תחקיר "עובדה" ששודר אמש (ב') צריך לטלטל כל ישראלי שעוד אכפת לו איך המדינה הזו מתנהלת. על פי התחקיר, לפני כשנתיים הורה נתניהו לרמטכ"ל דאז, גבריאל אשכנזי, להיערך לשלב האחרון לפני תקיפה באיראן, כשהוא עושה זאת ללא הסכמת או ידיעת הקבינט, שהיא הכרחית. אשכנזי וראש המוסד דאז, מאיר דגן, התנגדו; דגן האשים את נתניהו וברק בתכנית "לגנוב מלחמה" ואמר לשניים שהם "עלולים לקבל החלטה בלתי חוקית על יציאה למלחמה." יש קונה עולמו בשעה אחת.

נתניהו לא התייחס לדברים, אבל גם לא הכחיש אותם; ברק אישר אותם פחות או יותר, אבל טען שהבעיה היתה שהצ'ילבה שלו, אשכנזי, טען שהצבא לא מוכן למלחמה. אשכנזי, שנראה שמשפט חוקתי הוא לא הצד החזק שלו, טען בתגובה שהוא סבר שהצבא דווקא מסוגל לבצע את התקיפה, אבל שזו תהיה שגיאה אסטרטגית. לא נוכל להכריע בשאלה מי מן השניים אומר פחות אמת – הנסיון מצביע שזה יהיה דווקא אשכנזי – אבל מה שברור הוא שאשכנזי עדיין לא מבין את תפקידו. מפקד צבא שאומר להנהגה האזרחית שלו "מה שאתם מבקשים הוא בלתי אפשרי ורק יביא לקורבנות שווא בקרב חיילי" עושה היטב את תפקידו; מפקד צבא שאומר "זה אפשרי, אבל אני מבין באסטרטגיה יותר ממכם, ולכן זה לא יקרה" מתקרב באופן מסוכן לפוטש.

אנחנו עוד לא יודעים בדיוק מה קרה שם. אנחנו לא יודעים, למשל, מתי התרחשה הישיבה הזו. האם היא התרחשה ערב הבחירות לקונגרס, באופן שהתקיפה תיתן רוח גבית למועמדי הסניף האמריקאי של שלדון אדלסון? האם היא התרחשה זמן קצר אחרי פיאסקו המרמרה, והיתה מיועדת בין השאר להסחת דעת מכשלי הממשלה, שאף גררו ועדת חקירה? מה היה כל כך לחוץ ב-2010, אם רק לפני חודש ומשהו הודה נתניהו שיש זמן עד קיץ 2013? מה גרם לקדחת המלחמה שהתחדשה לפני חצי שנה? בינתיים, כל מה שנותר לנו הוא ספקולציות.

אבל, בינתיים, למדנו מה באמת עמד מאחורי מאבק האדירים בין ראשי מערכת הבטחון ונתניהו וברק בשנתיים האחרונות. אם מאיר דגן אכן חשש לפני שנתיים שנתניהו וברק עומדים "לגנוב מלחמה," הרי שכל האזהרות שלו היו במקומן, ובמשתמע מי שזינקו להגנתם של נתניהו וברק שימשו, במודע או שלא במודע, כאידיוטים מועילים שלהם. הנושא הזה מאיר באור אחר את מלחמת הלשכות המלוכלכת בין ברק ובין אשכנזי (ואשכנזי עדיין אשם יותר; המצב שבו רמטכ"ל ינסה לשתול סוכנים בלשכת הממונה האזרחי עליו הוא בלתי נסבל).

ומעל לכל, שבה וצצה במלוא כיעורה השאלה האם נתניהו וברק אכן ניסו למנות את יואב גלנט כרמטכ"ל מטעם, שלא יעשה להם בעיות כשירצו לתקוף את איראן – כלומר, ניסו למנות אותו כדי שיפרק את שסתום הבטחון האחרון ביניהם ובין תקיפה בלתי חוקית של מדינה שרשמית, נזכיר, איננה במצב מלחמה עם ישראל (להבדיל, למשל, מסוריה או סודאן).

זו אחת משתי שאלות שנתניהו וברק, כמי שעומדים שוב לבחירה, חייבים עליהן תשובות לציבור הבוחרים. השניה היא האם הם אכן ניסו לצאת למלחמה באופן בלתי חוקי, ואם זה לא המצב – למה זה הרושם שקיבלה מערכת הבטחון.

אבל, כמובן, השאלה הזו לא תשאל והם לא יענו. לציבור לא אכפת. העוגנים החוקתיים של ישראל כל כך רופפים, שמותר להניח שרוב הציבור לא יודע שהממשלה, ולא ראש הממשלה או שר הבטחון, היא המפקדת על הצבא; ואם היה יודע, עדיין לא היה מבין מה הבעיה. מלחמה, מבחינתו, היא מצב של קבע, והחלטה על יציאה למלחמה שקולה בעיניו להחלטה ליציאה על מבצע – כלומר, מערכה בתוך מלחמה שכבר מתנהלת. במצב כזה, ואחרי שבמשך 20 שנה טחנו לו את השכל עם תפיסה של ראש ממשלה שהוא בעצם חצי נשיא ולא ראשון בין שווים, רוב הציבור לא מבין אפילו מה הבעיה כאן. עוד סיבה להחליף את נתניהו, הפעם במישהו שמחזיק בשיקול דעת רב יותר.

הערה מנהלתית א': ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': הוספתי עוד שני עמודים (מעין פוסטים קבועים) לרשימת העמודים של הבלוג. אחד מהם מסביר מדוע אני תומך במרצ, והשני מה יש לי נגד יאיר לפיד. שניהם הם בעצם פוסטים שכבר נכתבו בעבר, אבל העמוד של לפיד מכיל קישורים לפוסטים רלוונטיים נוספים בנושא. שני העמודים האלה יהיו כאן לאורך הבחירות, ואחר כך אחשוב שוב האם להשאיר אותם או להסיר אותם. כמו כן, המראה של הבלוג עבר ניקוי קל; אני רוצה להודות לנועם ר.

(יוסי גורביץ)