הממשלה הורתה בסוף השבוע על גיוס של כ-75,000 אנשי מילואים, לכאורה לקראת המלחמה ברצועת עזה – גיוס שכמוהו לא נראה מאז ימי מלחמת לבנון הראשונה, אם לא מלחמת יום הכיפורים. ההחלטה הגיעה אחרי הודעה קודמת, על פיה יגויסו 30,000 אנשי מילואים. כנראה ש-30,000, שווי ערך לשתי אוגדות, לא הספיקו.

לא הספיקו למה? לא ברור. אף אחד לא באמת רוצה להכנס לקרב יבשתי ברצועת עזה. אם הרצועה לא תכבש ושלטון חמאס לא יופל, התקפה קרקעית תיחשב לנצחון של החמאס. אם ישראל תכבוש את הרצועה, יקרו שני דברים. קודם כל, בוודאות מוחלטת, סדרי פשעי מלחמה שיבצע צה"ל במהלך הכיבוש שלעומתם תחוויר "עופרת יצוקה." לדחיסה של עשרות אלפי מבוהלים מקצועית – או, כפי שהם מכונים, חיילי צה"ל – לתוך שטח בנוי בצפיפות כמו רצועת עזה, כשהם רגילים לשלח אש פראית, מהאוויר ובארטילריה, כלפי כל מה שנדמה להם שעשוי לסכן אותם, תהיה רק תוצאה אחת: אבידות איומות לאוכלוסיה האזרחית. שנית, צה"ל יצטרך להתמודד עם אוכלוסיה כבושה, שזה עתה הוא הרג חלק ניכר ממנה. היא לא תהיה אסירת תודה, יהיו לה מצבורים של נשק, וצה"ל ימצא את עצמו איפה שהיה ב-2004. תזכורת: נסוגנו מעזה לא רק בגלל השחיתויות של שרון, אלא בגלל שלרוב הציבור נמאס לאבד שם חיילים לשווא. הזוועות של מראות החיילים שזוחלים בחול של רפיח בחיפוש אחרי שרידי גופות, והפיגוע במגורי החיילות בנצרים, המאיסו את כיבוש הרצועה על הישראלים. המראות האלה יחזרו, ואיתם תחזור כמובן גם הברוטליות הרגילה של הכיבוש, מה שיכרסם עוד בשאריות הלגיטימיות של פעולות צבאיות ישראליות.

צה"ל תוקף את הרצועה כבר חמישה ימים. עד כה, על פי מקורות פלסטיניים, הוא הרג 64 פלסטינים, מתוכם 24 ילדים ושמונה נשים. היום הרג צה"ל 18 פלסטינים, מתוכם תשעה ילדים וארבע נשים. באחת ההתקפות הרג היום צה"ל תשעה בני אדם, שבעה מהם בני משפחה אחת, ביניהם ארבעה ילדים (ועל פי דיווחים מהשטח, מספר ההורגים רק עולה). אנחנו רואים כאן את מה שראינו גם בסיבובים הקודמים: התחלה "נקיה" יחסית של ההתקפה, כשהיא מתמקדת בעיקר במטרות צבאיות לגיטימיות – אבל, תוך כמה ימים, נגמרות לחיל האוויר המטרות הרציניות. הוא חייב להמשיך לתקוף, שאם לא כן הוא ייתפס כ"מבליג" מול ירי הרקטות הבלתי פוסק, ואז הוא צריך להתחיל להזהר פחות. ואז הוא הורג אזרחים.

ספק אם לציבור הישראלי אכפת: אחרי הכל, הוא התרגל לפרשנים, כמו רוני דניאל וגלעד שרון – האיש שחייב את קיומו הציבורי לפרשת האי היווני – שמספקים לו גרסה מרוככת קלות למיכאל בן ארי ושאומרים בגלוי שהם רוצים יותר קורבנות אזרחיים. אבל כל פעולה כזו מכרסמת עוד קצת, ובצדק, בלגיטימיות של עצם השימוש בכוח מצד צה"ל. יש גבול לכמות הפעמים שבה אפשר לשמוע מצה"ל תירוצים לפער בין כוונה ובין מציאות, בין הרצון המוצהר שלו – שברמת חיל האוויר הוא נראה אמיתי למדי, מה שאי אפשר לומר על כוחות הקרקע – להמנע מקורבנות אזרחיים ובין המספר העצום שלהם. עייפה נפשנו להורגים. אפילו בן דרור ימיני קלט את זה: הבוקר, לפני שצה"ל מחק עוד משפחה, הוא כבר קרא להפסקת אש, כדי להמנע ממה שהוא מכנה "פיגוע גולדסטון."

זה לא משהו שלא ידענו מראש. חוסר התוחלת של פעולה צבאית שלא כוללת את כיבוש הרצועה מתחרה רק בחוסר התוחלת של כיבושה. אבל המדיניות העזתית של ישראל מאז הנסיגה משם מנוהלת על ידי אנשי צבא, לא מדינאים. עמוס גלעד שקד במשך שנים לוודא שהעזתים לא יוכלו לקבל שוקולד, צעצועים או כוסברה; מדיניות הרעב-לייט הזו, שנומקה לעתים בכך ש"לא רוצים שהשובים של גלעד שליט יאכלו מעל הראש שלו (הכנס פריט אסור)", שווקה לציבור הישראלי כמדיניות של בטחון. היום יודע כל מי שעיניו בראשו שלא היה לה דבר עם בטחון. כוסברה, ציוד כתיבה וחלבה אולי לא נכנסו אליה, אבל פאג'רים נכנסו גם נכנסו. בסיבוב הנוכחי, החמאס והכוחות העזתיים האחרים הוכיחו יכולת טובה – מבחינת יכולת ההיזק שלהם – באופן ניכר ביחס ל"עופרת יצוקה."

אל תדאגו לעמוס גלעד: לא יקרה לו כלום. גם לא לקצינים שטירפדו את הנסיון של המטה לבטחון לאומי להתוות מדיניות אחרת בקשר לעזה, למרות שראש הממשלה נתניהו עצמו ביקש מדיניות כזו. צה"ל והגנרלים שלנו הרגילו אותנו שעזה היא בראש ובראשונה בעיה צבאית; הם השכיחו מאיתנו את האפשרות לפתרון דיפלומטי, תוך שהם שוכחים לספר לנו שהמקסימום שהם מסוגלים להשיג הוא את התוצאה שקיבלנו לפני ארבע שנים.

אם לא היינו ערב בחירות, יכול להיות שהיה פה מדינאי שהיה מעז לשבור את הטאבו ולעשות את מה שנותר לעשות: לדבר עם חמאס על הודנה ארוכת טווח. אין מצב שמישהו יעז לערער את הפרדיגמות האלה עכשיו. אין גם מצב שמישהו במערכת הפוליטית או הצבאית יעז להפסיק את ההתקפה כשנראה שלחמאס יש יתרון. אז נצטרך להמשיך ולהתבוסס בלחימה המיותרת הזו, עד שיקרה אסון – כאן או שם.

והאשמה, בסופו של דבר, היא לא של הפוליטיקאים או הקצינים. מהאחרונים אי אפשר לצפות לכלום. אם זה לא זז, הם מסיידים אותו; אם זה זז, הם יורים בו. זה מה שהם יודעים לעשות. הפוליטיקאים היו מטריחים את עצמם בנושא, אם הם היו מקבלים שדרים מהציבור שזה חשוב לו. ספק אם יש משהו שהציבור הישראלי לא רוצה לחשוב עליו כמו על רצועת עזה, ועל כן היא תתפוצץ לנו בפרצוף כל כמה שנים עד שהאשליה שאפשר להתעלם ממיליון ומשהו בני אדם, רובם קטינים, שחיים בגבול הדרומי שלנו במה שכבר כונה "הכלא הפתוח הגדול בעולם" תתפוגג סוף סוף.

ועוד דבר אחד: אחת השיטות שבהן פטריוטים בעיני עצמם משתיקים אחרים היא הטענה ש"אסור לדבר על נפילות" כי זה מסייע לחמאס לטווח. בולשיט נקי, כיוון שאנחנו לא מדברים על כלי מדויק באיזושהי צורה ובכל מקרה הוא לא מופעל כמו סוללה ארטילרית קלאסית, אבל בולשיט נפוץ למדי. ראוי, אם כן, לציין את העובדה שכאשר דובר צה"ל מעלה תמונה של סוללת "כיפת ברזל," הוא גם מקפיד לציין את הקואורדינטות המדויקות של מיקומה. כנראה שגם בצה"ל לא קונים את הטענה שהפלסטינים מסוגלים, בשלב זה, לאש ארטילרית מדויקת. (תודה לקורא שהפנה את תשומת לבי.)

(יוסי גורביץ)