שלשום התיר בית המשפט בפתח תקווה לעורכי דינו של אמיר מח'ול להפגש איתו, לראשונה לאחר 12 ימי מעצר. להוציא מספר פעילים התומכים במח'ול, תנאי המעצר המשונים הללו לא עוררו כל מחאה. להיפך: היג"עים צווחו בתסכול על כך שהזכות הבסיסית הזו הוענקה לו.

כל נחקר זכאי לעורך דין. ההזדקקות לו מגיעה לא רק בשלב המשפטי: שם, לעיתים קרובות, הכל כבר אבוד מבחינת החשוד. 99.8% מכלל כתבי האישום בישראל מסתיימים בהרשעה, שיעור שהיה מרשים כל מדינת משטרה. 91% מכתבי האישום מסתיים בעסקת טיעון, ולעיתים קרובות בטרם נפתח בכלל שלב הראיות. הפרקליטות נוהגת להגיש כתבי אישום מסמרי שיער, ואז לסגת מהם כחלק מעסקת טיעון.

הראיה העיקרית בישראל, כמו באינקוויזיציה וכמו במשטרים טוטליטריים, היא ההודאה. ברגע שהנאשם חתם עליה, המשחק נגמר. רבים מהנחקרים משוכנעים שאם יחתמו על הודאה כדי להקל מעל עצמם את הלחץ, יוכלו להסביר את עצמם בבית המשפט ולחזור בהם, במיוחד אם הם עונו. בפועל, זה לא קורה. הודאה סותמת את הגולל על הנאשם. לכך נוספת העובדה שמערכת המשפט הישראלית כה חוששת מהודאה בטעות, עד שאת מספר המשפטים החוזרים בארץ ניתן לספור על אצבעותיו של איש הנדסה ותיק – והנה עוד סיבה מדוע שלילת עורך דין מחשוד היא כמעט שוות ערך להפללתו.

בהחלט יכול להיות שזה מה שמנסה השב"כ לעשות במקרה של מח'ול: לגרום לו, בעינויים אם צריך, להודות בדברים שלא עשה. פרקליטיו של מח'ול הביעו חשדות כאלה בשל מצבו הבריאותי הירוד – ובשל העובדה שהשב"כ ובית המשפט מסרבים להעביר להם את הדו"חות הרפואיים על מצבו מבית המעצר.

במובנים רבים, הצורה שבה פועל השב"כ במקרה הזה מזכירה מעצר מנהלי. החשוד מועלם מעין הציבור לפרק זמן – עקב הסערה, במקרה של מח'ול, הוא היה קצר; במקרה של עומאר סעיד, הוא היה ארוך יותר בכשבועיים – ומועלים נגדו חשדות ערפיליים. השב"כ מונע מהעציר גישה לעורך דין, בנסיון לשבור אותו.

קשה לראות איך טענות השב"כ מחזיקות מים. אפילו אם בפגישה בין מח'ול ובין סוחר הפרחים הלבנוני המתגורר בירדן, חסן ג'עג'ע – שאשתו כבר פרסמה מכתב המכחיש מכל וכל את הטענות – היה משהו בלתי תמים, לא ברור מדוע צריך לעצור את מח'ול באופן שיסתיר את מעצרו מהאוכלוסיה הכללית אבל יאפשר לג'עג'ע לדעת על כך בתוך פחות מיממה (מה שאכן קרה), ולחלוטין לא ברור מדוע היה צורך למנוע ממח'ול עורך דין ליותר מ-24 שעות. אם לשב"כ היה מידע על חשודים אחרים בריגול, הוא היה צריך לעצור אותם באותן 24 שעות.

יצוין שכל הארכות המעצר של מח'ול עד שלשום התבצעו במעמד צד אחד, כאשר השב"כ מעביר "מידע סודי" לשופט. כלומר, הוא מעביר לו מידע שמעוות את דעתו על הנאשם – מידע שהנאשם לא רואה, לא יכול להתגונן כנגדו, ושכל הצדדים מכחישים כי השפיע על השופט. בנסיבות כאלה, כל טענה למשפט צדק ראויה להיפטר בצחוק מריר. צרפת הרפובליקנית כמעט ויצאה למלחמת אזרחים סביב ה"מידע הסודי" – בפועל, מסמכים מזויפים – שהגישו מנגנוני הבטחון שלה כנגד קצין זוטר, קפטן התותחנים אלפרד דרייפוס. ישראל עוד לא הגיעה למדרגה של הרפובליקנים הצרפתים של 1897, שהיו מוכנים לסכן הרבה מאד כדי למנוע עוול כזה. השימוש במידע סודי, נוהל נפוץ מאד במשפטים צבאיים בגדה, הוא שורש פורה רוש ולענה.

ומי השופטת שקיבלה את המידע הסודי הזה, נשענה עליו, אישרה את המעצר החשאי של מח'ול ואת הארכת המעצר הראשונה שלו? אל"מ במיל' עינת רון. אם השם מוכר לכם, זה כנראה בגלל שהיא השופטת שהאריכה שוב ושוב את צווי איסור הפרסום בפרשת ענת קם. איזה צירוף מקרים מעניין.

לפני שהפכה רון לשותפה לקשר של דיסקין, אירעה לה תקלה מביכה. בשנת 2001, בעודה משמשת כתובעת הצבאית הראשית, היא דנה באירוע שבו הרג טנק של צה"ל ילד פלסטיני ופצע שני ילדים נוספים. היא כתבה בגילוי לב (זהירות, PDF) שהירי היה בעליל בניגוד להוראות ושלחיילים לא נשקפה כל סכנה. על כן היא הציעה שלוש אפשרויות: העמדה לדין משמעתי, חקירת מצ"ח – או הודעה שקרית, מנוגדת לראיות שרון עצמה מונה אחת-אחת, שהירי היה מוצדק ושהכל בסדר. נחשו באיזו אפשרות בחר צה"ל. לרוע מזלה של רון, מסמך הכזבים שלה נכלל בערימת מסמכים שנשלחה לבצלם.

עכשיו, במדינה נורמלית, קצינה בכירה שהיתה מעורבת בגלוי כל כך בנסיון טיוח של הריגה היתה עולה למשפט ומאבדת את הדרגות שלה, לפחות. קצינה שהיא גם עורכת דין שנתפסה בנסיונות לשיבוש חקירה, היתה מאבדת את רשיון עריכת הדין שלה.

בישראל, כמובן, היא הפכה לשופטת הקבועה של השב"כ, שמאפשרת את העלמתם של אנשים ואת חקירתם ללא עורך דין. יש לה, אחרי הכל, נסיון מוכח ומתועד בכיפוף האמת לצרכיה של מערכת הבטחון. נוכחותה של עינת רון בתיק צריכה לרופף עוד יותר את האמון בטענותיו של השב"כ.

ובמערכת המשפט הישראלית. אבל זה כבר סיפור אחר.

(יוסי גורביץ)

אריה יואלי, אחד הכותבים של אפעס, נתקל בבעיה: כיצד זה מתירה היהדות לשעבד עמים זרים, ואוסרת על שחרורם? הרי כל העולם, אפילו ערב הסעודית, כבר ביטל את העבדות ולו פורמלית. אילו היה יואלי רואה את עצמו כאדם, הוא היה מוצא איזשהי התפתלות שתאמר שהמצוות הללו כבר לא בתוקף, שהעולם התקדם למדרגה רוחנית גבוהה יותר ואיננו זקוק להן או בולשיט רמב"מי דומה. עדיין, כמו הרמב"ם, הוא היה נתקל בבעיה: שובו של המשיח יהיה, פרדוקסלית, ירידה ניכרת ברמה הרוחנית שתחזיר את הקורבנות, ואת העבדות. בבעיה דומה נתקלה הממשלה העות'מנית כשביטלה באמצע המאה ה-19 את העבדות: חצי האי ערב פרץ בהתקוממות, כשהוא תמה – מבחינתו, בצדק – כיצד נטלה לעצמה הממשלה את הסמכות לעקור את אחת הזכויות (הזכות לעבדים) שהעניק הקוראן למוסלמי המאמין.

אבל מאחר ויואלי איננו אדם אלא יהודי – היקום על פי ספר הכוזרי הוא, כידוע, פירמידה; בתחתיתו הדומם, מעליו הצומח, מעליו החי, מעליו האדם (או "המדבר") ובראשו היהודי. נשמת האדם סתם-כך, מציין אברהם יצחק הכהן קוק, קרובה אל החיות מאשר אל זו של היהודי – אין בפניו בעיה אלא לכל היותר קושיה שיש לתרץ. לא בעיה קשה בשביל בוגר ישיבה. הוא מצא פתרון במהירות.

העבדות, הוא אומר, היא לטובתו של העבד. העבד הוא כידוע כנעני, בידוע ששחורים הם כנענים (כבר דנו בזה כאן), והנה – תראו את האפריקנים האלה, השוורצע חייעס. לא היה יותר טוב להם אילו היינו משעבדים אותם? לתמיד? ועל ידי כך מעניקים להם הגנה מפני עצמם, חינוך – ואפילו מביאים אותם בקהילת בני אדם על ידי גיור? פשיטא.

יואלי כנראה לא יודע – הוא חרד"לניק, אחרי הכל – אבל הטענות שלו הן אחת לאחת טענותיהם של בעלי העבדים בדרום האמריקני. הטענות שהוא מביא בשם קוק – כביכול יש "עבדות טבעית" של העניים – הן בדיוק אותן טענות שהעלו יורשיהם של בעלי העבדים, כאשר ניסו לטעון שהיחס שלהם לעבדיהם היה טוב יותר משל הקפיטליסטים לעובדיהם. לא משנה שעבדים משוחררים, כמו פרדריק דגלאס, דחו בשאט נפש את ההשוואה הזו: בעל המפעל, אמר דגלאס, יכול לפטר אותי, אבל הוא לא יכול להלקות אותי. יואלי טוען שאם רק נהפוך את האפריקנים לרכושנו, יחסנו כלפיהם ישתפר פלאים. צריך מידה גדושה של בורות היסטורית ופסיכולוגית כדי להעלות את הטענה הזו, אבל מסתבר שיואלי ניחן בה. הוא מצטט, כמובן, את דברי הרמב"ם:

"מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך.  ואף על פי שהדין כך, מידת חסידות ודרכי החכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכלו ומכל משקהו.  חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים על סעודת עצמן.  הרי הוא אומר "כעיני עבדים, אל יד אדוניהם–כעיני שפחה, אל יד גברתה". וכן לא יבזהו, לא ביד ולא בדברים:  לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה.  ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עימו בנחת, וישמע טענותיו.  וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן "אם אמאס–משפט עבדי, ואמתי:  בריבם, עימדי.  . . . הלוא בבטן, עושני עשהו; ויכוננו, ברחם אחד"

"ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בגויים הערלים.  אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וציוום בחוקים ומשפטים צדיקים–רחמנים הם על הכול.  וכן במידותיו של הקדוש ברוך הוא שציוונו להידמות בהם, הוא אומר "ורחמיו, על כל מעשיו". וכל המרחם–מרחמין עליו, שנאמר "ונתן לך רחמים וריחמך והרבך"".

ההדגשה היא שלי. כל שתי הפסקאות האלה הן נפנוף ידיים שמיועד לשכנע אנשים לא להתאכזר לעבדיהם למרות שהחוק מתיר זאת. ההיסטוריה לימדה אותנו שאסור לתת לאנשים שליטה מלאה באנשים אחרים: די בניסוי של זימברדו לבדו לשם כך, וזה היה תרגיל, שכל המשתתפים בו ידעו שמדובר בתרגיל. יואלי כל כך מעוות, כל כך יהוויסטי, שהוא רוצה להשיב את העבדות הנצחית – ורואה בה את הטוב העליון.

* * * * *

סמכות הלכתית גבוהה קצת יותר מזו של יואלי, עובדיה יוסף, פסק לאחרונה שעדיף במידת האפשר להשתמש באבריהם של לא-יהודים להשתלה. למה? משום שאין לבזות את גופתו של היהודי.

את גופתו של לא יהודי, כמובן, מותר לבזות. זה, אחרי הכל, המקור לביטוי "אתן קרויים אדם ואין הם קרויים אדם": אליהו הנביא, שהוא כהן, מסתובב לו בבית קברות של עכו"ם, וכשהוא נשאל מה לכהן בבית הקברות, זו התשובה שלו: גופת הגוי איננה מטמאת. הלא יהודי, כמו במקרים רבים אחרים, שווה ערך כאן לבהמה.

והאם התפיסה הזו היא נחלתו של יוסף לבדו? כלל וכלל לא. כל כלי התקשורת דיווחו השבוע בקול תרועה כי הקברים שנמצאים מתחת לבית החולים ברזילי הם קברי פגאנים, משמע אין יהודים כשרים חייבים בכיבודם. אילו היו אלה קברי יהודים, במשתמע, היינו בבעיה גדולה; אבל משהסתבר שמדובר בכמה ביזנטים – נו, הבה נסלק את העצמות הללו, לפני שיטילו ספק על זכותנו על הארץ.

* * * * *

מספר גדל והולך של בתי ספר דתיים החלו לאחרונה לאסור על לימודן של שורה של יצירות מופת, בדרך כלל בגלל אלמנטים אירוטיים בסיפור. למרות שגם רצח וגם ניאוף נמצאים באותו מקום בעשרת הדברות, בחינוך הדתי יתנו לך לקרוא על הראשון אבל לא על האחרון.

היצירה האסורה שמשכה את תשומת לבי היא אנטיגונה. אין בה שמץ של מיניות. אז מה, לעזאזל? הניחוש שלי הוא שבתיכונים הדתיים לא רוצים שהתלמידים – ועל אחת כמה וכמה, התלמידות – יכירו יצירה שיש בה אשה חזקה, שמסוגלת להתעלם מהוראות הגברים וללכת עם מצפונה מול חוקיהם, ולעשות זאת בידיעה ברורה שהיא תסבול עונש קשה בשל כך. יצירה שבה אשה, ועוד אשה מורדת, היא הגיבורה – זה כנראה יותר מדי לחינוך הדתי של ימינו.

* * * * *

ולפני שתגידו, "נו, זה רק קומץ", זה לא קומץ, זה הארי: חילונים הם רשמית מיעוט בישראל. לא אני אמרתי, הלמ"ס אמר. אין מה לדבר על "רוב שפוי", פשוט כי אין רוב כזה. אכן, נתח גדול מבין הנשאלים של הלמ"ס, כ-25%, מגדיר את עצמו כ"מסורתיים לא כל כך דתיים", אבל אלה ככל הנראה "יהודי הכוזרי": יהודים שכל מה שיש להם הוא יהדותם, שמעמידה אותם במדרגה אחת מעל למין האנושי.

קרי, רוב היהודים החיים בישראל חושבים שהחרדים פסיכים, ומה שקרה בברזילי שורף להם את הפיוזים. אבל רוב היהודים שחיים בישראל גם מאמינים בעליונותו של הגזע היהודי. החטא הגדול ביותר בעיניהם, זה שאין עליו מחילה, הוא לטמא את הדם בנישואים עם מישהו מקבוצה דתית אחרת – או, ישמור האל, להעמיד איתו ילדים.

הם לא לגמרי אשמים: אחרי הכל, ככה חינכו אותם. הלילה הוא לילה של הדוקטרינה הזו, וכפטריות אחרי הגשם צצים "בתי מדרש חילוניים", שמנסים להחליק את הקצוות המשוננים שלה, מנסים למכור יהדות רכה ונימוחה. הלילה הוא לילם הגדול, ליל "תיקון שבועות" שמיועד לשכנע אותנו שיש יהדות עם פני אדם.

עדיף להעביר אותו בבליסת גבינות. זה יזיק פחות לחברה, אם לא לגזרה.

הערה מנהלתית: עשיתי כמה שינויים ברשימת הקישורים משמאל. כמו כן, קבלו את הבלוג החדש בבית ההם: "מדרון חלקלק", בלוג קישורים שמתעד את קריסתה של ישראל.

(יוסי גורביץ)

האם תוכלו, ילדים, לומר לנו מה עושה קצין נ.ק.וו.ד. יחד עם שני אינקוויזיטורים? (לחצו על התמונה כדי לעבור אל המקור)

(יוסי גורביץ)

מדינת ישראל, על אחת מזרועותיה – השב"כ? משרד הפנים? – מנעה היום (א') מפרופ' נועם חומסקי מלהכנס לישראל ולגדה המערבית דרך מעבר אלנבי. הפקידים לא טרחו לנמק את ההחלטה, ואמרו שהנימוק יישלח לשגרירות ארה"ב.

בפרפרזה על גולדה מאיר, אם יש דבר שעליו לא אסלח לשב"כ, הרי הוא שאני נאלץ בגללו להגן על נועם חומסקי. זו לא הפעם הראשונה: הם גרמו לי לצאת להגנתו של נועם פדרמן. את מה שאני חושב על נועם חומסקי כבר כתבתי. מדובר בשונא מערב מושבע, שאמינותו מפוקפקת.

ועם זאת, גם לאנשים שלא ממש חושבים כמוני מותר לבקר בישראל, על אחת כמה וכמה לבקר בשטחים הכבושים. אחרי הכל, אני מקווה שאף אחד לא ינסה לטעון ברצינות שקשיש בן 82 מהווה סכנה כלשהי לבטחונה של ישראל. יתר על כן, שוב, אם יש לשב"כ מידע מודיעיני שחומסקי מנסה לבצע פיגוע בישראל, תפקידו הוא לעצור אותו.

אז הגירוש לא היה מסיבה בטחונית כלשהי. וכשמתאמצים קמעא, פתאום קולטים שזה לא היה הגירוש החשוד הראשון. לפני כשבועיים היה גירושו של הליצן איוון פראדו, כמו במקרה של פראדו, ישראל הוכיחה שוב שהיא ממשיכה מצור שקט גם על הגדה המערבית: אז היא מנעה מהפלסטינים בידור, עכשיו היא מונעת מהם גירוי אינטלקטואלי. לפני כשנתיים, גירשה ישראל את נורמן פינקלשטיין. הסיבה שהאחרון גורש היא, ככל הנראה – המדינה מעולם לא נימקה – הביקורת החריפה שהוא מותח עליה ועל תעשיית השואה שמערכת ה-Hasbara שלה נשענת עליה. לפני כשש שנים, גירשה ישראל את העיתונאית והפעילה אווה גסביץ'. במקרה הזה, היתה החלטת בית משפט שאישרה את הגירוש: הוא קבע שאף שגסביץ' איננה טרוריסטית או חשודה בטרור, היא "תמימה" וככזו עשויה לשמש ככלי בידי ארגוני טרור.

ועכשיו חומסקי. מה הלאה? ניסוי מחשבתי: טוני ג'אדט, אילו יכול היה פיזית להגיע לכאן. הוא אולי היסטוריון חשוב ונקרא, אבל הוא גם קרא להקמתה של מדינה דו לאומית, דבר שהוא לצנינים בעיניה של מדינת ישראל (אם כי לא בעיני יושב ראש הכנסת שלה). ככזה הוא אינטלקטואל מסוכן למשטר, ויש להקפיד שלא ירעיל את מוחות הנוער. הציבור הרי לא ימחה; הוא מסומם באשליה שהשב"כ יודע תמיד מה הוא עושה.

באיטיות אך בעקביות, ישראל סוגרת את גבולות השיח המותרים. מי שחורג מהקו הציוני, עשוי לגלות שהוא לא יוכל להכנס לכאן, לתפארת הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, תואר שהופך נלעג מיום ליום.

ישעיהו ליבוביץ', במה שהיתה כנראה האמירה הזכורה ביותר שלו, אמר שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת שב"כ. הוא רק לא חזה שהכיבוש יהפוך את השב"כ למשטרה חשאית נוסח אוסטריה של פראנץ יוזף.

תזכורת: אמיר מח'ול מוחזק במעצר ללא גישה לעורכי דינו מזה 11 ימים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו תרומות גדולות בקרן הטבק והאלכוהול. ברצוני להודות שוב לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פעם, בימים הטובים ההם שבהם שלטו הירדנים במזרח ירושלים, נהגו מדי פעם חיילים ירדנים לצלוף לעבר ירושלים המערבית בלי התראה מראש. הגרסה הירדנית היתה, פעם אחר פעם, שמדובר היה בחייל משוגע. זו בדיוק היתה הגרסה הירדנית כאשר טבח חייל ירדני, אחמד מוסה דקמסה, בשבע תלמידות ב"אי השלום" סמוך לנהריים ב-1997: דקמסה היה מטורף. בשל כך, הוא נידון למאסר עולם ולא לעונש מוות. ספק אם דקמסה אכן היה מטורף. הוא היה מוסלמי קנאי, בהחלט, אבל מטורף? בואו לא נסחף. הטירוף שלו התמצה בכך שהוא לא רק הפנים אלא גם יישם את מה שאמרו הדרשנים. דקמסה זכה לתמיכתם של ארגונים ירדנים המתנגדים להסכם השלום עם ישראל.

שלשום הותקפה נועה רז, אשה יקרה, על ידי חרדי בתחנה המרכזית בבאר שבע. רז היא יהודיה קונסרבטיבית שנוהגת להניח תפילין. בשיחת טלפון הסבירה רז שהיא מניחה תפילין משום שזו מצווה; משום שהיא מאמינה שנשים מחויבות בכל המצוות. היא היתה בתחנה המרכזית, כשסימני התפילין עדיין על זרועה, ולפתע נתקלה בגבר חרדי, שהחל בוהה בה. או, ליתר דיוק, בזרועה. הוא ניגש אליה, קרוב מדי, והחל לשאול שוב ושוב אם מקורם של הסימנים ברצועות התפילין. תחילה רז התעלמה מהשרץ, אבל בסופו של דבר ענתה בחיוב. בשלב זה הוא תקף אותה בבעיטות, תוך שהוא צווח "אשה", "תועבה", "חילול הקודש". את התיאור אפשר לקרוא כאן, וגם בבלוג שלה.

ההנחה האוטומטית של רוב מי שקרא את הסיפור היתה שהחרדי שתקף את נועה הוא משוגע. הבעיה היא שהתואר המתאים הרבה יותר הוא משוגע תורן: מישהו שהתנהגותו איננה נורמטיבית, אבל היא נשענת על אידיאולוגיה, והיא מוכוונת-מטיפים.

התוקף הונע בעליל על ידי אידיאולוגיה יהודית-אורתודוקסית. אין הסבר אחר למילים שפלט בעת התקיפה ולהיותה של התקיפה מונעת על ידי מה שמתואר ברחבי המגזר האורתודוקסי כחילול קודש. עובדיה יוסף כבר פסק, בלשון הזהב שלו, ש"אשה תניח תפילין ניתן לה שתי סטירות, נעיף אותה".

התוקף רחוק מלהיות "המשוגע התורן" הראשון. ראשי הציבור החרדי נתנו חיבוק מאמץ לסאדיסט אליאור חן. כלפי חוץ הוא משוגע; כלפי פנים, הוא רב שנרדף על ידי המשטר המרושע. לפני כשבוע, הוכרז ג'ק טייטל – מי שהיה מסוגל לתכנן ולבצע יותר מתריסר פיגועים במשך עשור – כבלתי שפוי גם הוא. ג'וליאן סופייר, שרצח את נהג המונית הפלסטיני תייסיר קראקי – הוא תכנן את הרצח, תכנן להרוג רק ערבי – הוגדר גם הוא כבלתי שפוי, ושוחרר.

ישי שליסל, שביצע את פיגוע הדקירה במצעד הגאווה לפני כמה וכמה שנים, הוגדר כמטורף על ידי רבים בציבור – אבל גם הוא עשה, בסופו של דבר, את מה שאמרו הרבנים. נועם פרידמן, שפתח באש לעבר פלסטינים בחברון תוך שהוא צווח "אין גדר של חפים מפשע!" – קרי, הוא ציטט את הרב יצחק גינזבורג שקבע שפלסטינים אינם יכולים להיות חפים מפשע ועל כן דמם מותר – נמצא גם הוא בלתי שפוי ובלתי כשיר לעמוד לדין. כשעמי פופר ביצע את הטבח שלו בראשון, הוא מיהר לטעון שהוא סובל מטראומה בגלל שלכאורה נאנס על ידי ערבים כשהיה קטין. בית המשפט דחה את הטענה בבוז; בציבור תומכיו של פופר היא מושמעת שוב ושוב. אלירן גולן, שביצע שורה של פיגועים כנגד ערבים ישראלים – בין השאר, הוא ניסה לרצוח את חבר הכנסת דאז עיסאם מח'ול באמצעות מטען חבלה ברכבו – שרץ כשנה בבתי חולים פסיכיאטריים, ולאחר שנמצא כשיר לעמוד לדין, התאבד. למעשה, יש חפיפה רחבה בין הטרוריסטים הישראלים ובין "שגעון תורן". למותר לציין שמחבל פלסטיני הוא מחבל פלסטיני, אף פעם לא "משוגע".

בבואנו לבחון את טענת "המשוגע התורן", כלומר לברר האם אכן יש כאן שגעון, שווה לבחון את הדינמיקה בציבור פסיכי לא פחות מזה הישראלי. הסרט "כיצד יוצרים שאהיד", ששודר לפני כשלוש שנים, בדק את הנושא והגיע למסקנה מדכאת למדי: החברה הפלסטינית מעודדת פיגועי התאבדות בכך שפיגוע התאבדות מעלה משמעותית את מעמדו החברתי של המפגע, ולא פחות מכך – גם את מעמדה של משפחתו. כלומר, טיפוסים גבוליים, שהסיכוי שלהם להצלחה בחיים נמוכים, יכולים באמצעות פיגוע או נסיון פיגוע לשדרג בקפיצה את מעמדם. הסרט מתמקד בילד דחוי, חוסאם עבדו, שזכה ב-15 שניות התהילה שלו כשהגיע למחסום חווארה ועליו מטען חבלה. הוא נבהל ברגע האחרון, הסיר את המטען, חבלן פוצץ אותו, והוא הלך לכלא. שנתיים לאחר מכן, כשרואיין שוב, עבדו שינה את סיפורו: הוא ניסה לפוצץ את המטען, טען; המתג לא פעל. שנתיים בכלא הישראלי הבהירו לו שיש הרבה יותר הון תרבותי בנסיון פיגוע כושל מאשר בפחד מביצוע פיגוע.

צריך יהיה לערוך פעם מחקר כזה גם כלפי ה"משוגעים התורנים" הישראלים. בינתיים, צריך לפקפק אוטומטית בכל הנחת "טירוף" כזו. אנשים רצחו בשם אידיאולוגיה במשך אלפי שנים, פעמים רבות משום שהאידיאולוגיה הזו היתה מקובלת מאד בקבוצה ממנה באו, שהעריכה קנאות. זה הדבר שאנו עוסקים בו: פנאטיות, ולא טירוף. הדוגמא המושלמת היא זו של אנשי המחתרת הראשונה, שהפיגועים שביצעו לא רק שלא פגעו במעמדם אלא להיפך, העצימו אותו. כל זמן שאנחנו מעדיפים לתאר את מעשי הטרור הללו כטירוף ולא כקנאות, כלומר כבעייתם האישית והפרטנית של המפגעים, אנחנו מעניקים הנחה שאיננה במקומה לסוכני הפנאטיות, האנשים שמאחורי הקלעים מעודדים בדיוק סוג כזה של קנאות. בכך שאנו פוטרים את הטרוריסטים כמטורפים, אנחנו נמנעים מלהפוך את הקרקע בחיפוש אחר שולחיהם – ובכך מכשירים את הפוגעים הבאים.

כשנתחיל לרדוף את האנשים המעניקים לגיטימציה לפגיעה באחרים, כאשר נחליט שנמאס לנו להתמקד בקורבנות ההסתה – והקנאים הם במידה רבה קורבנות – וכשנחליט שהגיע הזמן שעובדיה יוסף, יצחק גינזבורג, ישראל רוזן וחבר מרעיהם יריחו את הליזול, צפויה ירידה ניכרת ברמת הטירוף במגזר האורתודוקסי.

אפשר יהיה, אם תרצו, להגדיר את המהלך כהגנה על בריאות הציבור.

הערה מנהלתית ארוכה יחסית: תם ונשלם פרויקט 300, במסגרתו בחנתי את יכולתי לכתוב פוסט יומי, בן לפחות 300 מילה, במשך חודש. הפרויקט הגיע אחרי תקופת יובש קשה. במהלך החודש נכתבו 18,401 מילים, כלומר ממוצע המילים לפוסט עמד על 613 – יותר מכפליים מהמבוקש.

זה היה מתיש. אני לא בטוח שיש לי כוח לעשות את זה שוב. ביומיים הקרובים לא אכתוב דבר בבלוג; בשבוע הבא תתחדש הכתיבה. אני מתלבט בין "שבוע עבודה" שכולל חמישה פוסטים בשבוע ובין כזה שישלב בין כתיבה וצילום, למשל שלושה פוסטים ושתי תמונות מושקעות בשבוע. אשמח לקבל משוב, אבל אני לא מתחייב לציית לו. ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולך להזמין מצלמה. למעוניינים, מדובר ב-Panasonic Lumix DMC-LX3. ברצוני להביע תודה לכל התורמים שאיפשרו את רכישתה.

(יוסי גורביץ)

משהו משונה עובר על רובי ריבלין בזמן האחרון: בלי שום התחשבות במעמדו כיושב ראש הכנסת, הוא אומר דברי אמת. לפני כשבוע הוא הודה שארץ ישראל השלמה חשובה לו יותר מישראל היהודית, ואמר שהוא מעדיף לקבל את הפלסטינים כאזרחים מאשר לסגת מהגדה. היום הוא אמר דברים שהעכירו את האווירה החגיגית בכנסת: הוא ציין ש"בפועל, ירושלים לא חוברה ולא יחדיו".

ריבלין היה ישר מספיק כדי להודות ש"יום ירושלים" הפך לחגא של חובשי הכיפות בלבד. השוו את הרעננות הזו לדברי התפלות של נתניהו, שאנחנו נחנקים מהם מדי שנה מחדש, על פיהם ירושלים איננה מוזכרת בקוראן, אבל, בו זמנית, "אני לא מערער על הקשר של הנצרות והאיסלאם לירושלים".

באמת תודה מצידו. במאמר מוסגר, האמת היא שישראל ערערה, ומערערת, על הקשר של האיסלם והנצרות לירושלים ולישראל עצמה מיום הקמתה. הארכיאולוגיה הרשמית מפארת ומטילה זרקור על התקופה הקצרה ביחס שבה היו היהודים רוב ביהודה ובגליל, ומצניעה ולעיתים מעלימה את העובדה הלא סימפטית שנוצרים ומוסלמים הם ששלטו בחור הזה במשך 1,600 השנים שקדמו להקמתה של ישראל – תקופה ארוכה פי שניים וחצי מתקופת הבית השני, שגם בה שנות הריבונות לא היו הרבה יותר משמונים. עברה של פלסטינה הוא רומאי ויווני וביזנטי וערבי וצלבני וממלוכי וטורקי, לא פחות ולעיתים הרבה יותר משהוא יהודי. ישראל חייבת, מעצם תביעתה לזכות היסטורית, לערער על זכויותיהם של הנוצרים והמוסלמים; היא חייבת לפאר את קורבנותיה כדי להעלים את קורבנותיהם.

אבל ירושלים איננה מאוחדת, ולא תהיה מאוחדת, משום שהסוס איננו מתאחד עם רוכבו והקורבן עם מנצלו. ישראל מנסה בכל דרך אפשרית, חוקית יותר וחוקית פחות, להוריש את יושביה הוותיקים של ירושלים. ציפי לבני, בנאומה, מצאה לנכון להעלות על נס דווקא את המהגרים מאתיופיה. זרים מאפריקה, שאין להם דבר עם המקום, שהגיעו אליו שלושים שנה ויותר אחרי הקמתה של ישראל, חשובים בעיניה יותר מהתושבים המקוריים של העיר.

אבל ריבלין, שנמצא לימינו של נתניהו כמו גם לימינה של לבני, הוא זה שצדק. עוד מתנחלים נכנסו היום לשכונת שייח' ג'ראח, בעוד גול עצמי לישראל. כן, בית המשפט אישר את המהלך. הוא אישר אותו על סמך חוק עוול, שבמסגרתו ישראל יכולה להפקיע רכוש יהודי שהוחרם ב-1948, אבל בו זמנית שומרת על האדמות הפלסטיניות והרכוש הפלסטיני שגזלה היא עצמה. מרבים בישראל לדבר על הסכנה שבזכות השיבה; ספק אם יש דבר השומט את הקרקע מתחת לדיבורים הללו כמו גישת ה"שלך שלי, שלי שלי" של ישראל, שאומרת שאפשר לפתוח מחדש את תיקי הקרקעות של 1948, בכל פעם שאיזו עמותה יהודית קיצונית רוצה בכך.

פעילי שמאל הפגינו מול הפרובוקציה הזו. היו, נמסר, כחמישים מהם. הפגנה בת פחות מחמישים איש איננה זקוקה לרשיון. המשטרה מיהרה להכריז על ההפגנה כ"התקהלות בלתי חוקית", ולעצור שניים מן המפגינים. היא גם טענה שהם תקפו שוטרים. מותר לפקפק בגרסה הזו.

עכשיו, אילו ירושלים אכן היתה מאוחדת, זה לא היה קורה. לא היה מקום להפגנות, משום צד; לא היה צורך במשטרה שתשמש כחיץ בין הפולשים ובין המקומיים הזועמים; לא היה צורך, בקיצור, בכל ההתנהלות של כוח כובש בעיר כבושה, כבושה גם 43 שנים לאחר שלכאורה אוחדה. אילו ירושלים לא היתה עיר כבושה, לא היה צורך בהגנה משטרתית על צועדים בה, חובשי כיפות נושאי דגלים שנכנסו לשכונה שעדיין יש בה כוח למחות על כיבושה.

ככל שמתברר שירושלים איננה מאוחדת, כך מגבירים נציגינו הרשמיים את שירת האחדות, כמקהלה שמנסה בשירתה להטביע את קול הצווחות. מדי שנה, נשבעים בירושלים עוד יותר. מדי שנה, הופכים הישראלים לאדישים יותר לעיר העניה ביותר, האדוקה ביותר, והאלימה ביותר שבמדינתם. "אחדותה" של ירושלים – כלומר, ההשקעה בהתנחלויות בה – טרפה כבר את העיר כולה, והמגזר היצרני הישראלי נס ממנה. שימון, ציפי, ביבי ואהוד יוכלו להמשיך ולדבר על "אחדותה" של ירושלים, ולהשבע שאם ישכחו אותה, תשכח ימינם; רוב הישראלים כבר הקשיבו לרובי ריבלין, ובמידה רבה ויתרו עליה.

או, אם לדייק, ויתרו על העיר האמיתית; אבל לרוע המזל העיר המיתולוגית, זו שברחובותיה מהלך מעדנות אלי ויזל, עדיין נמצאת בתודעתם. כמו צה"ל האמיתי, שהוא מושא לבדיחות, וצה"ל המיתולוגי, זה שכל גיחוך כלפיו מקביל להכחשת שואה, כך גם יחסם של הישראלים לירושלים: הם לא יגורו בה, וישתדלו לא לבקר בה, אבל כל ערעור על קדושתה יתקל מיד בזעם, לעיתים אלים – זעם שאלימותו נובעת דווקא מהעובדה שהוא מנותק מהמציאות ומחובר ישירות לפנטזיה.

"עם ישראל חי בסרט", אומר הגרפיטי הידוע. מישהו צריך לנתק את המקרן, רק לא ברור איך. אולי דבריו של ריבלין, אם יחדרו את חומות השמאלץ של נתניהו ולבני, יהיו ההתחלה.

הערה א': מארגני המחאה בשייח' ג'ראח יעמידו אוהל מחאה באוניברסיטת תל אביב ביום חמישי הבא. אם עוד לא ברור למה זה חשוב, כדאי להיות שם. פרטים פה.

הערה ב': בית המשפט, לחרפתו, אישר להמשיך ולשלול מאמיר מח'ול גישה לעורך דין. שווה לקרוא, בעניין זה, את חשיפתו של רחביה ברמן על "הסוכן הזר" איתו נפגשו מח'ול וסעיד.

(יוסי גורביץ)

אתמול הותר לפרסום דבר מעצרם של אמיר מח'ול – על המעצר החשאי עצמו כבר כתבתי – וד"ר עומר סעיד, שמסתבר שהוחזק במעצר חשאי מזה כשבועיים. השניים חשודים במגע עם סוכן זר וריגול חמור.

וואלה. מה אפשר לומר? קודם כל, שיכול להיות שזה נכון. אני לא מכיר את האנשים, אבל גם אם הייתי מכיר אותם, כל תפקידו של המרגל הוא להטעות את סביבתו. הם בדרך כלל האנשים השקטים האלה, שנשמרים לעצמם. עדויות אופי עליהם לא יכולות, אם האיש אכן אשם, לומר את האמת: מרגל משקר בעקביות לסביבתו. בנוסף, נראה לי שמדובר באנשים שיתקשו לגייס להט אידיאולוגי להתנגדות לריגול נגד ישראל, להוציא כמובן הסכנות הברורות.

ואחרי שאמרנו שיכול להיות שזה נכון, צריך לזכור שהאמת במקרים כאלה כמעט אף פעם לא ברורה. לשירותים חשאיים מעולם לא היו עכבות בהסתרת האמת או בשימוש בזיוף. זיופים של קציני מודיעין צרפתיים הפלילו את דרייפוס (ובכך חיפו על המרגל האמיתי); האוכרנה הצארית הסתבכה כל כך בהפעלת סוכנים כפולים, עד שאחד הסוכנים האלה – אזף הידוע לשמצה – הצליח לרצוח את השר הממונה עליו בלי שהיא תבין מה קורה; הנ.ק.וו.ד. רצח כעשרת אלפים קצינים פולנים בקאטין באמצעות תחמושת גרמנית וממשלת ברה"מ התעקשה עד 1990 שהרצח בוצע על ידי הנאצים; זיוף מסמכים ושקרים עמדו בלב לבה של פרשת "עסק הביש" (ובה, לאורך כל התקופה, הוסתרו מעשי הטרור של ישראל במצרים מהציבור הישראלי); על פרשת השב"כ, הידועה גם כפרשת קו 300, מיותר להרחיב את הדיבור.

אז יכול להיות שמח'ול וסעיד מרגלים. יכול להיות. אבל יכול להיות שעובר עליהם מה שעבר בזמנו על ראעד סאלח: הוא הואשם בריגול עבור איראן, נעצר באישון ליל על ידי לא פחות מאלף שוטרים, ובסוף הורשע בסעיף זניח של תרומה לעמותת צדקה שהיתה קשורה לחמאס. אגב, סלאח זוכה היום מאשמת תקיפת שוטר, לאחר שהשופט מצא שעדויות השוטרים כללו זיופים ושקלטת שצולמה במקום הציגה את העדות שלהם באור מביך. אנשי בטחון שמשקרים – מי היה מעלה את זה על הדעת? יצוין, אגב, שבהתאם למסורת ארוכת ימים של שוטרים ואנשי בטחון שקרנים, הם לא יועמדו לדין על עדות שקר והקריירה שלהם לא תקטע.

יכול להיות שקרה להם מה שקרה לאנשי דרך הניצוץ: מעצר פומבי ורעשני בחשד לשיתוף פעולה בתכנון פיגועים יחד עם החזית העממית, שנסגר בקול ענות חלושה וכמה מאסרים קצרים.

יכול להיות שקרה להם מה שקרה לטלי פחימה: היא הרי נעצרה פעם ראשונה, נדרשה על ידי השב"כ לשמש כמשת"פית, סירבה – וזמן קצר לאחר מכן נעצרה שנית. הפעם היא הועמדה לדין בשורה של סעיפים שהבולט שבהם היה תכנון פיגועים. כל המידע הזה, אגב, היה מוכר לשב"כ עוד קודם למעצר הראשון. הפרקליטות הודיעה ברוב הדר שהיא לא תדרוש עונש מוות. זה נגמר בהרשעה בסעיף עלוב של אימון בנשק – כל השאר נמחק. תוך כדי, השב"כ הפיץ על פחימה שמועות, שהוא ידע שאינן נכונות, שהיא נמצאת בהריון מהחמוש הפוטוגני ההוא, זכריה זביידי.

אם הם יודו בהאשמות נגדם – מה שעד כה לא קרה – אולי זה בגלל שקרה להם מה שקרה לעיזאת נאפסו, שהיה קצין מצטיין: הוא עונה עד שנשבר והודה בפשע שלא ביצע. כמו במקרה של מח'ול וסעיד, השב"כ מנע ממנו עורך דין. ועדת לנדוי, שקמה לאחר פרשת קו 300 ופרשת נאפסו, מצאה שהשב"כ עינה בשיטתיות עצירים לאורך שנות השמונים ולאחר מכן, בבית המשפט, שיקר בעקביות בנושא במאות ואף אלפי תיקים. עם זאת, כמקובל, נמנעה הוועדה מלהעמיד לדין את החוקרים האחראים, ואף לא פסלה את העינויים כשיטה. יצוין כי בתוך עמם השופטים חיים: רוב היהודים בישראל אמרו לבי.בי.סי. ב-2006 שהם תומכים בעינויים כאמצעי חקירה. ישראל, אגב, הובילה אז בעולם מבחינת שיעור אזרחיה התומכים בעינויים. אחרי הכל, אם כבר הגעת לחקירת שב"כ, מבחינת רוב מוחלט של הציבור היהודי בישראל אתה ממילא כבר אשם. נשאר רק להוציא ממך את ההודאה. זה לא משנה שאם אתה אמור להיות מרגל, כדאי שיהיה לך מידע מועיל וסודי – מה שלמח'ול ולסעיד, שנמצאים מזה זמן רב על הכוונת של השב"כ, בעליל לא היה.

ויכול להיות, כמובן, שמה שקרה למח'ול ולסעיד הוא שהם עלו ליובל דיסקין על העצבים. ראש השב"כ כבר הודיע בעבר שארגונו יפעל נגד חתרנות תחת התפיסה של ישראל היהודית, גם אם החתרנות הזו תהיה חוקית. עד שלא יקום ראש שב"כ חדש שיודיע פומבית על שינוי הדוקטרינה הזו – שנוסחה, יש לזכור, בשיתוף פעולה מלא של הפרקליטות ושל היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז – יש להתייחס אל השב"כ בחשדנות כאשר הוא עוצר אנשים שעל פעילותם החתרנית הוא מקפיד לפזר מידע לציבור. יש להקפיד בשבע עיניים שההליך כולו יהיה פתוח יותר מהרגיל, דווקא בשל החשד הזה. ואם משהו בהליך נראה מסריח, צריך לצאת מנקודת הנחה שהוא אכן מסריח. גם הפרקליטות, כזכור, סבורה שזהותה היהודית של ישראל היא מעל לחוק. מה זה אומר עליה, זה כבר עניין לפוסט אחר.

יכול להיות, כמובן, שמח'ול וסעיד אכן נפגשו עם נציג של החיזבאללה ומסרו לו מידע כלשהו. מנסיון העבר, כדאי שלשב"כ יהיו ראיות של "עשר טון בטון מוצק" – כי אנחנו כבר לא בשנות השמונים והתשעים, וכל תרגיל כזה, שמתחיל בהר ונגמר בעכבר, מערער עוד יותר את ההנחה המעורערת גם כך שתפקידו של השב"כ הוא לשמור על הדמוקרטיה הישראלית.

אם לסיים בנקודה אופטימית, בשנות החמישים היה אפשר להעלים את מוטי קידר ("האסיר איקס") ל-16 שנים, והעיתונות צייתה; בשנות השישים, אפשר היה לאסור את מקסים גילן ולאלץ אותו להמשיך לערוך מהכלא את הבטאון שלו, כדי שאיש לא יחשוד, וזאת לאחר שחשף את מעורבותו של המוסד ברצח בן ברקה; את דבר מאסרו של מרקוס קלינגברג, אישיות מוכרת, אפשר היה להסתיר במשך עשור, 1983-1993; לא עוד. מעכשיו נאמד זמן ההעלמה בשבועות, לא שנים. בכל זאת התקדמנו במשהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו תרומות נדיבות בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות לתורמים על תרומתם, ולהתחייב בפני מי שביקשו זאת שכספם לא ישמש לרכישת טבק, אלא ככל הנראה מצלמה.

(יוסי גורביץ כתב, איתמר שאלתיאל ליבן ודירבן)

אם מישהו היה זקוק להוכחות נוספות על הפוטש הצבאי מרצון שעברנו, הוא קיבל אותן הבוקר, כש"הארץ" דיווח על כך שצה"ל החליט לא ליישם את החלטת בג"צ על פתיחת כביש 443 לתנועת פלסטינים.

כזכור, כביש 443 בנוי על אדמות שהופקעו מפלסטינים. כאשר בזזה המדינה את האדמות, לפני שנים ארוכות, עלה הנושא לבג"צ. מאחר והפקעה של אדמות בשטח כבוש אסורה אלא לצורך בטחוני, ומאחר ואפילו בג"צ – עם כל עצימת העיניים מרצון שגילה לאורך השנים – לא היה בולע את הלוקש שהכביש נסלל לצורך בטחוני, הבטיחה המדינה נאמנה שהכביש ישמש את תושבי השטחים והוא בעצם שימוש בקרקעות לצורך שיפור חייהם, דבר המותר בחוק הבינלאומי. בפועל, הוא שימש ככביש מעקף לכביש מס' 1 לירושלים.

באה שנת 2001 ועמה, לאחר שצה"ל ירה מיליון כדורים באוקטובר 2000 וביצע הפיכה שקטה, הגיעה הגזלה הסופית של הכביש מהאנשים שלשם נוחותם – כך צה"ל – הוא נסלל מלכתחילה. עקב כמה פיגועים, צה"ל אסר על פלסטינים לנסוע בכביש, והוא הפך לכביש ליהודים בלבד.

עכשיו, אם היו בישראל שאריות של צדק, היו קמים אנשים ואומרים: אה, לא. אם כבר, הכביש צריך להיות פלסטיני. הוא נסלל על אדמות פלסטיניות שהופקעו לשם כך. זו היתה עילת קיומו. נשאיר אותו, אם כן, לפלסטינים.

אבל אז היה נוצר פקק נורא בכניסה לירושלים. עד כמה היתה רצינית כוונתה של ממשלת ישראל לסגת מהגדה, אפשר ללמוד מכך שהיא לא נערכה לאפשרות שהכביש יועבר לידיים פלסטיניות. כביש אחר מן השפלה לירושלים לא נסלל. וממילא, כולנו היינו עמוק בתוך שלולית הדם של האינתיפאדה השניה, וכולם ידעו שערפאת – זוכרים אותו? – יכול היה לקבל הכל מברק אבל העדיף מלחמה, אז למי היה אכפת מכמה פלסטינים וזכויות התנועה שלהם.

שמונה שנים ויותר חלפו, ובג"צ קיבל עתירה נגד סגירת הכביש, והורה לצה"ל לפתוח אותו. לצה"ל זה לא מתאים, אז מה הוא עושה? הוא פותח קטע קטן של הכביש, בין כמה כפרים, ומסתפק בכך. הכביש לא יגיע לירושלים, לטענת צה"ל מסיבות בטחוניות, אבל הוא גם לא יגיע לרמאללה. לדברי צה"ל, יש כבישים אחרים שמגיעים לשם.

נניח שיש. אז מה? הכביש מיועד לשרת את הפלסטינים. בשביל זה הוא נסלל. אם גם לרמאללה, הבירה הזמנית שלהם, הם לא יכולים להגיע, מי צריך את הכביש? ישראלים, כמובן. וצה"ל, שהתאמן בתרגילים כאלה על הממשלה – לא סיפק מפות למנהלת השלום של ברק, וכשהורו לו לפתוח את שדה התעופה הפלסטיני הוא פתח את השדה, אבל סגר את הכביש המוביל אליו – מפעיל אותם עכשיו על בג"צ. הוא יודע שאם בג"צ יתערב, הוא יואשם שוב בשמאלניות. הוא יודע שזה מפחיד את שופטי בג"צ. בקצרה, כפי שהגיבה הנציגה של האגודה לזכויות האזרח: "המפקד הצבאי ממשיך לפעול בחוסר תום לב".

אם מישהו רוצה לראות את היצירתיות שצה"ל מסוגל לפעול בה, הוא צריך להסתכל על ישיבת "עוד יוסף חי" שביצהר – אם השם נשמע לכם מוכר, זו הישיבה שבכירים בה כתבו את הלכות הריגת ילדים פלסטינים. הישיבה הציקה לחיילי צה"ל ביום העצמאות האחרון, וכתוצאה מכך הוא הוציא לה צו הריסה. אבל זה בסדר: ביצהר לא מתרגשים. אחרי הכל, כבר הוצא צו הריסה כנגד הישיבה. ב-1999. עוד כמה שנים, והילדים של הבוגרים יוכלו ללמוד בה. ככה זה כשצה"ל עוצם עין בלתי מכוונת.

(יוסי גורביץ)

כשדן גולדברג הגיע לבית המשפט למשפחה כדי לבקש צו שגרתי לבדיקת רקמות. המטרה היתה להוכיח שהוא אביהם של איתי ולירון, תאומים שנולדו לו מאם פונדקאית בהודו. הצו היה מאפשר לו להוכיח את אבהותו, ולהביא את שני הילדים הביתה.

רק שלרוע מזלו של גולדברג – שלו ושל שני הומוסקסואלים אחרים – פגע בו השופט פיליפ מרכוס. הלז הוא חרדי, ומה שהוא נוהל שגרתי – צו שכמוהו הוצאו עשרות בשנים האחרונות – הפך אצלו לעוד דרך להוכיח את אדנות הגבר היהודי.

כדי להבין מה קרה, צריך להבין את האופן שבו נראו הדברים לכבוד חסיד הדמון יהוה. גברים הומוסקסואלים, שדינם מיתה (ודי כבר עם הבולשיט של "הומוסקואליות היא לא משכב זכר", חובשי הכיפות ברובם המכריע לא עושים את ההבחנה הזו) מעיזים להגיע ולדרוש ממנו זכויות, שחוק חילוני כופה עליו להעניק להם בניגוד למצוות ההלכה. ואיזו זכות הם רוצים? לטמא את הארץ הקדושה בילדיהם של לא סתם גויה, אלא עובדת אלילים ממש, ילדים שלא רק שאינם יהודים אלא שלשיטתו יגדלו בחטא שאין גדול ממנו, זה שמוביל להקאת היהודים מארץ הקודש. מרכוס גם ידוע בהתנגדותו הכללית לאימוץ ילדים, ואף אמר בעבר שאין הבדל בינה ובין חטיפה, כך שאין ספק שאין מתאים ממנו לתפקיד שופט לדיני משפחה.

אז מה הוא עושה? מה שדיינים מושכי-משכורת ממדינת ישראל למדו לעשות מזמן: מעקם את הדין, במכוון. קודם כל מודיע מרכוס שהוא לא מוסמך בכלל לדון בנושא, ואחר כך הוא מסרב להוציא את הצו כי "אם יסתבר שאחד האנשים שיושבים כאן הוא פדופיל או רוצח סדרתי, אלו דברים שהמדינה צריכה לבדוק". העברית העילגת במקור.

אלה דברים מדהימים. מרכוס ביטל למעשה את חזקת החפות. הוא מסרב להעניק זכות, שמוענקת כבר שנים, בגלל שהאנשים שמבקשים אותה לא טרחו להוכיח שהם לא פדופילים או רוצחים סדרתיים. בכך הוא מביע בדיוק מה הוא ושכמותו חושבים על הומוסקסואלים. כמובן, כאשר ישוב ויופיע בפניו גבר אורתודוקסי כשר, מרכוס לא ידרוש ממנו – קודם שיעניק צו כלשהו – להוכיח שהוא לא רוצח סדרתי או פדופיל.

במערכת משפט נורמלית, מרכוס היה עף מתפקידו מהר יותר משיכול היה להגות את המילה "פנסיה". שוו בנפשכם מה היה קורה לשופט שהיה מסרב להעביר ילדים לחזקתה של אם חרדית, בתואנה שידוע שהחרדיות מרעיבות את ילדיהן ומתעללות בהן. בישראל, לא רק שמרכוס ימשיך לכהן בתפקידו, אלא שבית המשפט המחוזי – בהרכב שרובו דתי – החזיר לו שוב את התיק לעיון, והחמיר עם גולדברג: עכשיו צריך למנות אפוטרופוס לילדים, מה שיאריך את ההליכים עוד.

ראוי לתמוה: מדובר בשני ילדים החיים בהודו שלא נכנסו לישראל. מרכוס סירב לאפשר לגולדברג להוכיח את אבהותו. מה עניינה של מדינת ישראל בשני ילדים שאין שום קשר בינם ובין ישראל? מדוע עליה להוציא תקציבים על אפוטרופסות עבורם? קשה שלא לתהות אם כל הכוונה בפרשה היא לדחוק את הקץ, ולקוות שגולדברג יישבר לפני שהנושא יעלה לבג"צ.

אז אם מישהו שכח למה אסור למנות את חסידי הדמון יהוה לשום משרה שבה הם יכולים להשפיע על חייהם של בני אדם, הנה עוד סיבה. משה דרורי, נועם סולברג – יש לכם יורש.

(יוסי גורביץ)