קוסם נטול יונים: בנימין נתניהו ממריא היום למולדתו הרוחנית – את איטליה, כזכור, דחה – כשהוא מרוט מאי פעם. עם המראתו, עוד לא ידוע בבירור אם נתניהו יזכה לפגוש את נשיא ארצות הברית, ברק אובאמה. כהכנות לקראת פאשלה כזו, מיהרו בלשכתו לציין שהיתה פעם אחת שבה שרון ביקר בארה"ב מבלי לפגוש את הנשיא. נחמת שוטים.

הסיבה שלא ברור אם תהיה פגישה נובעת, בין השאר, מתרגיל מטומטם למדי של נתניהו: הוא קבע לעצמו נאום בפני איזשהו ארגון יהודי שהיה מיועד להביא לכך שלאובאמה לא תהיה ברירה אלא להיות איתו על אותה במה. בלשכת אובאמה רתחו, והזיזו את הנאום שלהם. זו לא נקודת שיא השפל ביחסים בין ראשי ממשלה ישראלים לנשיאים אמריקנים – הפקודה של אייזנהאואר לבן גוריון לפנות את סיני אחרי מלחמת השולל של 1956 זוכה לכבוד המפוקפק הזה – אבל זו כנראה הנקודה הנמוכה ביותר שנראתה בארבעת העשורים האחרונים.

פרשנים ישראלים מיהרו לטעון בימים האחרונים, על סמך סקרים, שכוכבו של אובאמה דועך, ושנתניהו רק צריך לחכות קמעה והכל יסתדר. מעשה שטן, דווקא הבוקר העביר הקונגרס את רפורמת הבריאות של אובאמה. עכשיו היא הולכת לסנאט, ואם אובאמה יצליח להעביר אותה – והסבירות לכך נראית גבוהה – הוא יוכל לעשות לנתניהו פחות או יותר מה שהוא רוצה. לאף אחד בארה"ב לא יהיה אכפת. ואם נתניהו ינסה לפצל את תומכי הנשיא בקונגרס בדיוק ברגע השיא שלו, לפני ההצבעה החשובה ביותר ב-40 השנים האחרונות – חשובה לאין שיעור מסכסוכם של שני שבטים פרימיטיביים במזרח התיכון – סביר שנתניהו יאבד את תומכיו, לא להיפך.

במקביל, גובר בלשכת נתניהו החשש שהפלסטינים, שנמאס להם מהמשחק העקר של "תהליך השלום", פשוט יכריזו על עצמאות בגבולות 67' – ואם זו תוכר על ידי הקהילה הבינלאומית, הרבה מאד כלים יישברו כאן. לטענת סאלם פיאד, הוא קיבל תמיכה מסוימת מהממשל האמריקני. הרבה דיברו השבוע על תמיכתה של הילארי קלינטון בנתניהו; דיברו הרבה פחות על הנסיגה שלה מהעמדה הזו, ועל כך שאמרה שארה"ב איננה מכירה בלגיטימציה של ההתנחלויות. והאמת היא שאת המשחק הזה, של "תהליך השלום" – במחלקת המדינה אומרים שהפלסטינים רוצים הסכם בלי משא ומתן וישראל רוצה משא ומתן בלי הסכם – צריך להפסיק.

נתניהו במתקפת Hasbara: לא על העולם, כמובן – את הסחורה הזו כבר לא קונים בחו"ל (ואם מישהו רצה דוגמא משונה, הליגה נגד השמצה מיהרה לספק אותה). לא, המטרה היא הציבור הישראלי.

עם תפיסתה של ספינת הנשק שהיתה מיועדת לחיזבאללה (משלוח שגרם בישראל לזעקות שבר, כאילו חיילי צה"ל משתמשים במקלות כתחליף לרובים), מיהר ראש ממשלתנו, המסבירן מס' 1, ההוא שעצם מילותיו גרמו לאויב להחוויר באו"ם ולצוררים למרוט את שערותיהם – אנחנו יודעים, כי היחצ"נים שלו אמרו לנו – להודיע שעצם שליחת הנשק היא פשע מלחמה.

הה? לדברי נתניהו, המשלוח לחיזבאללה כלל רקטות "שמטרתן האחת היא לפגוע באזרחים ולהרוג כמה שיותר אזרחים". שזה כנראה נכון, אבל זה בפני עצמו לא פשע מלחמה; רק שימוש כזה בהן היה פשע מלחמה. שלא לדבר על כך שעל פי אותו הגיון יש לגרור את ישראל, ויפה שניה אחת קודם, לבית הדין הקרוב על כך שהיא מחזיקה בפצצות גרעין, פצצות מצרר ובעצם בכל סוג של כלי נשק; שלושת העשורים האחרונים הוכיחו שעיקר השימוש שעושה ישראל בנשק הוא הרג אזרחים.

נתניהו היה פעם דיפלומט. אומרים שהוא מכיר את החוק הבינלאומי. אין ספק שהוא יודע שהוא מדבר שטויות. אין גם ספק שהוא יודע שאף אחד בעולם לא יבלע את השטויות הללו. אין ברירה, אם כן, אלא להסיק שהקשקוש הזה מיועד לדבר אחד: לחידוד הקורבניות הישראלית, לעוד קצת Hasbara, כדי שנדע שהעולם כולו נגדנו.

דמוקרטיה או תיאוקרטיה? כמו לא היתה מחלקת ה-Hasbara בצרות גם כך, דו"ח של מחלקת המדינה האמריקנית קובע שמבחינת חופש דת, ישראל נמצאת בתחתית רשימת המדינות הדמוקרטיות.

הדו"ח מוצא שישראל מפירה בשיטתיות ובעקביות את חופש הדת של קבוצות דתיות שאינן יהודיות-אורתודוקסיות. למשל, היא לא מכירה באתרי הדת שלהן ואינה מעניקה להן מימון המקביל למימון שהיא מעניקה לאורתודוקסיה היהודית. מוסדות אורתודוקסיים זכו ל-1.6 מיליארדי שקלים ב-2008; מוסדות לא יהודיים, שמספקים שירותי דת לכ-20% מהאוכלוסיה, רק ל-65 מיליונים. על הסעיפים בדו"ח הנוגעים למצבן המשפטי של נשים ולחוקי הנישואין מיותר להתעכב. אנחנו מכירים אותם היטב.

יש לאמריקנים החביבים רק טעות אחת קטנה: הם התייחסו לישראל כאל דמוקרטיה. היא לא. היא אתנוקרטיה תיאוקרטית. כל מי שאיננו יהודי אורתודוקסי הוא בחזקת נסבל, וגם זה באורח זמני בלבד. יש כאן הליך דמוקרטי מסוים, אבל הוא מקפיד להדיר את התושבים הלא יהודים ולמעשה יש מי שמנסה להביא לקרימינלציה של שינוי הגדרתה של ישראל מתיאוקרטיה (תחת השם המכובס "מדינה יהודית") לדמוקרטיה ("מדינת כל אזרחיה"). משמבינים את זה, הדו"ח האמריקני נראה הגיוני לגמרי: כך אכן מתנהלת תיאוקרטיה.

עוברים מדיבורים למעשים: פחות משבוע לאחר שהסתבר שאלי ישי הוא חידק מסוכן, נמסר ש"גורמים ממשלתיים", שאין להם כמסתבר מספיק אומץ לעמוד מאחורי דבריהם, שוקלים הקמת מחנות עבודה לפליטים המגיעים לישראל. במסגרת התכנית הנתעבת הזו, פליטים ישוכנו במחנות, יקבלו שם מזון בסיסי וטיפול רפואי בסיסי, וחלף זאת יעבדו היכן שתקבע הממשלה – ללא משכורת. באם יוחלט שהם אינם ראויים לסטטוס של פליט, הם ייבעטו מישראל.

זה מריח באופן חשוד כמו ניצול, ומי שחזה בהפגנות בעלי הלטיפונדיות היום, שפשוט לא מתאים להם לשלם שכר עבודה, יכול היה לקבל תמונה ברורה למדי על זהותם של האנשים שיזכו לקבל עבודה ללא תשלום.

העקרון שכל עובד צריך לקבל את שכרו היה הדרך שבה השכיל אייברהם לינקולן להפוך את הוויכוח על העבדות מוויכוח גזעי לוויכוח מעמדי: המתדיינים איתו הקפידו להתחמק מהנקודה הזו, שהוא היכה בה שוב ושוב, משום שהעוול שבה זועק לעין. בישראל, 150 שנה אחרי, הנקודה הזו עדיין לא ברורה. וכמה משונה, העיקרון הזה מופנה כלפי אפריקנים.

באדיבותה של דר' נעמה כרמי, נחשפתי לשני מסמכים המפרקים את המיתוסים הנפוצים כלפי עובדים זרים ופליטים. שניהם שווים קריאה עד למאוד, במיוחד מול גלי ההיסטריה היהודיסטית החולפים עלינו. המציאות המתועדת, איך לומר, לא עומדת בקנה אחד עם הדיווחים על פלישה אפריקנית רחבת היקף לישראל. זה לא המספר, זו עצם העובדה: היהודיסטים שונאים את המין האנושי וחוששים מחילול הדם היהודי הטהור. זו הבעיה שלהם. כל השאר הוא רציונליזציה שלאחר מעשה.

(יוסי גורביץ)