בכיר עלום שם בממשל בוש תיאר פעם את יריבי המשטר כחיים ב"קהילה מבוססת המציאות". הוא אמר את הדברים לעיתונאי העוין למדי לבוש, רון סוסקינד, והביטוי קיבל חיים משלו. כשנה לאחר מכן, יאמר הסאטיריקן סטיבן קולבר ש"למציאות יש הטיה ליברלית מתועדת". מאוחר יותר, יטבע קולבר את המונח "אמיתנות" (truthiness, במקור), המציין את תפיסת המציאות כפי שהיתה צריכה להיות ולא כפי שהיא.

אם מישהו היה צריך הוכחה לכך שהבעיות הללו אינן נחלתה של ארה"ב לבדה, אלא גם של הזנב המכשכש בה, הוא קיבל אותה היום בכנסת. המכון לאסטרטגיה ציונית – גוף ניאו שמרני – הציג בפני ועדת החינוך של הכנסת מחקר, שממנו עולה לכאורה שלימודי האזרחות בישראל "פוגעים בחינוך בדמוקרטיה, משום שיש בהם פחות ציונות ובעיקר תפיסה של 'מדינת כל אזרחיה'".

חבר הכנסת זבולון אורלב (מפז"ל) החרה-החזיק אחריו, ואמר שכרגע לימודי האזרחות סובלים "מהטיה שמאלנית, ליברלית ואוניברסלית". עוד אמר מי שהיה מנכ"ל משרד החינוך, ושעל כן צריך לדעת כיצד התנכל משרד החינוך לאורך השנים למקצוע המוכה הזה, שבחלק ניכר מבתי הספר אין לו אפילו מורה משלו, ש"בלימודי האזרחות צריך אומנם להיות בסיס ידע, אך מערכת החינוך חייבת לקבל הכרעות ערכיות, משום שזהו נושא ערכי. יש ללמד שמדינת ישראל היא מדינה ציונית ודמוקרטית באופן שווה".

שימו לב למהלך הלא בלתי מודע שביצע כאן אורלב: "מדינה יהודית ודמוקרטית", המושג שמופיע בחוק יסוד: הכנסת, הפך כאן "למדינה ציונית ודמוקרטית". את המונח "יהודית" אפשר לפרש במספר צורות; די ברור מה משמעותה של מדינה "ציונית ודמוקרטית" – אתנוקרטיה יהודית.

אורלב קיבל סיוע מרות גביזון, שקבעה ש"חלק מחומרי הלימוד חייבים להיות אחידים באיפיון המדינה כיהודית ודמוקרטית, והדבר צריך להיות ידוע ומקובל על כל מגזרי העם." אבל גביזון הרי יודעת היטב שהדבר איננו מקובל, ולא יהיה מקובל, על כ-20% מאוכלוסיית ישראל לפחות – זו שאיננה יהודית. האם היא כבר הוציאה אותם אל מחוץ למעגל ה"עם"? האם היא מתכוונת ל"עם" במשמעות "קהילת-דם"?

אתה קורא את הדברים, ומחפש קיר קרוב להטיח בו את ראשך. הרי ברור שיש סתירה בין אזרחות ובין ציונות או יהדות; ברור שהביטוי "יהודית ודמוקרטית" (שלא לדבר על "ציונית ודמוקרטית") סותר את עצמו. "אזרחות" היא התפיסה שכל תושבי המקום הם חלק מקהילה, שהקהילה הזו איננה קהילת דם אלא קהילה מאוגדת, שהקשר בין חבריה איננו מוצא אלא הסכמה חברתית. בנה ובין ציונות אין ולו דבר. פעם אפשר היה, כמו ז'בוטינסקי, לדבר על מדינה ש"כאשר ראש הממשלה בה יהיה יהודי יהיה סגנו ערבי; וכאשר ראש הממשלה יהיה ערבי, סגנו יהיה יהודי". האפשרות הזו נגמרה ב-1948.

אבל אם מדברים על אזרחות, אין ברירה אלא לדבר על שוויון, ואם מדברים על שוויון, מיד מעלה המפלצת "מדינת כל אזרחיה" את ראשה המגחך. ובכל זאת, אנחנו מעמידים פנים שאנחנו מדינת לאום, וצריך שיעורי אזרחות. אז מה עושים? משנים את המושג "אזרחות". שוברים את אבריו ומארגנים אותם מחדש כדי שידמו דמיון-רפאים למושג "ציונות" (שהיא, שוב, שם קוד לאתנוקרטיה יהודית, בדיוק כפי ש"אהבת ישראל" של החב"דניקים וחובשי הכיפות היא שם קוד לשנאת זרים).

מעניין, מבחינה זו, לעקוב אחרי גביזון. היא היתה פעם יו"ר האגודה לזכויות האזרח. בשנים האחרונות היא מדברת יותר ויותר על העדפת החלק ה"יהודי" על זה הדמוקרטי, וה"יהדות" שלה היא אתנית במובהק. אם אפשר לסמוך על סמי שלום שטרית – הנחה בעייתית, אכן – היא אמרה לקהל יהודי-אמריקני ש"עלינו להבטיח בכל עת רוב יהודי מול הערבים בישראל, כי ברגע שיהיה להם רוב הם ייקחו את השלטון באופן דמוקרטי ואז הצבא יהיה בידיהם ושוב היהודים ייוותרו חסרי הגנה" וש"צריך לצמצם בכל דרך את כניסתם של לא-יהודים לישראל, בעיקר פלסטינים. את כל הזרים צריך להוציא מישראל בדרכי נועם ולא לאפשר כניסת זרים נוספים". נראה שהציטוט של גביזון שמביא שטרית מתיישב היטב עם דברים שכתבה גביזון עצמה לאחרונה. גביזון, בקצרה, רוצה אתנוקרטיה. היא לא מוכנה שהאתנוקרטיה הזו תשמוט מידיה את השלטון, גם אם תהפוך למשטר מיעוט. ולזה היא קוראת "אזרחות" ו"דמוקרטיה".

אפשר למצוא את הקהילה המנותקת מן המציאות לא רק בכנסת. בנרג מתנחלים, מוחה איזו בת שירות, ענבל וינברגר שמה, על כך שבחורה חילונית התחזתה לדתיה כדי לקבל פטור משירות צבאי. זה כבר עיוורון שאיננו מודע לכך שהוא עיוור: וינברגר נהנית מפריבילגיה שאיננה קיימת לרוב הציבור היהודי – לקבל פטור אוטומטי משירות כפיה צבאי, רק כי הוא מצהירה שהוא לא מתאים לאורח חייה – והיא מתמלאת זעם צדקני כשמישהי חצופה, לא מהציבור הנכון, מעיזה לשים יד במרמה גם היא על זכות היתר. היא כל כך רגילה להיות חלק מציבור מיוחס, שפטור מהחובות של רוב הציבור, שהיא אפילו לא מבינה כמה צבועה היא נשמעת, או איפה הצביעות כאן.

במאמר סמוך, טוען אבינועם הרש ש"אתם לא תקבעו עבורנו מהי פקודה בלתי חוקית", וממשיך משם לקבוע שפקודה לפינוי התנחלויות היא פקודה "בלתי חוקית בעליל". כביכול, פקודה בלתי חוקית בעליל היא משהו שנקבע מראש, על פי דעותיו של החייל, ויש פקודה שהיא "בלתי חוקית בעליל" למתנחל, בעוד שפקודה אחרת עשויה להיות "בלתי חוקית בעליל" לשמאלן לוגם לאטה ועגלגל-משקפיים. בקצרה, הרש רואה "פקודה בלתי חוקית" כמקבילה של ה"פגיעה ברגשותי" הקבוע של חובשי כיפה. אני נטפל כאן להרש, אבל את אותם הדברים פחות או יותר אפשר לשמוע מכל ראש ישיבת-הסדר.

אבל זהו, שלא. "בלתי חוקי בעליל" לא נקבע על סמך רגשות. מקורו בפסק הדין של טובחי כפר קאסם, והוא נוגע לרצח . הוא קובע שיש פקודות שהן כל כך לא אנושיות, שמייצגות "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת". יש מעשים שאין עושים לאדם: אין הורגים אותו, אין מטילים בו מום, אין אונסים אותו. כל אלה הם בלתי הפיכים.

ודוק: אין עושים לאדם. זו תפיסה שנובעת מתוך ההכרה "באמיתות המובנות מאליהן, שכל בני האדם נוצרו שווים, ושהם קיבלו מיוצרם מספר זכויות בלתי ניתנות לביטול, ושביניהן הזכות לחיים, לחירות, ולחיפוש אחר האושר". כלומר, כוחה של פסיקת "בלתי חוקי בעליל" נובע מעומק התפיסה ההומניסטית. זה יסודה הבסיסי של החקיקה המודרנית; זה, ולא התפיסה שהיהודי נמצא במדרגה אחת מעל לאדם.

פקודה לגרום נזק לרכוש, או לפנות אדם ממקום מסוים שהוא נמצא בו ללא זכות חוקית, או להחרים רכוש, איננה "בלתי חוקית בעליל". לכל היותר היא עשויה להיות בלתי חוקית, ואז החייל מצווה לציית לה – ולקבול. מדינת ישראל מפנה, מדי שנה, כאלף משפחות מבתיהן, משום שהן אינן עומדות בתנאי המשכנתא שלהן. זהו פינוי חוקי לחלוטין, למרות שבעליל יהודי מגרש כאן יהודי.

למתנחלים אין זכויות קניין על האדמה בה הם חיים; מעבר לכך שחלק ממנה הוא אדמה גזולה במישרין ובעקיפין, כל נוכחותם של המתנחלים בגדה נובעת מכוח התפיסה הצבאית של השטח, ומן הטענה – השקרית, אבל נניח לכך עכשיו – שבהתנחלויות יש צורך צבאי דוחק. זה הצידוק היחיד שיכול להיות להתנחלות על פי החוק הבינלאומי והצבאי.

אפשר לטעון שהחוק לא יהודי, שהוא לא עבר גיור כדין, שאמא שלו היתה קוזאקית ובכל מקרה הלכה שעשו שונא ליעקב – אבל אלה לא טענות חוקיות, אלה ודאי לא טענות "דמוקרטיות", אלה טענות יהודיות. בין הלכה ובין חוק יש הבדל עצום. הקהילה המנותקת מהמציאות מנסה לטשטש אותו ככל האפשר. וישראל הרשמית, שהזניחה במכוון את לימודי האזרחות, שמחקה במכוון את הקו הירוק ממפות הלימוד, עשתה ככל יכולתה לסייע לטשטוש – ומוצאת שדרכה-שלה אבדה, כשהיא מנסה לחזור ממחוזות הדמיון.

(יוסי גורביץ)