ממשלת נתניהו השפריצה בימים האחרונים חשש מהמהלכים הפלסטיניים באו"ם: ב-29 בנובמבר צפויים הפלסטינים שוב לבקש הכרה בהם כמדינה. ההתנהלות נראתה כמו זו של תרנגולת ערופה: מצד אחד, שר החוץ הציע לפלסטינים נכונות להכרה בהם אם הם יוותרו על החלקים המשמעותיים של הכרה כזו (גבולות קבע, היכולת לקחת את הבהמה הירוקה לבית הדין הבינלאומי); מצד שני, ליברמן הגדיר היום את עצם הפניה של הפלסטינים לאו"ם כ"טרור מדיני" (כנראה שאם פלסטינים ינסו לשתות, זה יהיה "טרור נוזלי", שהרי ידוע שכל מה שפלסטינים עושים הוא צורה כלשהי של טרור); ומצד שלישי, מסמך של משרד החוץ קבע שישראל חייבת להפיל את אבו מאזן אם הוא יקבל הכרה. בקיצור, נראה היה שהפלסטינים הצליחו להלחיץ את ישראל דיפלומטית, מצב שבו רצוי שלא לתת להם נקודות בדעת הקהל.

ואז החלטנו לחסל את אחמד ג'עברי. זה קרה באחת משתי דרכים: או שצה"ל פנה לזרוע המדינית שלו, הממשלה, ואמר שיש לו חיסול חם בקנה ושהוא לא יכול לוותר על התנקשות בשביל שטויות כמו דיפלומטיה והפסקת אש טריה; או שג'עברי היה על הכוונת כבר זמן מה והיום החליטה הממשלה לחסל אותו ולרצוח את בנו.

הנסיבות נוטות לאפשרות השניה. אתמול הודיע נתניהו, על רקע הפסקת האש שהושגה בתיווך מצרי, שישראל "תבחר את העיתוי המתאים והמועד הנכון לגבות מחיר כבד." והנה, מיד לאחר מכן נמצא העיתוי. כמו בעופרת יצוקה, שעוד חודש יחגגו לה ארבע שנים, ישראל יוצאת למבצע צבאי נרחב ברצועה מיד אחרי נסיון להשיג הפסקת אש (שהפעם אכן הושגה); היא מתחילה אותו בפעולה ראוותנית מאד, עליה החמאס חייב להגיב בחריפות – אז הפצצת מסדר השוטרים, כנראה היום עם שיא האבידות הפלסטיניות לפחות מאז מלחמת לבנון הראשונה, היום חיסולו של רמטכ"ל החמאס; כמו אז, המבצע מתרחש חודשיים לפני הבחירות; וכמו אז, הישרדותו הפוליטית של אהוד ברק תלויה בחוט השערה.

לממשלת ישראל ולצה"ל היתה היום הזדמנות לבחור בין הפסקת אש ומלחמה. ישראל, שוב, בחרה במלחמה. היעדים שלה ברורים: להרוג כמה שיותר פלסטינים כדי שהציבור הישראלי צמא הדם ירגיש גבר-גבר, ויבחר במפלגות שאחראיות לשפיכות הדמים שוב. בהנחה שישראל לא תכבוש את הרצועה – והיא לא תכבוש, כי די טוב לה שהחמאס שולט בה; היא יכולה בו זמנית לטעון שהיא לא אחראית לה ולהמשיך את השליטה מרחוק – שום דבר אחר לא ישתנה. יהיו הרבה פחות פלסטינים כשזה ייגמר, וכעשרה ישראלים פחות, ונחזור בדיוק לאותו המצב שרצה אריאל שרון כשהחליט לסגת מהרצועה ללא תיאום עם אבו מאזן, כדי שלא לתת לו הישג פוליטי. שבוע וחצי אחרי שאבו מאזן הודיע שהוא לא ייצא יותר למאבק מזוין, ישראל גורמת לשאיפת השלום שלו להיראות פאתטית ולו עצמו להיראות כמשת"פ. במקביל, צה"ל יוכל לדרוש תוספת תקציב מסיבית ואף אחד לא ינסה אפילו לקצץ את התקציב שלו; ברעום התותחים, תישכח המחאה החברתית; והבחירות יהפכו ללא רלוונטיות. ואם עוד טבח בעזה יגרום למצרים להודיע על השעיית או אפילו ביטול הסכם השלום, נתניהו וברק בכלל יהיו מרוצים. נתניהו יקבל אישור להשקפת עולמו, על פיה האביב הערבי מסוכן לישראל (היא, כמובן, שיה תמימה שלא עושה דבר); ברק יקבל עוד תקציבים. מי יודע, במצב כזה, אולי אפשר יהיה אפילו לבטל את הבחירות ולהכריז על ממשלת חירום לאומית.

והשאלה היא אם נמשיך להיות מריונטות עיוורות, או נסרב לאמץ את סדר היום של נתניהו וברק, ונזכור מה סדר היום האמיתי שלנו. אם שלי יחימוביץ' היתה מעדיפה לשכוח את הקשר בין הכיבוש ובין העדר הצדק החברתי, נתניהו שב והדגים לה אותו: הוא כלי נוח מאין כמו כדי להשתיק דרישות לצדק כזה.

יש לקוות שהתבגרנו. אבל אסור לבלבל בין תקווה ופכחון.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)