אומרים שבחו של אדם בפניו ושלא בפניו: יואל בן נון הוא מתנחל שמזה יותר מעשרים שנים, המפלצת שנולדה מעבר לקו הירוק מחרידה אותו. ולו, שהיה בין הפרנקנשטיינים שבנו אותה, אי אפשר למכור שמדובר במפלצת ערכית, כזו שעל כל פנים לא עושה סמים ולא שותה אלכוהול אז מה אתה רוצה מהחיים שלה. הוא מכיר אותה מקרוב, אדומת שן וטלף.

בן נון צץ בתודעה הציבורית כשנקב בשמותיהם של הרבנים שקידשו את רצח רבין – אתם יודעים, אלה שחובשי הכיפות מכחישים את קיומם למרות עדותו המפורשת של הרוצח עצמו – ובכך סימן את עצמו כ"מוסר". זמן קצר לאחר מכן החל בן נון – הוא ולא דב ליאור, הוא ולא נחום רבינוביץ' – להסתובב עם שומרי ראש ושכפ"צ.

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה התחכך בן נון עם המפלצת. הוא כמעט והתמוטט כשנחשפה המחתרת הראשונה – עשביה השוטים היו כה משובחים, עד שהם כללו אושיות-התנחבלות כמו זמביש, חגי סגל ויהודה עציון – וזמן קצר לאחר מכן הודיע על פרישה מכל מוסדות "גוש אמונים" הכוללים את נוכחותו של משה לוינגר. הוא מנסה נואשות להיות, בו זמנית, מתנחל ואדם הגון. שני אלה, למרבה הצער, לא יכולים לחיות בכפיפה אחת, אבל לזכותו ייאמר שהוא מנסה, ולא ויתר על אנושיותו בשל יהדותו.

בניגוד לשורה של פחדנים – אני מדבר אליכם, יובל שרלו ושי פירון, ואני כמסתבר לא לבד – לבן נון יש די אומץ כדי לעמוד פנים מול פנים מול המפלצת, ולהטיח בה דברים לא נעימים, עד כדי השוואתם לאנשי הג'יהאד האיסלמי. אני חולק עליו – ממה שפורסם בתקשורת, אני חושב ש"תורת המלך" הוא חיבור הלכתי למהדרין – אבל אין חולק על האומץ שלו. הוא רומס לעפר את עידוא אלבה, מחבר "הלכות הריגת גוי" המקורי, וקורא לספר שבו פורסם, קונטרס ההלל לברוך גולדשטיין, "ארור הגבר".

נקודה מעניינת עולה מהמאמר של בן נון הבוקר. הוא מצטט שיחה עם "פוסק ידוע", שלטענת אלבה תמך בספרו. הפוסק הכחיש זאת מכל וכל, אבל הפטיר ש"כבר אי אפשר לקרוא דברי רמב"ם כצורתם באוזני אנשים, מפני שהם מסיקים מהם מסקנות חמורות ומסוכנות."

פסקי ההלכה האנטי-אנושיים של העיט הגדול צוטטו לעייפה בבלוג הזה, והם כתובים בלשון מדויקת, שלרוב איננה מאפשרת את המחול ההלכתי סביב הלכה לא נעימה שיש לעקר מן השורש. "לקרוא דברי רמב"ם כצורתם", פירושו לקרוא את מה שכתוב שם.

ואם היינו צריכים עוד הוכחות לקשר בין הרמב"ם ובין "הלכות הריגת גוי", בא תא"ל אביחי רונצקי, הרב הראשי לצה"ל, וביצע את החיבור. הוא טען שחיילים דתיים הם חיילים טובים יותר, בין השאר משום "מבינים מדוע הם נלחמים". לצורך העניין, הוא טען – בצטטו על הרמב"ם – שעל חייל החס על האויב "חלה קללת 'ארור מונע חרבו מדם'".

הדמיון לאנשי הג'יהאד עולה כמעט מאליו, אבל הדימוי הראשון שלי היה דווקא הטמפלארים, אותו מסדר נזירים צבאי, שכותב הרגולה שלו, ברנרד מקלרוו, כתב שכאשר שופך הטמפלאר את דם האויב, הוא מבצע את שליחות האלוהים. עד אז, אף אחד לא העז להעניק חשיבות תיאולוגית בנצרות לשפיכת דמים; היו סיבות ארציות, כמובן, והגנה תמיד עמדה למותקף, אבל שפיכות דמים נחשבה חטא שיש להנקות ממנו. שם נוצר רצח מותר הלכתית. כמו ברנרד, רק עם הרבה פחות גראוויטאס והרבה יותר בורות, מגדיר רונצקי את החרב כמכשיר של קדושה, שהמסרב להשתמש בה "ארור". זהו, כמובן, היפוכו הכמעט מוצהר של אתוס "טוהר הנשק", התפיסה שהשימוש בכוח צריך להיות מוגבל לצרכי המשימה; המנעות מאלימות היא, אליבא דרונצקי והקריאה ההגיונית למדי שלו ברמב"ם, פסולה מוסרית.

אין בכך הרבה חדש, כמובן, אבל לעיתים נדירות ראינו את הסמיכות בין החשש מהשימוש בטקסט הרמב"מי כמעודד רצח לשימוש המעשי בו קרובה כל כך. מן הראוי לציין שגם לרונצקי, כמו לבן נון, יש עבר. רונצקי כתב בשעתו פסק הלכה הקובע שמעיקר הדין אין לטפל בחייל אויב שבוי, וכי יש לטפל בו רק משום חשש לשלומם של פצועים יהודים בשבי אויב ומשום שיתכן שיש לו מידע מודיעיני מועיל. לנגד עיניו של רונצקי ודאי עמדה גם דוגמתו של ברוך גולדשטיין, שעמד על הלכת הרמב"ם וסירב לטפל בפצועי צה"ל דרוזים. לפני "עופרת יצוקה", רונצקי שיסה את החיילים באזרחי האויב, ומבחינת רונצקי אין לא-יהודים שאינם אויבים; בעולם הפנטזיה שלו, האפיפיור מקיים סמינרים לאנשי חיזבאללה במחנות השמדה. בשעתו נתן מחסה למתנחל המבוקש אברי רן.

יש הרבה יותר מדי רמב"ם בחיים שלנו. הוא מת לפני יותר מ-800 שנים, אבל הוא חי יותר מן הראוי. רוחו מבעתת את בן נון ומפיחה חיים ברונצקי. היא מהדהדת מאולם המשפח של משה דרורי. והיא לוחשת מילים ברורות, ברורות מאד. דבריה הם נשק שחושל במאה ה-12 ומונף כעת שוב, בידיים שמאמינות שסוף סוף יש בהן הכוח לכונן מלכות שמים עלי אדמות. כראוי לרוח רפאים, היא רוצה דם; כראוי לחסידי המשיח, הם שמחים לשפוך את דמם של אחרים – כל האחרים – בדרכם אל גן העדן המובטח. ואנחנו, עסוקים בסגידה לפולחן "חכמת היהדות", לא יודעים כיצד לעמוד מולה; לעיתים קרובות, ולמרות העובדות, אנחנו מכחישים את קיומה.

(יוסי גורביץ)