לערוף את “מלכת הראיות”
הצבא המוסרי יותר מהחמאס מצא את עצמו מעורב, בשבוע אחד, בשתי שערוריות מביכות: מצד אחד, יש לנו את הקמ"ן המחורמן, קצין מודיעין שהודיע למפקדיו שהוא ביצע מעשים מגונים בקטינים שעליהם היה מופקד. הקטינים מכחישים, הבוקר התפרסם שחיל המודיעין ידע על המעשים המגונים-לכאורה קודם ששלח את החייל לקורס קצינים. מה יש לומר, מיטב בחורינו. ואם זה לא היה מספיק, התירוץ של הקמ"ן הוא, בלשון המכתם, גרוע יותר מהעבירה: הוא אומר שהוא הפליל את עצמו במעשים שלא עשה, כדי להפסיק את החוזה שלו עם צה"ל. נו, ידענו שעתודאים רבים נופלים כמו זבובים לרשת שהם מגלים שהיא מאוסה הרבה יותר משחשבו, אבל עד כה לא ידענו שחלק מעדיפים להיות מוכתמים כבזויים שבעבריינים ובלבד שיוכלו לפשוט מדים.
השערוריה השניה, והמבוססת יותר, היא זו של המאבטח של הרמטכ"ל, המכונה א'. הלז חשוד במעשה סדום ונסיון אונס של צעירה באזור הנמל. אתמול (ה'), כפי שאי אפשר היה שלא לדעת, הודיעה המשטרה שערכה בדיקת DNA ומצאה התאמה מלאה בין ה-DNA של א' ובין זה שנמצא על הצעירה.
כמובן, העובדה שהמשטרה אומרת משהו, לא אומר שהוא גם נכון. גם לא ברור איך, בדיוק, הצליחה המשטרה לשים יד על ה-DNA של א'. האם הוא היה טמבל מספיק כדי לתת להם דגימה? האם היא הוצאה ממנו בעורמה? האם המשטרה פשוט שמה יד על הדגימה שהוא אולץ לתת לצבא? הנה שאלות שצריכות להתעורר, בפעם הבאה שהמאגר הביומטרי יעלה לדיון. גם העיתונות זקוקה לניעור, במיוחד אם נפלה קורבן לתרגיל משטרתי (ואז צריך לשאול אם היתה קורבן או שותף מרצון), אבל גם אם לא. חברים, את אף אחד לא צריך לעניין מה חושבת ארוסתו של א', ואין שום סיבה שניחשף אליה. אלה חדשות, לא תכנית מציאות.
אבל אם נצא מנקודת הנחה שהמשטרה אומרת אמת – שיש לה דגימת DNA של א' והיא גם תואמת ל-DNA שנמצא על הקורבן – עדיין יש נקודה אחת לא ברורה. המשטרה אמרה אתמול, פעם אחר פעם, שהיא עדיין מנסה לשבור את א' (הביטוי שלהם) ולהוציא ממנו הודאה במעשה, ושהוא מסרב להודות למרות שיש להם ראיות חותכות נגדו.
למה, לעזאזל? הרי אתם טוענים שיש לכם DNA. אין ראיה חותכת מזו. היא מדויקת הרבה יותר מכל עד והיא אמינה עשרות מונים על הודאה. הביטוי "לשבור" מעיד על המנטליות המשטרתית: שם מזמן שכחו שהתפקיד שלהם הוא לפצח תיקים, לא לשבור חשודים.
למה הם מתעקשים על הודאה? משום שהראיה הזו היא עדיין "מלכת הראיות" בבית המשפט הישראלי. הוצאת ממישהו הודאה, והעסק פחות או יותר נגמר; נשארה רק עסקת הטיעון. כתוצאה מכך, לאורך ההיסטוריה של משטרת ישראל, היא – כמו ארגונים אפלים הרבה יותר – התעסקה בעיקר בצורך לארגן הודאות. בשורה של מקרים, כשהפושע החצוף סירב להודות במיוחס לו, היא נקטה בעינויים.
כך קיבלנו הודאות משונות, כמו במקרה של עמוס ברנס; כמו במקרה של "כנופיית מע"צ" (שלפי התיאורים, המשטרה תלתה את אחד החשודים מעל בריכת התנינים בחמת גדר כדי לסחוט ממנו הודאה); כמו במקרה של רוצחי דני כץ (שבו הודו חמישה חשודים בכך שהם לוקים בסטיה נדירה שבנדירות – נקרופיליה פדופילית); כמו במקרה של סלימאן אל עביד, שהואשם ברצח חנית קיקוס, הודה במעשה אבל הודאתו היתה כל כך רשלנית שהוא ציין מקום לא נכון כמקום קבורתה של הגופה; ומי יודע עוד כמה אנשים יושבים בכלא בשל הודאה במעשה שלא עשו.
בחלק מהמקרים אפשר להפוך את ההודאה – במאמץ ניכר. עמוס ברנס ישב שנים ארוכות בכלא, ושוחרר רק אחרי שאחד השופטים שלו, חיים כהן, שוכנע שהורשע שלא בצדק והפך עולמות כדי לשחררו. מורשעי "כנופיית מע"צ" ריצו מאסר של שנים ארוכות, תבעו לאחריהן וזכו. במקרה של אל עביד, נכנסה מערכת המשפט לפארסה; במשפט חוזר, הוא נמצא אשם באונס אך לא ברצח של קיקוס. המשפט חזר לבית המשפט העליון, שם הורשע שוב ברצח. מערכת המשפט הישראלית מתקשה להודות בטעויות, ועוד יותר לתקן אותן. עינויים, כמובן, לא מוגבלים למשטרה; השב"כ עוסק בהם גם הוא. מקרה הדוגמא הקלאסי כאן הוא זה עיזאת נאפסו, שבשל עינויים שעבר בידי יוסי גינוסר (לימים, יקירו של השמאל הציוני) הודה במעשים שלא עשה. לנאפסו היה מזל ועורך דין נשכני. לרוב הנחקרים של השב"כ אין אף אחד משניהם.
מבחינת המשטרה, הצורך בהודאה הוא כל כך אוטומטי, שהיא מתעלמת מהעובדה שיש לה ראיות חזקות הרבה יותר. הגיע הזמן לרענן את דיני הראיות בישראל, שהתוצאה שלהן היא שישראל היא מדינה עם שיעורי הרשעה שדיקטטורות היו יכולות להתגאות בהם: 99.98%, מתוכן 91% הרשעות בעסקאות טיעון.
אשר לא', אם הוא יורשע במיוחס לו, מן הראוי יהיה להחמיר בעונשו. אין מקום להקלות בעונש בעבירות אלימות, ולחובתו של א' נזקפת נקודה נוספת: הוא היה עובד ציבור בעת ביצוע המעשה. דינם של אלה שאכלו את לחמו של הציבור ושפשעו נגדו צריך להיות חמור יותר.
(יוסי גורביץ)
אם הקמ"ן אכן סיפר על המעשים "רק כדי לעוף מהצבא" – מעתה אמור – התחזות לפסיכי – אאוט, התחזות (או אי התחזות) לסוטה מין – אין.
הדוגמא הכי עדכנית לזה היא "המחבל היהודי" יעקב טיטל ש"הודה" ברצח של ההומואים אבל אז הסתבר שאופס, הוא לא באמת עשה את זה.
אכן.
לא בדיוק, למעשה אם אני זוכר נכון טיטל פירסם את מעורבותו בפרשת הרצח במועדון הנוער בכרזות (תחת שם בדוי "דוב שחור") עוד לפני שבכלל הוא נלקח לחקירה משטרתית.
הטקסט של הכרוזים של טייטל דו משמעי. בהחלט יתכן שהוא התייחס למישהו שהוא מכיר שביצע את הטבח.
הקטע עם העתודאי הפדופיל מזכיר לי סיפור על קצין שסולק מצה"ל בעקבות מעשה מגונה בחיילת. גידי גוב הגיש את הסיפור במערכון הפתיחה של התוכנית שלו ונתן את הפאנצ' "יא אללה, יכולתי לחסוך לעצמי שלוש שנים!"
איזה עתודאי עלוב. איפה סירוב הפקודה הישן והטוב. כשאני הייתי פרח עתודאים, היינו צריכים לעבוד הרבה יותר קשה בשביל להשתחרר.
לא יותר פשוט לעשן גראס בבסיס לשבת חודש בכלא ולסיים את הפארסה?
נראה לי שזה לא עוזר במיוחד. אולי להדביק צרפתית לוהטת למפקד הבסיס. בתנאי שהוא לא יוזם אחת קודם.. (סיפור אמיתי, אבל לא כזה שקרה לי).
מעתודה ישחרר (בערך) רק המוות. כעתודאיכסית לשעבר במודיעין, ברגע שיש להם אותך, לא יעזור מצב תיאורטי שבו אתה עברת ניתוח לשינוי מין והשתלת רחם ונכנסת להריון מסוכן של הקה-גה-בה. חיל מודיעין לא ישחרר עתודאים משירות קבע או בכלל. מישהו שאני מכירה החליט לקחת אסיד באחד הבקרים ולביים (לא צריך ממש לביים אם לוקחים אסיד) התקף פסיכוטי, העיקר לעוף משם. בזמנו בתור ילדה טובה ותמימה, התייחסתי לזה בתור סוג של סנסציה.
ממרחק השנים, כמו במין פארסה של מלכוד 22, ממש לא נראה לי מוגזם לטעון שאני פדופילית כדי לצאת מן הצבא. כמו גידי גוב, גם אני בעיקר חושבת שיכולתי לחסוך לעצמי כמה שנים…
"אם נצא מנקודת הנחה שהמשטרה אומרת אמת – שיש לה דגימת DNA של א' והיא גם תואמת ל-DNA שנמצא על הקורבן"
… זה עדיין לא מוכיח אונס.
וזה ממש לא "אין ראיה חותכת מזו. היא מדויקת הרבה יותר מכל עד והיא אמינה עשרות מונים על הודאה" .
עד כמה שהבנתי, זה מוכיח מעשה סדום. היא אומרת שהיא נאנסה, הוא אומר שהוא לא זוכר שום דבר, מצאו אותו מדשדש בירקון שרוט וכשהיא חבולה. מי צריך את ההודאה שלו? נגמר.
תיאורתית, ואני מדגיש תיאורתית בלבד, יש כאן סוגיית יסוד נפשי- אם הוא מצליח לשכנע את השופטים שהוא היה במצב של התקף פסיכוטי כלשהו (ומכן הניסיון שלו לטעון ל"בלאקאוט") אין יסוד נפשי לאונס והוא יזוכה גם עם כל הראיות הפיזיות אומרות שהוא עשה את זה. הודעה מבטלת את הבעיה הזאת.
חלק ממשמעותה של הודאה הוא בהצבעתה על היסוד הנפשי בעת ביצוע העבירה. הודאה היא דרך טובה להצביע על כך שהחשוד ידע מה הוא עושה והתכוון למעשיו. הבעיה, אם כבר, היא בכירסום בדרישת ה־"דבר מה" הדרוש להרשעה בנוסף להודאה, או בקלות שבה הודאה מוכשרת כהודאה מרצון.
אם כי, במקרה הזה, נראה על פניו שהראיות כפי שפורסמו בתקשורת מספיקות להרשעת החשוד.
בנוגע לדגימת הDNA- מנסיון אני יכול להגיד שלהשיג דגימת DNA זה פשוט להחריד כל עוד החשוד לא התייעץ עם עורך דין מומחה לתחום. אם אני זוכר נכון כל פיסת DNA שהחשוד השאיר בחדר החקירות היא קבילה לחלוטין- רוק בכוס קפה, שיער גוף שנשאר על השולחן, מסרק שניתן כדי לשיסתדר לפני שהוא פוגש את הארוסה שלו…..וזה רק דברים שקופצים לי לראש עכשיו. המשטרה באמת לא צריכה גישה למאגר הביומטרי של צה"ל (גישה שאגב אין לה). אל תשכחו שבסופו של יום המשטרה חייבת ליידע את ביהמ"ש ואת הסנגור כיצד היא השיגה את הדגימה.
כפי שכבר ציינו, להשיג דגימת די-אן-איי אפשר בקלות רבה, ולעיתים קרובות עושים זאת בעזרת רוק על דגימת סיגריה או שערה שנשרה בחדר החקירות. מאחר ומדובר בבדיקה לא פולשנית, היא חוקית לגמרי – ממש כמו איסוף ורישום טביעת אצבע שחשוד משאיר אחריו.
השגת הודאה היא חלק חשוב מתהליך איסוף הראיות, אך עדיין לא היחיד שבהם. לא ניתן להאשים את המשטרה או את הפרקליטות בנסיון לקבל הודאה סבירה וקבילה, כל עוד לא נעשה שימוש באמצעים פסולים. לגבי הרלוונטיות והאמינות של ההודאה, האחראי הסופי הוא השופט, שאמור לשקול אותו היטב, להעריך את סבירותה ואמינותה, ולהשוות אותה לראיות האחרות. לכן לא מסתפקים במשטרה או בפרקליטות לקביעת אשמה.
ההודאה אכן לא צריכה לבוא במקום הראיות האחרות אלא בנוסף אליהן – ודווקא במקרה זה נראה שהמשטרה מתאמצת להשיג את מירב הראיות האפשריות להרשעה. לא ברור לי מה הם עשו רע, ולמה מגיעה להם הביקורת הזו דווקא כאן. אחוז ההרשעות הגבוה להפליא בבתי המשפט בישראל אכן אומר דרשני, אבל בינתיים, לא נראה לי שבפרשה הנוכחית יש טעם לפגם.
אגב, למישהו במקרה מכיר קישור למקור המפורט של אחוז ההרשעות הגבוה בבתי משפט בישראל? זה נתון שראיתי די הרבה לאחרונה, אבל קשה לנתח אותו ללא פירוט של סוגי ההרשעות ונתונים נוספים. אולי גם יש תגובה והסבר של הפרקליטות לעניין?
א. הטייטל המתחכם "הקמ"ן המחורמן" איננו במקומו: אין קשר בין "חרמנות" לבין ביצוע מעשים מגונים.
ב. נאמר בתגובות כבר די והותר על DNA. בכל מקרה, מעיתונאי אפשר לצפות לעשות את המינימום כמו לבקש תשובה מהמשטרה איך השיגה את ה-DNA של החשוד, במקום להעלות ספקולציות ולהגות על מאגרים ביומטריים.
א. צודקת. נמחק.
ב. מאחר ו"כלכליסט" לא ביקש ממני לבדוק את הנושא, אני לא באמת יכול להתקשר אליהם ולבקש תגובה כעיתונאי. ואת היחס שלהם לבלוגרים אני מכיר היטב.
א. את כמובן טועה יש קשר הדוק בין חרמנות למעשים מגונים, אבל בדלל שהקמן כנראה המציא את הסיפור כולו אז הכותרת לא כל כך קשורה. מאיפה התיאולוגיה הפמיניסטית המציאה את הקשקוש הזה כאילו עוברת חומה בין משיכה מינית לבין הטרדה?
אכן, התאוריה הזו שמפרידה בין מעשים מגונים, הטרדות מיניות ואונס לבין האקט המיני, זו שקבעה שאונס הוא פשע אלימות ולא על רקע מיני לא ממש מחזיקה מים.
התאולוגיה הפמיניסטית הזו הופרכה כבר על ידי חוקרים אמיתיים (פלמר ותורנהיל, דן אריאלי במידה מסויימת), משעשע לראות איך ממשיכים לחזור על מנטרות ישנות.
ועוד הערה, אם איש ציבור שפגע בציבור ראוי לעונש חמור יותר, איש שעובד במגזר הפרטי ומשלם מיסים גבוהים ולכן תורם לציבור, ראוי לעונשים חמורים פחות ? ממתי שכרו ומשלח ידו של אדם צריך להשפיע על השיפוט ?
איפה אמרתי ששכרו של מישהו צריך להשפיע על עונשו? ולא, איש עסקים שמרוויח הרבה יותר מדי לא "תורם לציבור". הוא משלם את חלקו על פי חוק.
וכן, אם אתה עובד ציבור, הכללים כלפיך צריכים להיות נוקשים יותר, ולו כדי למנוע את תסמונת "מותר לי, אני מקורב", שפושה כל כך באזורנו.
אבל זה לא מה שכתבת. כתבת שדינו של מי שאכל את לחמו של הציבור צריך להיות חמור יותר.
יזם מוצלח מרוויח יותר ומשלם יותר מיסים ולכן תורם יותר לחם לציבור. אמת, הוא עושה את זה עפ"י חוק, בדיוק כפי שעפ"י חוק משולמת משכורתם של עובדי הציבור מהקופה הציבורית. מדוע אם כך צריך להיות דינם חמור יותר ? ואם תשלום מיסים לא מספק בעיניך, האם מי שתורם לעמותות שונות ראוי ליחס אחר בהגיעו למשפט ? אני מקווה מאוד שלא, שכן על הטיעון העלוב הזה נשענים כל מיני קצינים ודגנרלים כשהם מגיעים למשפטים ומנסים למנף את תרומתם העצומה לבטחון הציבור כדי להשיג עונשים קלים יותר. בסופו של דבר אלה שני צדדים של אותו טיעון משומש וחלש.
תסמונת "מותר לי אני מקורב" היא בעיה אחרת, אני בטוח שיש דרכים לפתור אותה גם בלי לפגוע בשוויון מול החוק.
לול, "דגנרלים"
הזכויות שמורות לסילבי קשת, כמדומני.
מהיכן לקוחים נתוני אחוז ההרשעות בארץ ועיקות הטיעון?
אם זה מדויק זה מפחיד.
פוסט לא רציני, מוזר לי לי לקרוא אותך ככה. אולי אלה לא הנושאים הטבעיים שלך אבל זה גורם לי לתהות לגבי הנושאים האחרים בהם אני מעריך את דעתך מאוד. מתנצל שאני לא מתייחס עניינית, פשוט עשו את זה לפני. גם תיקון או הסבר היה מניח את הדעת, זה חלק מהעניין בבלוג עם תגובות.
ובכן, אני לא כל כך יודע איך להגיב לאמירה "שזה לא רציני אבל אני לא אתייחס עניינית". אני חושב שהנקודה העיקרית של הפוסט – שהמשטרה רואה את מלאכתה כהוצאת הודאות, ושהודאה היא ראיה בעייתית מאד – עומדת, גם אם לא הייתי בקיא בנהלי השגת DNA.
ההאשמה במעשה סדום כבר שונתה ל"נסיון למעשה סדום"
וזה ממש לא אמור לשנות שום דבר מהותי בשיקולים לעונש למשל, אם וכאשר יגיע למשפט – ולהלן אטריחכם ציטוט ארוך מדברים שאמר כבוד השופט המלומד דן ארבל בעת מתן גזר דין (לחומרה) בעניינו של נאשם כלשהו בניסיון למעשה סדום תוך הפעלת כוח ואיומים : "ב"כ הנאשם ניסה בטיעוניו לשכנענו, כי עבירות המין אותן ביצע הנאשם כלפי המתלוננת נמצאות במדרג הנמוך של טווח החומרה, הואיל והמדובר בניסיון למעשה סדום ולא בעבירה מוגמרת. אנו דוחים עמדה זו של ב"כ הנאשם. ראשית כל, יש לזכור כי לצד עבירת הניסיון למעשה סדום, ביצע הנאשם, כאמור לעיל, עבירות מושלמות של מעשים מגונים וכליאות שווא. יודגש, כי הן עבירת הניסיון למעשה סדום והן מעשים מגונים בוצעו תוך שימוש בכוח וחרף התנגדותה הנחרצת של המתלוננת. זאת ועוד, במעשי הנאשם ישנו אלמנט של תכנון מוקדם…הנאשם אינו יכול לצפות כי ייגזר עליו עונש מינימאלי רק בשל העובדה כי לא הצליח לבצע את זממו עד תום. לדעתנו, עמדה זו פסולה מכל וכל. הדברים מקבלים משנה תוקף בשל העובדה כי הנאשם לא חדל ממעשיו ולא נטש מיוזמתו את הניסיון לבצע מעשה סדום במתלוננת, אלא רק התנגדותה הפיזית של המתלוננת מנעה מהנאשם להשלים את העבירה, כאמור לעיל. כאן המקום להזכיר כי המחוקק הישראלי בתיקון מס' 39 לחוק העונשין קבע מבחינה נורמטיבית כי:
"מלבד אם נאמר בחיקוק או משתמע ממנו אחרת, כל דין החל על הביצוע העיקרי של העבירה המושלמת חל גם על ניסיון, שידול, ניסיון לשידול או סיוע, לאותה עבירה" (ראו סעיף 34ד לחוק העונשין).
בע"פ 401/99 מצארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 561, בעמ' 569 נקבע כי:
"… בסעיף 34ד לחוק עונש זהה לניסיון כמו לעבירה המושלמת "מלבד אם נאמר בחיקוק… אחרת". בעוד שבעבר היה העונש מחצית מזה של העובר עבירה מושלמת, כיום עונשו של המנסה הושווה לעונשו של מי שביצע את העבירה המושלמת … נראה כי הדבר נעשה משום שהמשקל הוסט מן התוצאה אל האשם המוסרי. מבחינה מוסרית אין הבדל בין מי שחפצו הפלילי עלה בידו לבין מי שכשל בביצוע המעשה האסור".
משמעות הדבר, לבית המשפט עומדת האפשרות לגזור על עבירה מוגמרת ועל ניסיון לעבור את אותה עבירה עונש זהה, מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת. אומנם, יש להשתמש בסמכות זו בריסון, ואין ברצוננו לומר כי בנסיבות המקרה שלפנינו יש להטיל על הנאשם בדיוק את אותה רמת ענישה אילו היה מבצע עבירה מוגמרת של מעשה סדום, אך ההקלה לה ראוי שיזכה הנאשם בגין ביצוע הניסיון בלבד, אמורה להיות זניחה ביותר, ואסור בתכלית כי העובדה שהנאשם ניסה לעבור עבירה, אך לא השלים את ביצועה, תהווה שיקול מכריע ועיקרי בין מכלול השיקולים בגזירת העונש."
ואם תראו התנהלות אחרת, יענו: מריחה, עיסקת טיעון מקלה וכדומה בעניינו של א' מלח ארצנו – תעשו בעצמכם את והאידך זיל גמור המשתמע מזה…