ממשלת נתניהו ופקידיה עשו כמיטב יכולתם כדי להלעיג על ההישג הדיפלומטי של הפלסטינים אמש (ה'): 138 מדינות ברחבי העולם הכירו במדינה פלסטינית כמשקיפה באו"ם, ורק תשע מהן התנגדו. בדיקה מהירה של התשע מגלה שרובן היו חברות ב-Coalition of the Willing הנלעגת של ג'ורג' וו. בוש, שתמכה ביציאה למלחמה בעיראק אחרי לחץ דיפלומטי אמריקאי ניכר; אלא שהקואליציה ההיא הכילה יותר מ-40 מדינות. למשימה דיפלומטית פשוטה באופן משמעותי יותר מאשר כיבוש עיראק, התייצבו רק תשע.

הדיפלומטים הישראלים מיהרו לפלוט את הלהג הרגיל על כך שלפלסטינים יש "רוב אוטומטי" באסיפה הכללית של האו"ם, ושרוב מדינות האו"ם אינן דמוקרטיות. הם פטרו את עצמם בכך מבחינה של השאלה למה יש לפלסטינים רוב כזה באסיפה הכללית, אולי מתוך התקווה שנחשוב על האינרציה של המלחמה הקרה. אבל, כפי שהראה סול סלבה, הטענה הזו מתחמקת מנקודה בעייתית מאד: מבין כ-25 מדינות המוגדרות על ידי ה-Economist Intelligence Unit כדמוקרטיות, 17 הצביעו בעד ורק שלושה התנגדו. מתוך 52 מדינות שמוגדרות כדמוקרטיות פגומות, 31 הצביעו בעד ושתיים התנגדו. כלומר, מתוך 77 דמוקרטיות ודמוקרטיות בעייתיות, 48 הצביעו בעד ובסך הכל חמש התנגדו. איך לומר, לא בדיוק הצבעת אמון בדיפלומטיה הישראלית מצד המדינות הדמוקרטיות.

למעשה, מספר המדינות שתמכו במדינה פלסטינית גבוה פי ארבעה ויותר ממספר המדינות שתמכו בהצעת החלוקה המקורית, זו של ה-29 בנובמבר 1947, שישראל מעדיפה לזכור כהחלטה שהביאה להקמתה אבל שדיברה בפועל גם על מדינה לפלסטינים, מדינה שישראל מיהרה להשמיד עוד בטרם קמה. כמחצית משטחה של המדינה הזו נכבש על ידי ישראל במהלך מלחמת העצמאות, וברוב גדול של השטחים הנכבשים התושבים הילידים גורשו על ידי הכוחות הישראליים – גם אם לא הביעו כל התנגדות חמושה.

ישראל הרשמית, והתקשורת שלה, התייחסו לנאום של עבאס באסיפה הכללית – בו דיבר על ישראל כעל מדינת אפרטהייד והאשים אותה בטיהור אתני – כאילו היה "נאום שטנה." אבל עבאס פשוט הציג את העובדות: הקמתה של ישראל היתה כרוכה בטיהור אתני, שנמשך במובנים מסוימים עד עצם היום הזה (בתקווה אמצא את הזמן לכתוב על תוכנית פראוור והבדואים), ובכל מה שקשור לשטחים הכבושים היא מזמן מדינת אפרטהייד, שמחילה חוקים שונים על אוכלוסיות שונות. מה שנחשב בישראל ל"נאום שטנה", נחשב בעולם כבר מזמן לציון פשוט של עובדות.

בקדנציה הראשונה שלו, נתניהו הצליח להתחמק מהקמתה של מדינה פלסטינית. הוא מסיים את הקדנציה השניה בתבוסה דיפלומטית חסרת תקדים. אחרי ארבע שנים של הרחבת התנחלויות ותג מחיר, העולם כולו יודע שכאשר ישראל מדברת על "ידה המושטת לשלום," מדובר במילים חלולות שמטרתן להסוות את העובדה שידה מושטת לגזילת עוד אדמות.

ואם נשארו תשע מדינות בעולם שעוד לא קלטו את המסר הזה, נתניהו הבהיר אותו שוב אמש, כשהחליט על פעולת תגמול ציונית הולמת בדמות בנייתן של 3,000 יחידות דיור בגדה, בכללן באזור E1 שעד כה ישראל נמנעה מלבנות בו בשל לחץ אמריקאי; בניה שם תבתר את הגדה ותחצוץ בין אל קודס הפלסטינית לשאר השטחים הפלסטיניים. כפי שציינה חגית עופרן מ"שלום עכשיו," בכך מעניש בעצם נתניהו לא את הפלסטינים, אלא את ישראל עצמה, שדוחה את הסיכוי האחרון לפתרון שתי המדינות. התגובה לנסיון פלסטיני לגיטימי להקמת מדינה היא סיכול הסיכוי הזה מצד ישראל.

שלא במקרה, ישראל מככבת ברשימת המדינות השנואות בעולם שנה אחר שנה, יחד עם מדינות מפוקפקות כמו פקיסטן, איראן וצפון קוריאה. ישראלים יכולים לספר לעצמם שזו אנטישמיות, או לחלופין הם צריכים לאמץ את הכלל הבדוק שאם שלושה אנשים אומרים לך שאתה שיכור, כדאי שתלך לישון. ישראל שנואה משום שהיא עושה מעשים שנואים.

זה היה יכול להיות אחרת. ישראל יכלה להודיע שהיא תומכת בהקמתה של מדינה פלסטינית, משום שזו מטרתה. היא יכלה להודיע שהיא מקפיאה את הבניה בשטחים הפלסטיניים. אבל ישראל לא רוצה שלום, לא עם הפלסטינים. עם מצרים וסוריה, אולי. הן לא איימו על שטחי הליבה של החלום הציוני. אבל הפלסטינים הם תזכורת שלא הולכת לשום מקום לשקר שבבסיס התפיסה הציונית, של "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ," תזכורת שהתביעה הציונית לצדק היסטורי – תביעה חסרת תקדים בהיסטוריה האנושית – מתנגשת עם הזכויות הטבעיות של היושבים הילידים. מכאן הדרישה, שהפלסטינים לא יכולים לקבל ושבדיוק בשל כך הועלתה, להכיר בישראל כ"מדינה יהודית"; אף מנהיג פלסטיני לא יכול למכור כך את הפלסטינים תושבי ישראל, ולתת גושפנקא רשמית לכך שמעמדם צריך להיות מעמד של אזרחים סוג ב'.

רק תנועה קולוניאליסטית יכולה לטעון שזכותה על הארץ אליה היא פולשת גדולה יותר מזכותם של היושבים בה, ורק תנועה כזו יכולה לטעון שהתנגדותם של הילידים לפולשים היא בלתי צודקת או "טרור." טענת הנגד הציונית האוטומטית היא שליהודים לא היתה מטרופולין ששלחה אותם להתיישבות; אבל היא לא מדויקת. ראשית, כבר בתקופה העות'מנית, מעצמות אירופאיות השתמשו ביהודים שחיו בפלסטינה כאמצעי להשגת קפיטולציות ולהסגת רגלי השלטון הטורקי. כלומר, רוסיה הצארית היתה ידועה בשנאתה הרשמית ליהודים, אבל זה לא הפריע לה לעשות בהם שימוש למטרותיה. שנית, יש גם מודל של קולוניאליזם הפוך, כאשר המטרה היא להוציא אוכלוסיה לא רצויה מארץ המולדת וליישב אותה בשטח אחר, בתואנה של החזרה ל"אדמת מולדת." המקרה הקלאסי הוא זה של ליבריה, שיושבה על ידי עבדים אמריקאים משוחררים, שרשמית הוחזרו ל"מולדת האפריקאית" ובפועל שיעבדו תוך זמן קצר את הילידים שם.

33 מדינות, בעולם שהיה על סף השחרור מהקולוניאליזם האירופאי, הצביעו בעד הצעת החלוקה של 1947; 75 שנים לאחר מכן, אחרי שהעולם השתחרר, תמכו 138 מדינות בהקמתה של מדינה פלסטינית. המהלך הזה קשור קשר הדוק לדה-קולוניזציה: העמים ששרדו את המשטרים הקולוניאליים, והמצביעים הפרוגרסיביים במערב, לא שכחו שישראל עמדה לצד כל אחד ואחד מהמשטרים הללו – מבריטניה וצרפת השוקעות במלחמת סיני ב-1956 ועד לברית המצורעים של ישראל עם דרום אפריקה. הם יודעים שהיא מנהלת משטר כזה גם עכשיו, ומשתמשת בשליטתה בשטחים בחוקים שחוקקו הבריטים בדיוק לצורך זה.

עד לאחרונה סחרה ישראל בזכר נרצחי השואה כדי לגרום תחושות אשם לתושבי העולם. היא גוררת כל נציג רשמי שמגיע לכאן ליד ושם. זה לא עובד יותר: ראשית, רוב מוחלט של תושבי העולם לא היה מעורב בשום צורה בפשעים הנאציים, ושנית אפילו במדינות שבהן היה שיתוף פעולה עמם – או בגרמניה עצמה – כבר חלפו שני דורות. הקלף הזה מיצה את עצמו ולישראל אין קלפים אחרים. שגרירנו באו"ם דיבר על זכותנו ההיסטורית ודוד המלך וירושלים ו-4,000 שנים.

והעולם ענה. אפשר לתמצת את התגובה ב"צא לנו מהווריד, באמא ש'ך." המהלך של נתניהו אמש חושף סופית את מה שידעו כולם: שהוא לא מתכוון להפסיק את הכיבוש, רק למשוך זמן עד שעובדות ההתנחלות בשטח יהיו בלתי הפיכות. הוא לא מביא בחשבון שהעולם בהחלט מסוגל להגיב, ומהר מהצפוי, ב"הבנו אותך, פתרון שתי המדינות לא ישים, הקם בבקשה מדינה דו לאומית." יש לקוות שהישראלים יבינו יותר.

יש להם הזדמנות תיקון, שנראית סופית, ב-22 בינואר 2013. אם הם יבחרו להפוך את אלקין ודנון לשרים, ואת ליברמן לשר הבטחון, הם יוכלו להאשים רק את עצמם.

(יוסי גורביץ)