בפעם השניה בתוך חודש בוצע מיני-מרד בצה"ל על ידי חיילים כתומים. בשני המקרים היה מדובר בחטיבת הקלגסות הייעודית, כפיר, וזו הנקודה שהתקשורת התמקדה בה. כביכול נולדה לנו כאן חטיבת גולני שניה, שהמרידות בה אינן על רקע מפונקות של חיילים "ותיקים" אלא על רקע פוליטי.

זה לא המצב, ובצה"ל התחילו באיחור ניכר לקלוט במה מדובר: מרד של בני ישיבות. מרד של חיילים שהנאמנות שלהם היא לרב ולא למפקד. לראש אכ"א היוצא, אלעזר שטרן, היו חסרונות רבים – בין השאר, הוא הדליף מסמכים פנימיים של הצבא כחלק מוונדטה פרטית כנגד חייל, ולא נענש על כך כלל – אבל הוא הבין איזו סכנה יוצרות יחידות עם מבנה כפול, והוא קידם את פירוק ישיבות ההסדר. עם עזיבתו את התפקיד, הנושא ירד מהפרק. עכשיו גועים כל הפוליטיקאים-בשקל שלנו, מנתניהו ועד ברק, נגד "סרבנות"; אבל, מעבר לעובדה שמילה של שניהם אין כל ערך – האמינות של ברק, צריך לומר, נמוכה אפילו מזו של נתניהו – הנושא איננו סרבנות, הוא המרדה של חיילים חמושים.

אחד מראשי הממרידים הוא אליקים לבנון, ראש ישיבת ההסדר אלון מורה. הוא מקדם מאז ההתנתקות תוכנית להשתלטות "אמונית" מבפנים על ישראל. קודם כל הצבא, אחר כך התקשורת, אחר כך כל השאר. הוא מאמין שישראל של החופים ריקנית ורקובה, ושיהודה ההררית תוכל למוטט אותה במאמץ קל בלבד. היום, כשנודע לו שצה"ל מנפנף באיומים כנגד הישיבה שלו וישיבות אחרות, הוא נחר בבוז. הוא מאמין, בצדק, שאף אחד לא יעז לפרק את הפלנגה שלו. לא זו אף זו: הוא קרא לרמטכ"ל לסרב פקודה. לבנון הפליג בחוצפת שקריו, ואמר שהחלטת המרד של החיילים היתה "ספונטנית" – כל כך ספונטנית, שהם חיקו אחד לאחד את אירוע המרידה בגדוד שמשון, כולל כרזה ותיעוד שלה. אתם מכירים הרבה חיילים שמסתובבים בשטח עם כרזת מחאה, על כל צרה שלא תבוא?

איגוד ישיבות ההסדר כבר החליט איפה הוא עומד: בצד של לבנון. האיגוד פסק שהוא "מתנגד למחאה" – אבל גם לתגובת צה"ל. כמובן. גלגול העיניים שהורגלנו בו לעייפה. הם סבורים שהדחה והורדה בדרגה הם עונש לא מידתי. אלא מה.

הטענה – השקרית, כרגיל – של המתנחבלים היא שפינוי התנחלויות איננו תפקידו של הצבא אלא תפקידה של המשטרה, וש"אסור לערב את הצבא בפעולות פוליטיות". ובכן, ראשית כל, שמירה על התנחלות היא פעולה לא פחות פוליטית מאשר פינויה, וכאשר אנשי שמאל סירבו לשרת בשטחים ולשמור על התנחלויות, הם הגדירו אותם כבוגדים. שנית, כלל לא ברור שיש למשטרה בכלל סמכות לפעול בשטחים; הללו, כידוע, אינם חלק ממדינת ישראל והחוק הישראלי לא חל עליהם. החוק בשטחים הוא צבאי, והוא נשען על צווי אלוף.

ושוב, חשוב להדגיש: הבעיה היא לא סרבנות. הבעיה היא המרדה. יש בצה"ל מסגרות חמושות שפעם אחר פעם מוכיחות שהן אינן כפופות להנהגה הפוליטית הנבחרת של ישראל, שהן נשענות על תמיכה מפלגים שמזמן חצו את קו אי הנאמנות. יתר על כן, המסגרות הללו – ישיבות ההסדר – הן למעשה גדודים פוליטיים של צד אחד. בניגוד ליחידות האחרות, שגם בהן משולבים מורדים חובשי כיפה, יחידות ההסדר הן על טהרת חובשי הכיפות. המצב הזה מזמין פוטש.

לפני כארבע וחצי שנים, בעיצומם של ימי ההתנתקות, כתב צביקה עמית את הספר "קוד כחול", שעוסק בהפיכה צבאית של מתנחלים ועוזריהם בישראל. חברת הכנסת מהמפד"ל, גילה פינקלשטיין, ניסתה להביא לצנזורו של הספר. היא דרשה ממזוז לאסור על הפצת הספר, בטענה שהוא "מוציא דיבה ומסית" (תמיד אני תוהה, כשעולה הצווחה על "הסתה": הסתה למה?), ודרשה להעמיד לדין את עמית.

קודם לכתיבת הספר, שוחח עמית עם מספר אלופים – דני יתום, דני רוטשילד, ואורן שחור – שהסכימו שהתרחיש שלו מציאותי. מכרים שלו בציבור חובשי הכיפה – הוא חוזר בשאלה – הביעו התלהבות מרעיון ההפיכה. הרב הראשי לצה"ל באותה שעה, תא"ל ישראל ווייס, אמר כי אילו היה מקבל הוראה מאברהם שפירא, שנחשב אז לרב החרד"לי המוביל, הוא היה פושט את מדיו. לא ננקטו נגדו שום צעדים.

ארבע וחצי שנים חלפו. יחידות ההסדר הפכו לפוליטיות מאי פעם, מאוישות על ידי מי שהיו קטינים מוטרפים בזמן ההתנתקות. אם לא יפרקו אותן עכשיו, וזה דורש יותר אומץ אזרחי משיש לנתניהו, ברק ואשכנזי גם יחד, המרד המתהווה יקבל זריקת מרץ. יש לפרק את הישיבות ולכפות על בחוריהן שירות צבאי כמו כולם – או פטור כמו בחורי ישיבות. אם יחליטו לשרת, יש לפזר אותם בין היחידות השונות ולמנוע מצב שבו נוצרת הומוגניות של קבוצת מוצא או קבוצה פוליטית ביחידה צבאית. אם לא, "הפוטש הצבאי מרצון" – כפי שהגדיר דורון רוזנבלום את ישראל של האינתיפאדה השניה – יוחלף בפוטש צבאי שלא מרצון תוך זמן לא רב. ספרו של עמית מסתיים בפלישה אמריקנית שמטרתה למוטט את התיאוקרטיה הישראלית ולשחרר את רוב הציבור הישראלי, שמאס בדיקטטורה אך לא יכול היה להתאחד; זה היה אמור להיות שחרור נוסח עיראק, והוא היה, פחות או יותר, החלק האופטימי היחיד בספר. לא סביר שהוא יחזור על עצמו במציאות.

(יוסי גורביץ)