לא בכל יום שר בכיר בממשלה מודיע בגאווה שהוא עבד על רוב הציבור, שהוא העלים נתונים, ושהוא העדיף ציבור אחד על פני ציבור אחר כשהוא יודע שאף אחד לא יעלה על זה. אבל זה בדיוק מה שאמר אתמול (ב') שר האוצר יובל שטייניץ.

שטייניץ, שאמור היה לקבל אמש את אות "יקיר ההתיישבות" – המתנחלים כבר לא קוראים לעצמם מתנחלים, הם הבינו שהמותג הזה שרוף כמו שדות של פלסטינים בקרבת התנחלות – אמר אתמול לאיזה רדיו מתנחלים ש"הצלחתי והצלחנו, וזה לא רק במילים אלא מעשים, להכפיל, אני אומר באופן הברור והמפורש ביותר, להכפיל את התמיכה הכלכלית והכספית ואת העברות הממשלה להתיישבות… עשינו אותה בפרופיל נמוך, בהסכמה עם ראשי ההתיישבות, עם ראשי ערים, המועצות, ראשי מועצת יש"ע, מתוך הנחה שאם הדברים האלה ייעשו בפרופיל גבוה ותוך כדי פרסום, אז יהיו גורמים, גם בארץ וגם בחו"ל, שינסו למנוע את הדברים האלה, שיקימו קול צעקה." הקלטה של השר המאמין שפיות קיימות (היי, אפשר לחשוב עליהן, משמע הן קיימות) אפשר לשמוע כאן, וגם לחתום על עצומה.

שטייניץ שבר כאן שיאים של חוצפה מצד נבחר ציבור. הוא הודיע לנו שזה לא ענייננו מה הוא עושה עם הכסף שאנחנו משלמים כמסים. שקיפות? זכות הציבור לדעת? זכות הציבור לפקח על ממשלתו? פיקוח פרלמנטרי? תשכחו מכל זה. כל אלה עשויים "להרים קול צעקה," ולהפריע לשטייניץ לשפוך את הקופה הציבורית על המתנחלים. ומאחר ולא יעלה על הדעת שציבור שלא מסכים למדיניות הממשלה גם יקבל את ההזדמנות להתנגד לממשלה הזו, אז לא נספר לו מה אנחנו עושים עם הכסף שלו. לזה שישראל משקרת בעקביות למדינות זרות על ההשקעה שלה באימפריה במזרח כבר התרגלנו; אבל כשהממשלה מודה בגאווה שהיא עושה את זה גם לאזרחיה – זה כבר באמת נדיר.

עכשיו, אומרים לי ששטייניץ עשוי לשקר. אחרי הכל, יש פריימריז והוא צריך את קולות המתנחלים. אבל זה לא נראה כמו שקר: האיש עומד לקבל את פרס יקיר ההתנחלויות, אחרי הכל. והוא מציין עדים ושותפים לפשע: ראשי ערים, מועצת יש"ע. אם הוא היה משקר, מישהו מאלה כבר היה פותח את הפה. הרוצה לשקר, ירחיק עדותו.

אבל אפילו אם נניח ששטייניץ משקר, מה הוא אומר לנו בעצם? שבשביל לקנות את חיבתם הזמנית של המתנחלים, הוא מוכן להעמיד פנים כמי שהוליך שולל ממשלות זרות ואת הבוחר הישראלי. זה אומר כל מה שצריך לומר על סדר העדיפויות של שטייניץ: גם אם הוא נמנע מלתת למתנחלים את העתיד הכלכלי שלנו, הוא יודע שהוא צריך להיראות כאילו עשה את זה.

יש כמה דברים שממשלת ישראל מעדיפה שלא לתקצב. למשל, אין תקציב למרכזי תמיכה בקורבנות אונס. למשל, אין תקציב לשיפוץ בתי חולים פסיכיאטריים, למרכזי טיפול בנפגעי נפש ובטיפות חלב. אין, כמובן, תקציב למיגון מבנים בדרום – משרד הבטחון לא רוצה להעביר כסף משלו, כי אחרי הכל מה לו ולהגנה על תושבי ישראל, הוא בכלל לא במשחק הזה, אז הממשלה הודיעה שהיא תאשר מיגון אבל לא תתמן אותו – מהלך מחשבתי שמתאים ככפפה ליד לשר אוצר שמאמין שליליות גונבות את זרעם של גברים (היי, הוזי הקבלה העלו את הדבר על דעתם, ועל כן הוא קיים). אין על מה לדבר על תקציב לניצולי השואה – היחידות הלא רווחיות האלה כבר גמרו מזמן להכניס כסף לאוצר המדינה, וגם התועלת ההסברתית מהן יורדת והולכת. שימותו בשקט ויעזבו אותנו. ואם לניצולי שואה אין כסף, על אחת כמה וכמה שאין כסף לנערים במצוקה. ואם גורלם לא שפר עליהם, שיאשימו את האוסטרו-הונגרים. לכל זה אין, אבל למתנחלים תמיד יש.

ואם כל זה נשמע לכם נורא, עוד לא ראיתם כלום. הראיון של שטייניץ סוגר קדנציה של שר אוצר שהקפיד בקנאות על כך שהציבור לא יידע מה הוא עושה. המהלך שבו שטייניץ מתפאר יותר מכל הוא המעבר מתקציב חד שנתי לתקציב דו שנתי. רק מדינה אחת אחרת בעולם נוקטת בשיטה הזו, אבל שטייניץ – כאותו נהג שנוסע נגד כיוון התנועה ומשוכנע שכולם אידיוטים – בטוח שהוא צודק. תקציב דו שנתי מצמצם דרסטית את יכולתה של הכנסת לפקח עליו, ואין בו שום תועלת. והתקציב של השנה הבאה בכלל חשאי: נתניהו הרי הלך לבחירות כדי שלא יצטרך להגיש תקציב ולומר לנו איפה בדיוק הוא מתכוון לחתוך בבשר החי שלנו, והוא מתעקש שלא להציג את התקציב המתוכנן לשנה הבאה; ארגון "שומרי משפט" כבר פנה לבתי המשפט בדרישה לחשוף את המסמך הבסיסי הזה.

התקציב הוא מפת הדרכים האמיתית של הממשלה. עזבו אתכם מההצהרות: מה שהממשלה רוצה לעשות הוא מה שהיא מקציבה לו כסף. שטייניץ הראה לנו מהן מטרותיה האמיתיות של ממשלת ישראל. הוא גם הראה לנו שהוא מוכן לזייף את המסמך החשוב ביותר של הממשלה, ולהעביר בעורמה כספים למקום שלא אליו הם מיועדים – משהו שקל הרבה יותר לעשות בתקציב דו שנתי, כשהפיקוח רופף הרבה יותר – ולהציג לאזרחים דבר אחד בעודו עושה דבר אחר. במדינה נורמלית, היועץ המשפטי היה פותח בחקירה מיידית, אבל בישראל מדובר בקונסיליירי של ראש הממשלה שעסוק בהסתתרות מאחורי הסינר של אשתו בפרשת העסקת עובדת זרה. לא סתם ממנים פרנס על הציבור שיש לו קופת שרצים.

ישנו, כמובן, הצד השני של המשוואה: מקבלי הכסף. למתנחלים אין שום בעיה לקבל הרבה יותר כסף מסתם אזרח ישראלי. אין להם, ולפרנסיהם, שום בעיה עם כך ששלוחי הציבור שלהם מעוותים את החוק ואת הסדר כדי שערימת הזלוטס שלהם תהיה גבוהה הרבה יותר. זוכרים איך תקפו המתנחלים בשצף קצף את מחאת הצדק החברתי? הם ידעו למה. הם ידעו שאותם שטייניץ כבר סידר, ושאם הספרים ייפתחו מחדש, ואם נברר לאיפה באמת הלך הכסף, החיים הטובים ייגמרו מהר מאד. זכרו את זה, בפעם הבאה שהם ידברו על "אהבת ישראל": הם אוהבים את היהודים האחרים, באמת, כל זמן שהם בדעתם ולא מתנגדים להם – אז הם הופכים תוך שניות לערב רב – אבל את ממון הם אוהבים יותר.

זוכרים איך אמרו לנו שאסור לערב בין המחאה החברתית ובין הכיבוש? אז אמרו. שומעים את המחאה האיומה של מפלגת העבודה על דבריו של שטייניץ? גם אני לא. מנהיגת המפלגה סינדלה את עצמה כשאמרה שהיא בעצם בעד המתנחלים. עכשיו היא לא יכולה לצאת נגד שטייניץ בלי שמיד יזכירו לה שהיא בעצם מצביעת חד"ש בתחפושת. מפלגת אופוזיציה אמיתית היתה רוכבת על האמירה של שטייניץ לנצחון בבחירות: היא היתה מוציאה כספים על פרסום שיוודא שאין אזרח בישראל שלא יהיה מודע לאמירות האלה, ולמשמעות שלהן.

אבל היא לא יכולה, כי היא מכרה את נשמתה. כי היא התעקשה שיש רק דבר אחד, צדק חברתי, ושהוא מנותק מכל השאר. אבל לא יהיה צדק חברתי כל זמן שיהיה כיבוש; מדינת צדק של אדונים לא תוכל להחזיק. ולא יוכל להיות צדק חברתי בישראל כל זמן שמדיניות מדינת הרווחה של ישראל היא להקים כזו בשטחים. ולא יוכל להיות צדק חברתי בישראל בלי קיצוץ מסיבי בתקציב הבטחון. יחימוביץ' איבדה את היכולת לדבר על כל זה. ולכן שטייניץ לא פוחד לדבר בחופשיות כזו: הוא יודע שלדיבורים האלה אין מחיר אלקטורלי, כי היריבה העיקרית לא מתעסקת בכל זה.

וכך מפסידים בחירות.

ועוד דבר אחד: רשות הטבע והגנים יצאה בתכנית ערמומית וחשאית – ממשלת ישראל מתנהלת ככנופיה בכל מה שקשור להתנחלויות – להריסת מבנים של פלסטינים במזרח ירושלים במסווה של הגנה על "פארק לאומי." כדי שאף אחד לא יוכל לטעות באשר לכוונות שלה, התכנית נקראת "לא ידעו ולא יבינו 2012." כנראה ש"עוצו עצה ותופר" היה תפוס. המציאות נראית כמו גרוטסקה של עצמה. מנכ"ל רשות הטבע והגנים הוא, כמובן, מתנחל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)