מבצע "קלפי יצוקה," או בשמו הרשמי "עמוד ענן," נמצא בדמדומיו. ישראל והפלסטינים הצליחו לפספס אמש (ג') הפסקת אש, מתוך ההתעקשות הילדותית להיות מי שישחיל את הפגז האחרון. כעקרון, הרעיון של הודעה על הפסקת אש שתתחיל מספר שעות לאחר ההכרזה פשוט למדי: מטרתו לוודא שכל הכוחות של שני הצדדים, בלי יוצא מן הכלל, קיבלו את ההוראות לנצור אש וההחלטה אכן תכובד. ישראל, לאורך השנים, ניצלה את המנהג הזה כדי לחטוף עוד כמה שעות של אש. אני זוכר איך הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1, לא היה אז אחר – שידרה בהתלהבות את התותחנים שמנצלים את השעות האחרונות לפני הפסקת האש הראשונה במלחמת לבנון הראשונה גם היא כדי לזרות עוד קצת מוות והרס בביירות.

הפסקת אש עוד לא הושגה, אבל כבר אפשר להכריז על "קלפי יצוקה" ככשלון. הוא כשלון מבחינת בנימין נתניהו, שיכול היה להגיע לבחירות כמי שניצח על ארבע שנים שקטות מאד מבחינה בטחונית, והוא מסיים אותם כשתל אביב מופגזת (לראשונה מאז 1991), עם רקטות בכיוון ירושלים (לראשונה מאז 1970) ועם פיגוע ראשון באוטובוס מאז 2005 בערך. כמו ב-1997, אחרי ההתנקשות הכושלת בחאלד משעל, אז שחרר את מנהיג החמאס אחמד יאסין מן הכלא, המערכה של בנימין "חזק מול האל תצחיקו אותי" נתניהו תגמר, שוב, בהישגים לחמאס.

היא כשלון מבחינת שר הבטחון אהוד ברק, אולי האיש השנוא ביותר בציבוריות הישראלית ובצדק, שהוכיח שוב שהוא לא למד דבר – ושבניגוד לבורבונים, גם הזכרון שלו לא משהו. ברק כבר היה במשחק הזה עצמו, בעופרת יצוקה, והוא ראה מה קרה בלבנון השניה. הוא צריך היה לדעת שהדבר החשוב ביותר לפני פתיחה באש הוא הידיעה איך מפסיקים אותה, מה תנאי היציאה.

היא כשלון מבחינת הכלכלה הישראלית. כדי לחזור לפחות או יותר אותם תנאים שבהם היינו קודם למבצע, הוצאנו שלושה מיליארדי שקלים. כל זה, על רקע בחירות שהוקדמו משום שראש הממשלה ושר האוצר שלו לא היו מוכנים להציג את התקציב. עכשיו יש בור של עוד שלושה מיליארדים, ובאוצר כבר מצאו את דרך למלא אותו מחולייתו; לא, לא, אל תשתטו, לא העלאה של מס החברות או מס ההכנסה על העשירים – העלאה של המע"מ בעוד אחוז. עוד לא שילמתם, וכנראה גם לא תשלמו עד הבחירות; נתניהו ושטייניץ לא מטומטמים לגמרי. החשבונית תגיע אחריהן.

והיא כשלון, בראש ובראשונה, לקדושה שבבהמות ישראל, צה"ל. הוא הוכיח את עצמו ככלי קהה שלא מסוגל לבצע את משימתו. כצפוי, חיל האוויר – שהשנינה הנפוצה אומרת שיש להתייחס אליו לא כחלק מצה"ל אלא ככוח ידידותי, הוא שונה מדי – תקף את המטרות שלו, ובתחילה עשה את זה היטב. אחרי שלושה ימים, המטרות ה"איכותיות", כלומר כאלה שעליהן יש מודיעין מדויק, אזלו, והפגיעות התחילו להיות רנדומליות יותר. משפחה של 12 נפשות; אחר כך משפחה של ארבע נפשות, בכללן שני פעוטות; אחר כך הרימו חוליות המוות המעופפות והאמיצות שלנו בסערה השמימה רכב ובו שלושה עיתונאים.

זה לא חדש, זה לא צריך להפתיע אף אחד: כך זה היה גם בסיבוב הקודם ובזה שבא לפניו. לחיל האוויר יש שלושה ימי חסד. אפשר, וצריך היה, לנצל אותם לעשות עוד משהו, אבל זה לא קרה. זה מצריך אומץ ותעוזה, וכאלה חסרים.

הבעיה העיקרית היא עם צבא היבשה. הוא כמעט שלא נטל חלק במערכה. הממשלה גייסה 75,000 חיילים – ואחר כך לא העזה לעשות איתם כלום. הם שימשו רק כברווזים במטווח; הם נפרסו בשטחים פתוחים, וכתב אל ג'זירה הבחין שהם בעצם חשופים לאש מרגמות. מסתבר שלאותו כתב היה יותר הבנה צבאית מאשר לקצינים הרלוונטיים בצה"ל, כי אתמול נהרג חייל מאש מרגמות.

כשאתה מגייס 75,000 איש ואז לא עושה איתם כלום, אתה בעצם מודיע שאקדח חיל היבשה שלך ריק מכדורים, ושאין להתייחס אליך ברצינות בפעם הבאה שתודיע על גיוס כללי. אבל מה יכול היה נתניהו לעשות עם הכוח המגושם הזה? כאשר מפעילים כוח יבשתי בתנאים של עזה יש שתי ברירות: או להסתער ולספוג אבידות, או להתכווץ, להפעיל אש כבדה, פראית ולא מדויקת (בעופרת יצוקה, צה"ל הרג לעצמו אותו מספר חיילים שהרג בו החמאס.) בחירה באפשרות השניה מובילה כמעט אוטומטית לתבוסה דיפלומטית, שמשמעה תבוסה במלחמה. אבל האפשרות הראשונה לא קיימת בפועל: הציבור לא מוכן לספוג אבידות בקרב החיילים (מותו של חייל קיבל יותר תשומת לב ממותם של שלושה אזרחים בשבוע שעבר), ואף פוליטיקאי לא יסתכן בעשרות הלוויות של חיילים באמצע קמפיין בחירות.

המלחמה היא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים, אבל בישראל העדיפו להחכיר את המדיניות לאנשי הצבא. בעיית עזה איננה חדשה, היא איתנו כבר שבע שנים. ועדיין, בצה"ל – שאחראי גם הערכת המצב הלאומית – לא מצליחים להגיע לתוכנית שתצליח להשיג משהו מעבר לתיקו מדמם. ובהתחשב בהפרשי יחסי הכוחות, תיקו מדמם למיליציה של מדינה עמוסה בציוד הייטק הוא נצחון למיליציות של הצד השני. נצחון בנקודות, אבל נצחון.

צה"ל, בקיצור, לא ממלא את תפקידו הבסיסי: לספק לקברניטיה של ישראל כלים לפתרון בעיה בטחונית. צה"ל, בדמותו של הטרול הטראומתי עמוס גלעד, הוא זה שהוביל מדיניות כושלת בעזה מאז 2006. כשנתניהו ביקש מסמך מדיניות חלופי, צה"ל מנע את הדיון בו – וזו לא אמירה שלי, זו קביעה של מבקר המדינה.

כלומר, מצד אחד, צה"ל לא מסוגל לפתור את בעיית עזה; מצד שני, הוא מונע את עצם הדיון בפתרונות אחרים; ואחר כך הוא לוקח מאיתנו הרבה מאד כסף – כלומר, הרבה מאד כסף מעבר להרבה מאד כסף שהוא לוקח בימים כתיקונם – כפיצוי עבור זה. כבונוס, הוא גם ממחיש לכל המתעניינים שחיל היבשה שלנו, גם אחרי גיוס מילואים שלא נראה מזה שלושה עשורים, לא מסוגל להתמודד עם (במקרה הרע) 20,000 חמושים למחצה מרצועת עזה.

ואז זה לא היה גרוע מספיק, בואו ניקח את זה צעד אחד הלאה. ראש ממשלתנו היקר, כמו גם הצבא, מפמפמים כבר הרבה מאד זמן מלחמה עם איראן. מפקד חיל האוויר כבר זכה לכינוי הרשמי למחצה "אלוף פיקוד איראן." עכשיו, בואו ניקח את ביצועיו של צה"ל בשלוש המערכות הגדולות האחרונות: לבנון השניה, עופרת יצוקה וקלפי יצוקה.

חיל היבשה לא ישחק תפקיד, וטוב שכך. חיל האוויר יקבל את שלושת ימי החסד שלו, כרגיל. הבה נניח שהוא אכן יצליח להוריד כמה מהמטרות החשובות ביותר. אבל: יכולת הפעולה שלו תהיה מוגבלת מאד, ולו משום המרחק הגיאוגרפי. קום לא נמצאת דקה וחצי של טיסה מתל אביב.

חיל האוויר לא מסוגל היה לשתק את ירי הרקטות מלבנון ב-2006 ומעזה ב-2009 ו-2012. זה לא צריך להפתיע: הוא גם לא היה מסוגל לשתק את ירי הרקטות של אש"ף מלבנון ב-1981. זה הופסק רק לאחר שהושגה הפסקת אש – והיא הופרה, כרגיל, על ידי ישראל. בהתאם, ודאי בהתחשב ביכולת הפעולה המוגבלת שלו, הוא לא יהיה מסוגל להפסיק את ירי הרקטות מאיראן לישראל. ואלו יהיו הרבה יותר רקטות, כאלה שיעמידו את "כיפת ברזל" במבחן של ממש, והאיראנים לא יהססו לירות אותן לאחר שישראל תתקוף אותם ללא פרובוקציה.

העזתים הוכיחו שהם יודעים לספוג יותר מתושבי ישראל, וסיפורי הגבורה באיראן מתייחסים פחות למלחמה חסרת התוחלת בחזית העיראקית ויותר לסיפוריהם של עירוניים שמצאו את עצמם תחת התקפת טילים רצחנית. מי שרוצה להעיר את השד הזה מרבצו, להזכיר לאיראנים טראומות ישנות ולעורר שנאה לישראל – שבשכבות רחבות באוכלוסיה לא קיימת – שתאפשר למשטר לנהל מלחמת התשה בליסטית עם ישראל, שיהיה לו בהצלחה. רק שלא יאמר לנו שהוא נוהג באחריות.

על עזה יש לישראל כמה מנופים. הראש והראשון שבהם, כמובן, הוא היכולת שלה לחנוק את עזה ולהשיב את המצור על כנו. אחר כך יש השפעה מצרית, והשפעה אמריקאית, ובסופו של דבר גם השפעה טורקית. אף אחד מאלה לא קיים באיראן, שנאנקת גם עתה תחת סנקציות כבדות. כדי להכניע אותה ולהפסיק את המלחמה בישראל, יהיה צורך במערכה של ממש, ואני לא רואה הרבה מתנדבים לבצע אותה. מותר להניח שממשל אובמה לא יסתבך שוב במלחמת יבשה באסיה, במיוחד לא בעוד מדינה מוסלמית.

צה"ל הוא כלי שבור, שלא מועיל אלא רק מזיק למפעיליו. ידענו את זה כבר אחרי מלחמת לבנון השניה. ההיסטריה המיליטריסטית אחרי המלחמה ההיא סייעה להשכיח את הנקודה הזו, ולהעביר את האשמה לכשלון צבאי מובהק לדרג המדיני. אחר כך הגיע משיח צבאי, גבי אשכנזי, ובעודו מנצל את כספי הציבור כדי לחתור תחת הממונים האזרחיים שלו, מכר לנו צ'יזבטים על כך שהוא "שיקם את צה"ל." רוב הציבור היה נכון עד מאד לבלוע את ההבל הזה, אבל מי שבחן את מה שעשה אשכנזי ראה שהוא מכין את צה"ל, שוב, למלחמת יום הכיפורים – כלומר, לעוד קרב טנקים ענקי ברמת הגולן ובסיני. העידן הזה חלף, ולא ישוב. העובדה שצה"ל לא מסוגל לגייס מילואים ולטפל בהם כיאות – חיילים התלוננו, כמו ב-2006, על העדר ציוד מתאים ומזון – צריכה לעורר תהיות, כמו למה בעצם יש לצה"ל מערך מילואים גדול אם הוא לא מסוגל לטפל בו או להשתמש בו.

אבל אל דאגה, זה לא קרה אחרי מלחמת לבנון השניה, שבה בלם החיזבאללה נסיון פלישה ישראלי ללבנון, וזה ודאי לא יקרה עכשיו, אחרי התכתשות קטנה הרבה יותר. הציבור המיליטריסטי ישוב ויישבע אמונים לצה"ל ולחיילים – כשהוא בלתי מודע לכך שהשבועה להגן על חיילים בכל מחיר מחסלת את הצבא, שתפקידו הצונן וחסר הרחמים הוא להמיר את חייהם של חיילים בהשגת יעדים צבאיים. אין כובשים את ההר, אם אין קבר במורד. ולא, הפצצה של ההר עד שאמא שלו תזהה אותו רק באמצעות DNA היא לא תחליף. אף פעם לא היתה. בצה"ל מעדיפים להעמיד פנים שהתהליך הזה הוא אשמת הציבור, שבוגי יעלון אהב להגדיר כחוליה החלשה; הם מתעלמים מחלקו של הצבא בתהליך הזה, כמו מיגון לבסיסים צבאיים אבל לא לישובים או ההחלטה – שנהפכה בלחץ המאורעות – לא להשתמש בכיפת מגן כדי להגן על ערים אלא על בסיסים. אבל בצה"ל רגישים מאד למה שהציבור חושב עליו, וכתוצאה מכך ביצוע המשימה נדחק למקום השני והשמירה על חיי הלוחמים עלתה למקום הראשון. זה סביר, פלוס מינוס, בתנאים וביחס שבהם צה"ל התרגל להלחם: פלוגה חמושה, עם סיוע אווירי, נגד חוליה חסרה של צעירים פלסטינים מכותרים וחמושים למחצה. רק שזה לא קרב, זה ציד אדם. ובקרב, צה"ל כבר מזמן שכח איך מנצחים.

ושוב לא נדבר על זה.

ועוד דבר אחד: ובעקבות הפיגוע בתל אביב היום: החדשות החיוביות, סוג של, הן שחזרנו לשפיות. פיגוע מערער את הסדר, מקפיץ את כולם. שנות הזומבי 2002-2004 כבר יצאו ממחזור הדם שלנו.

הערה מנהלתית א': אתמול הופעתי הופעה קצרה בטלוויזיה החברתית, וזה עשוי לעניין אתכם.

הערה מנהלתית ב': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)