אף אחד לא צריך היה להיות מופתע מהתחדשות הפגנות החרדים היום (ז') מול מפעל אינטל בירושלים: העדה החרדית הודיעה מראש שהיא לא תקבל את החצי-הסכמות של אינטל עם החרדים (הסכמות שמנהיג החרדים, יוסף שלום אלישיב, לא היה מוכן לקבל אך הואיל בטובו שלא לדחות).

מדוע? משום שאף שאינטל ירדה על ברכיה והודיעה שהיא תסכים להעסיק אך ורק לא יהודים במתקן שלה בשבת, העדה החרדית דחתה בבוז את העסקה. אם למישהו היו אשליות שמדובר בנושא של סטטוס קוו, והעובדה שאינטל הפעילה את המתקן בשבת בלי שום בעיה כבר יותר מ-20 שנה לא פיזרה אותן, דבריו של טוביה ווייס, הסנדק של העדה החרדית, לא השאירו שום מקום לאשליות: העדה החרדית לא תסכים לעסקה, אמר ווייס, כי בהנהלת אינטל יש יהודים. וליהודים אסור להעסיק בשבת. הם לא יצאו להתפרעויות בגלל הפרת סטטוס קוו; הם יצאו אליהן כדי להרחיב את גבול שלטונם. הם אפילו לא טורחים להסתיר את הדבר.

נניח עכשיו לעובדה שאינטל נקטה צעד מחפיר של כניעה לחרדים, שמשמעותו המעשית היא קבלת סמכותו של הסנדק ווייס כמייצג כל היהודים כולם; נניח לעובדה שאינטל החליטה שמי שהוא ממוצא יהודי לא יכול להחליט אם הוא רוצה לנוח בשבת או להעדיף יום מנוחה אחר – באינטל ממילא עובדים ארבע משמרות בשבוע – ולהחליט שדווקא בא לו ליהנות ממשכורת של 200%. מאינטל, חברה עסקית שכבר הורשעה כמה וכמה פעמים בהתנהגות פוגעת בתחרות, אי אפשר לצפות למשהו פרט לשמירה על רווחיה.

משטרת ישראל, מצד שני, הפגינה אוזלת יד מרשימה מול החרדים. כ-1,500 חרדים התפרעו בשבוע שעבר ופרצו לאינטל, ואף גרמו נזק למפעל. המשטרה עצרה מעטים מאד, ושחררה גם אותם. היום, אבוי, נתקלו השוטרים הנבעכים ב"התנגדות ושימוש בכוח מצד החרדים", דבר שמנע מעצרים.

משטרת ישראל יודעת להפעיל כוח – המרושעים יאמרו שאיננה יודעת דבר אחר – כשהיא רוצה. הפעם, כמסתבר, היא לא רוצה. היא יודעת מי המארגנים של ההתפרעויות, אבל טוביה ווייס עוד לא הריח ליזול. המדובר ברצף שחוזר על עצמו: בשנים קודמות, איימה המשטרה על עצמה ועל בתי המשפט בפרעות של ממש מצד החרדים כלפי צועדי מצעד הגאווה, בנסיון לבטלו. פעם אחת היא גם הצליחה, וכלאה אותו במתחם סגור. בשנים שלאחר כך, מי שאיפשר את הצעדה היו דווקא הרבנים החרדים, שקלטו שפמפום הנושא מעלה שאלות מטרידות בקרב ילדיהם.

יש מקרים שבהם המשטרה לא מהססת כלל להפגין עוצמה. לא צריך להרחיק עד הפגנות של הציבור הערבי, ומאות המעצרים הספק-חוקיים שליוו את ההפגנות נגד "עופרת יצוקה" בתחילת השנה: השבוע עצרה המשטרה אשה ברחבת הכותל, שכל חטאה הוא שלבשה טלית ונשאה ספר תורה. כלומר, היא נעצרה משום שלא צייתה להנחיות הדת האורתודוקסית.

בימים שבתיקונם, הסכסוך בין רפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוקסים סביב רחבת הכותל מעורר אצלי גיחוך, מהסוג ששמור לדיווחים על קטטות בין יוונים אורתודוקסים וקופטים בכנסיית הקבר; ישחקו הנערים לפנינו, מגיפה על שני ביתכם, גם-הרב-גם-הכומר-מסריחים.

אבל זה מפסיק להיות מצחיק. בכותל פרצה מהומה, "נשות הכותל" הותקפו – והמשטרה עצרה לא את המתפרעים, אלא את מי שניסתה לנהוג על פי צו מצפונה. בפועל, נהגה המשטרה כמשטרת דת: היא אכפה את חוקי הרבנים על אלה שרוצים ברפורמה של הדת. הכותל, רצוי להזכיר, הוא מבנה שממומן בכספי ציבור. העצורה, נופרת פרנקל, דיווחה כי מי שהזעיקה את המשטרה היתה אשה אורתודוקסית. המשועבדות, אנחנו יודעים, הן המפנימות הקנאיות ביותר של השעבוד; נשים איסלמיסטיות הן אלה המבצעות את מילת בנותיהן. אהבתי את אדוני; לא ארצה לצאת חופשי.

זו לא הפעם הראשונה שבה משטרת ישראל משמשת כמשטרה דתית. לפני כשנה וחודשיים, היא עצרה נהג ערבי שכל חטאו היה שנסע בשכונה "יהודית" בעכו בערב יום הכיפורים. למותר לציין שנסיעה בערב חג איננה עבירה על חוקי מדינת ישראל.

לאחר אירועי הכותל, התברר שעובדיה יוסף התבטא בטוב טעם, כהרגלו, ואמר שיש לסטור לנשים שמניחות תפילין. המשטרה לא טרחה לעצור את יוסף לחקירה בשל הסתה לאלימות, בדיוק כפי שלא עצרה אותו כשקרא ש"כולנו פנחס" כלפי הומוסקסואלים; כפי שלא עצרה אותו בשל התבטאויותיו הגזעניות כלפי ערבים ("נחשים"), וכפי שלא עצרה אותו כשקרא לאלימות כלפי יוסי שריד. יוסף הוא רב, והמשטרה לא מתעסקת עם רבנים. שמעתם על חקירתם של שני כותבי "תורת המלך", ספר ההנחיות לרצח לא יהודים? על חקירתם של ראשי הישיבות הממרידים? על חקירתו של טוביה ווייס? גם לא תשמעו. במדינה דתית, האייטולות הם מעל לחוק.

ראוי לציין, שוב, שבכל הקשור למעמדה של האשה מבחינת האורתודוקסיה, ההבדלים בין טוביה ווייס לעובדיה יוסף לרבני צהר הם קוסמטיים בלבד: חיים נבון אמנם לא קרא לאלימות כלפי נשות הכותל, אך הקדיש להן טור לעגני, בו הוא מתיר להן ברוחב ליבו לעשות כרצונן בביתן – אך טוען שעצם קיומן במרחב הציבורי הוא פרובוקציה. הוא דורש מהן, בקיצור, להשאר בארון.

ישראל ממשיכה שוב ושוב לטעון שהיא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". יותר ויותר, היא נראית כמו תיאוקרטיה שמואילה בטובה לערוך בחירות מדי פעם, כאשר על הנושאים החשובים באמת – זכות התושבים להחליט על זהותם ועל מנהגיהם, הסכמי שלום עם לא יהודים – שומרים לעצמם הרבנים, בין אם לבושים בשחור, בגלימה עות'מנית או בדובון, זכות ווטו. וכשהם מפעילים אותה, השלטון מתקפל במהירות.

אם היו חילונים של ממש בישראל, כאלה שמוכנים להיאבק ולא רק לקטר, אפשר היה להפוך בקלות וביעילות את חייהם של החרדים לגיהנום. אפשר היה, למשל, להטיס באיטיות בלון פורח מעל מאה שערים בעת זמירות השבת, ולהחריש אותן במוזיקה רועמת, רצוי נוצרית. אפשר היה, בעלות שולית, להפיץ את עלוני "דעת אמת" לכל בית חרדי בישראל, פעם אחר פעם. אפשר היה לרסס כתובות עוינות שמכילות את המילה "יהוה" על כל קיר בית בשכונות החרדיות. אפשר היה, בקצרה, לפגוע ברגשות שלהם כפי שהם פוגעים בשלנו. כמה שבועות של מתקפה מרוכזת כזו, והחרדים היו מבקשים הפסקת אש; הרבנים שלהם שמרנים והם יוצאים לקרבות רק כשהם משוכנעים שיהיה נצחון, או על כל פנים לא תבוסה קשה. אבל זה לא יקרה, כי במציאות הישראלית מי שמטיח בחזרה בחרדים את העובדה שהם מפגרים ההולכים אחרי תורת שקר היה מוגדר תוך שעות כאויב העם, ואותו המשטרה היתה מוצאת, עוצרת, ומעמידה לדין.

אם ייצא משהו טוב ממהומות אינטל ומהתקרית בכותל, היא שהן מקלפות ביעילות את הפסאדה הישראלית של "מדינה חופשית ודמוקרטית" בחו"ל. רוב תושבי ארה"ב עוד לא יודעים שבישראל בני זוג מעדות דתיות שונות לא יכולים להתחתן; הם לא יודעים שגירושים ונישואים נתונים בידי רבנים שמבחינתם יותר ממחצית הציבור פסולים לעדות; הם לא יודעים שרבנים בישראל לא מוכנים לגנות עקרונית את הקריאה להריגתם של לא יהודים.

בקצב הנוכחי, בקרוב הם יידעו.

(יוסי גורביץ)