כחשוד, כי האינסטינקט של הלוחם, תחושות הבטן שלו ושיקול הדעת של המפקד בשטח הם 95% מההצלחה במשימה – אבל הוא לא יעשה לו כלום, וברגע שיסובב את הגב, הוא יחטוף!".

אוי. כמה עובדות. קודם כל, מלול בעצמו נאלץ להודות שבסופו של דבר, למרות שהוא עינה והשפיל מספר פלסטינים בנסיון למצוא נשק, הוא לא מצא אותו. כלומר, האינסטינקט שלו-עצמו לא משהו, ונופל בטווח חמשת האחוזים של הטעות. שנית, אף אחד לא אסר על מלול או על חמושי צה"ל לעשות חיפוש על חשודים. אם הוא חושב שמישהו נושא נשק, אף אחד לא יעמיד אותו לדין אם הוא יחפש עליו, יחרים את הנשק ויעצור אותו. מלול עושה כאן את מה שחמושי צה"ל עושים דרך קבע – לוקח מקרה היפותטי עתידי, לא קשור לעבירה שביצע, ומנפח ממנו כלל אוניברסלי שמאשר את הפשע שביצע. מלול לא ערך חיפוש – הוא היכה והשפיל אנשים רנדומליים, לא קשורים לדבר, על סמך "תחושות הבטן" שלו. הוא לא היה שרוי בשום סכנה. אף חמוש עוין לא היה בקרבתו והוא היה מוקף בחמושים ידידותיים, שסרים למשמעתו. ובכל זאת, הוא מתהלך בתחושה שאם רק יפנה את גבו, יירו בו.

לפראנויה הזו יש משמעות: לגיטימציה של התפיסה של כל פלסטיני, מה"ילד בן שלוש" של ר. ברפיח ועד זקנים, כסכנה מיידית לחמושי צה"ל המסכנים. העובדה שמספר חמושי צה"ל שנהרגו בקרבות בגדה וברצועה הוא אפסי, ביחס למספר ההרוגים האזרחים הפלסטינים, לא מפיגה את ההזיה הזו; וכשהדרגים הגבוהים של כנופיית החמושים מעניקים לגיטימציה לטשטוש של ההבדל בין סכנה מיידית וסכנה פוטנציאלית, הם מעודדים – לעיתים, כמו במקרה של וירוב, במודע ובמפורש – פגיעה באזרחים.

שלישית, מספר התקריות האלה. לאדם מלול קרתה תקלה ואחד החמושים שלו העיד נגדו. מלול עצמו מעיד שהוא היה נוכח בעשרות תקריות דומות ושככה חונך לפעול על ידי מפקדיו. הוא דובר אמת, ועדותו של וירוב תוכיח – כמו גם הנסיון המהיר של צה"ל לטייח את הפרשה. התקרית הזו היא אחת; יש להניח שעשרות, אם לא מאות, ממנה מתרחשות בגדה מדי יום. מלול הוא לא תקלה, מלול הוא השיטה.

רביעית, אדם מלול הוא קצת מטומטם. הוא לא אשם; ככה צה"ל אוהב אותם. במשך 20 שנה ויותר, ההנהלה הבכירה של צה"ל – משר הבטחון יצחק "לשבור להם את הידיים והרגליים" רבין ומטה – נתנה, לעיתים קרובות ביודעין, פקודות בלתי חוקית בעליל, והתחמקה מאחריותה. כשהועמדו קצינים וחיילים ששברו, בפקודת רבין – שכמובן, ניתנה בעל פה – את ידיהם ורגליהם של עצורים פלסטינים, לעיתים קרובות כבולים, רבין לא היה שם. כשחיילי גבעתי וקציניה הזוטרים ביצעו את פקודותיו – בעל פה, כמובן – של אפי איתם, הם שילמו את המחיר, ואיתם חמק, למרות שהיו עדויות מפורשות נגדו (בין השאר, שנכח בעינויים של כמה עצירים). החיילים והקצינים הזוטרים עוד לא למדו שבבוא היום, אם המעשה הבלתי חוקי שהם מבצעים ייצא החוצה, הם יעמדו לבדם. הקודקודים לא יעמדו לצידם. אם יש בגידה גדולה מזו בערך הרעות, אני מתקשה לחשוב עליה.

אבל ככה זה: אין כבוד בין כנופים.

(יוסי גורביץ)