מרדכי ואנונו נעצר שוב בתחילת השבוע (שני), בתואנה שהוא נפגש עם אזרחית זרה ובכך הפר את תנאי השחרור שלו. בכך הגיעה מסכת ההתעמרות של מערכת הבטחון הישראלית בוואנונו לשיא חדש: המדובר בחברתו לחיים של ואנונו.

מרדכי ואנונו, נזכיר, ריצה את כל עונשו, עד יומו האחרון. 18 שנה הוא שרץ בכלא ישראלי, שנים ארוכות מהן בבידוד, שמטרתן ככל הנראה להטריף עליו את דעתו. הוא שוחרר לפני חמש שנים, ומאז מונעת ממנו המדינה לעשות את מבוקשו היחיד: לעזוב את ישראל מאחוריו. רצוי להזכיר שזו הבחירה שהוא עשה עוד בתחילת שנות השמונים: הוא עזב את ישראל, המיר את דתו, ובכלל ניסה לנתק כל קשר בינו ובין העם הקטן והמאוס (זה לא אני אמרתי, זה נורדאו) היושב בה.

ואנונו מצליח, ייאמר לזכותו, לקלף בעקביות את הקליפה הדמוקרטית-ליברלית הדקה שישראל מרבה להתהדר בה (היום אמר איזה אפרטצ'יק יהודי באוסטרליה ש"אוסטרליה, כמו ישראל, היא מדינה שמקדשת רב גוניות ושונות". בחיי.): הוא אסיר שריצה את עונשו – אבל המדינה ממשיכה להתעלל בו; הוא גר בישראל – אבל הוא עצור בתוקף צו של עלוב הפיקוד. מה קשור עלוב הפיקוד לעסק? למה לא צו רגיל של בית משפט? אה, כי למקרה ששכחתם, תקנות שעת החירום (1945), שעליהן אמר מנחם בגין שהן גרועות מהחוקים שקבעו הנאצים, עדיין בתוקף. ויש להן עליהן הרבה פחות ביקורת משפטית.

כלומר, ישראל היא מדינה דמוקרטית עד שנמאס לה להיות כזו, ואז היא שולפת את נשק יום הדין מהמחסנים, לוקחת אזרח שנמצא בליבה של ישראל עצמה, ומעמידה אותו תחת שיפוטו של קצין בלתי נבחר, כזה שהתרגלנו שיש לו סמכות בשטחים. זה לא חייב להיעצר בוואנונו, אתם יודעים. כפי שלמדה טלי פחימה על בשרה, אם תעצבן מספיק את מנגנוני החושך, אתה יכול למצוא את עצמך במעצר מנהלי, לשמוע את נציגי התביעה מודיעים שהם לא ידרשו נגדך עונש מוות בסעיפים שמתגמדים במהירות, ונגרר לעסקת טיעון שבמסגרתה אתה מודה בסעיף אישום מגוחך רק כדי שיתנו לך לגמור עם זה כבר. אם ישראל לא אוהבת מפגינים זרים, היא יכולה לנסות לשסות בהם את יחידת עוז, כששופט נמצא בחדר סמוך ולא מתערב – אף שהיא מפירה את הוראותיו – וזאת למרות שליחידת הקלגסות הזו אין שום סמכות על אנשים שנמצאים בישראל ברשות.

מרדכי ואנונו הטיח בישראל את כל מררתו. התנצרותו, יותר ממה שכונה בגידתו, היא יריקה בפרצוף. היא הוציאה נגדו בשעתו אפילו את ישעיהו ליבוביץ', שכינה אותו בשמות גנאי בשל כך – עוד הוכחה לנטייתו של ואנונו לקלף מסיכות: ליבוביץ' אהב להתחפש לדתי סובלני, למרות שתפיסת עולמו לא היתה סובלנית במיוחד.

ואנונו גרם לשופט המוערך בדרך כלל, מאיר שמגר – שהיה מסוגל לכתוב את מילות הזהב "הוואכמן איוואן דמיאניוק יוצא זכאי מלפנינו", ולהעמיד היטב את החוק מעל צדק ההמון – לשגיאה גסה: שמגר פסק, בערעורו של ואנונו, שהוא אשם בריגול חמור, למרות שלא נפגש עם סוכן זר ולא העביר את הידיעות שברשותו לסוכנות מודיעין כלשהי. זאת משום שהפרסום כמוהו "כהעברת המידע לכל הסוכנים כולם". האם שמגר באמת לא עמד על ההבדל שבין פרסום – שמפקיע ידיעה מכלל סוד והופך אותה לפומבית – ובין ריגול, שמעביר ידיעה סודית לצד אחר, בעוד הצד ממנו נגנבה הידיעה עדיין משוכנע שהיא ידועה רק לו? קשה להאמין. אחרי הכל, הוא היה הפרקליט הצבאי הראשי ועניין בטחון לא היו זרים לו. ואולי מי שהיה הפרקליט הצבאי הראשי מסוגל לזכות אדם כמו דמאניוק, אבל לא אדם כמו ואנונו.

החלטותיה של המערכת המשפטית, במקרה של ואנונו – כמו בכל מה שקשור לתכנית האטום הישראלית, כמו במקרה של פחימה, כמו במקרה של התרת העינויים, כמו במקרה של כביש 443 עד לשבוע האחרון, כמו במקרה של "נוהל שכן", כמו במקרה… – מעידה על כך שהיא מיישרת את עצמה לצידה של מערכת הבטחון כמעט אוטומטית. הקלגסים והשוטרים החשאיים צריכים להיות טיפשים במיוחד וגסים במיוחד כדי לגרום למערכת המשפטית לראות את מה שרואה כל אדם בעל עיניים. והמקרה של ואנונו חורג במיוחד, כי המשך שהותו בישראל, בניגוד לרצונו, נעשית בשל הטענה של מערכת הבטחון שיכול להיות שיש לו מידע שהוא עוד לא פרסם.

יכול להיות. זה לא צריך להיות שיקול. הרעיון שאפשר להעניש אדם בגלל משהו שהוא עלול או עשוי לעשות לא מקובל, בדרך כלל, במערכת המשפטית שלנו. יתר על כן, רצוי לשים לב לעובדות: ואנונו עזב את עבודתו בכור הגרעיני ב-1985. את המידע שהיה לו, הוא פרסם ב-1986. כלומר, מדובר במידע שהתיישן לפני 23 שנים.

המקובל במקרים כאלה הוא לפעול כדי לשנות את המערכת, כדי להגיב על המידע שפורסם ולהפוך אותו לבלתי עדכני. האם המערכת השושואיסטית שלנו לא עשתה זאת ב-23 שנים? אולי, אולי לא. בישראל לא מדברים על ענייני גרעין ורשמית האזרחים לא יודעים אפילו שיש לישראל נשק כזה – כי אנחנו מדינה דמוקרטית, כידוע – והמידע הזה לא יגיע אלינו עד הוואנונו הבא.

אבל ראוי לשים לב לטענה נוספת של מערכת הבטחון: יכול להיות שוואנונו יודע משהו שהוא עצמו לא יודע שהוא יודע, והוא יכול לפרסם את המידע אפילו בלא יודעין. מעבר למופרכות הטיעון הזה – ומעבר לעובדה שבתי המשפט מתייחסים אליו – צריך לשאול: למה לעצור בוואנונו? יכול להיות שגם ראש המלמ"ב יודע מידע כל כך סודי שהוא אפילו לא יודע שהוא סודי, והוא יכול לפלוט אותו בטעות. ולא רק הוא: כל מי שאי פעם נחשף לסודות הכור יכול להגיע למצב האומלל הזה. המסקנה היא שיש למנוע מכל מי שכף רגלו דרכה אי פעם בכור הגרעיני – סליחה, מפעל הטקסטיל – בדימונה מלצאת את הארץ או לשוחח עם אזרחים זרים. למעשה, אולי פשוט מוטב לכלוא אותם שם לשארית ימי חייהם.

לא, הא? ואנונו עושה לנו שירות טוב: הוא חושף את ערוות טמטומם של שירותי הבטחון, ואת כניעותן של שאר המערכות. הוא, במובנים מסוימים, הסוקרטס שלנו: הוא הזבוב המציק, המציב את השאלות שאיש אינו שואל. אולי, אם תשוב המערכת ותדון בשאלתו, יתחוור לה שראוי להרחיק את האיש האיום הזה מישראל. הוא מסוכן למעמדה של מערכת הבטחון בעיני אלו שהיא מתיימרת להגן עליהם הרבה יותר משהוא מסוכן לבטחונה של ישראל.

(יוסי גורביץ)