חונטה: בית דין צבאי החליט להחזיר לאל"מ משה תמיר את דרגתו האבודה. את כבודו לא יוכל להשיב לו, ובפסק הדין הזה איבד גם את שלו-עצמו.

משה תמיר הוא שקרן. כך קבע בית המשפט לערעורים, שהוסיף ש"המערער כשל בהפרת ערכי היסוד של דמות המפקד ודמות הקצין – אין המדובר בתקלות שניתן לעבור עליהן לסדר היום." מיד לאחר מכן, כמובן, עבר בית הדין לסדר היום.

תמיר, נזכיר, אישר לבנו הקטין לנהוג בטרקטורון בניגוד לחוק ולתקנות, למרות התנגדותו של נהגו, ומשגרם הקטין תאונה זייף מסמכים צבאיים וטפל את אשמת התאונה על פקודו הנהג. בכך עבר תמיר על כל נורמה אפשרית המצופה מקצין.

מאנשים שהאינסטינקט הראשון שלהם הוא כסת"ח וזיוף אין לצפות להרבה. מבית הדין, עם זאת, ניתן היה לצפות שיבין שפשר ההחלטה הוא שכל חייל וקצין יידע, רשמית וחוקית, שדין אחד לחפ"ש ודין אחר לאנ"ש. צוערים בבית הספר לקצינים של צה"ל מודחים אם הם נתפסים בשקר; אבל קצינים בכירים, אלה שאמורים לשפוט קצינים זוטרים, שנתפסים ברשת שלמה של שקרים, טופלים אשמה על פקודיהם, ומשתמשים בפקודים אחרים כדי לשלם דמי לא יחרץ – הם יזכו לטפיחה קלה.

מסר נוסף ששלח בית הדין הוא שיושר לא משתלם: כשתא"ל עימאד פארס שיקר על נסיבות נהיגה ברכב של אשתו – שלפחות איננה קטינה – הוא התפטר במקום להכנס למבוך המשפטי. תמיר התבצר מאחורי סוללה של עוכרי דין, על חשבוננו ככל הנראה, ויצא כמעט בלא פגע. כשנפסיד במלחמה הבאה, הפער הזה בין זוטרים ובכירים יהיה אחד הגורמים.

אור בעלטה: מרקוס טוליוס קיקרו היה מדינאי רומאי קטן ועורך דין גדול. כשהצליח לזכות את אחד מלקוחותיו, והלז לקח לעצמו את התהילה, התעצבן קיקרו ואמר לו שהאחריות לנצחון שייכת לו-עצמו, "שהטיל אפלה בטיעוניו על בית המשפט".

בתי המשפט בישראל מורגלים באפלה. אהרן ברק ציין בתמיהה נבוכה לא מזמן שהיו מקרים שבהם מערכת הבטחון "סיבנה" את בית המשפט. לשופט אמיץ אחד, יובל שדמי, נמאס שמהתלים בו כסומא.

שדמי נמנע הבוקר מלהרשיע קטין ישראלי-פלסטיני שהועמד לדין בשל חשד לחבלה ברכב משטרתי, וזאת לאחר שקיבל את טענת ההגנה מן הצדק של פרקליטו. האחרון טען שהפרקליטות נוהגת, שיטתית, איפה ואיפה ותדירות מעמידה לדין קטינים ישראלים-פלסטינים על עבירות שבהם קטינים יהודים כלל אינם עומדים לדין. שדמי לא רק קיבל את הטענות, הוא קבע שבישראל יש שני מסלולי אכיפה מקבילים, אחד ליהודים ושני לערבים. היג"עים, כמובן, זחלו אל מתחת לסלעים שלהם וצווחו, וסביר שפסק הדין הזה יקשה על שדמי להגיע למחוזי, אבל לפחות זה.

אכלו לו, שתו לו: פרופ' אילן פפה רצה להרצות את משנתו במינכן, מה שלא מצא חן בעיני "האגודה הישראלית-גרמנית של מינכן", מה שזה לא יהיה. אנשי האגודה הפעילו לחץ ניכר על העיריה, וזו אסרה על פפה להרצות במבנה ציבורי, בטענה המופרכת – לדברי משטרתה-שלה – של "חשש לעימותים אלימים". מנסיון, העימות האלים היחיד הצפוי היה בין בריונים יג"עים ובין פפה עצמו. ההרצאה התקיימה בסופו של דבר במבנה פרטי.

לא סימפטי, כן, אבל גם לא בדיוק עליה על המוקד או ביקור במרתפי האינקוויזיציה. אנשי אופוזיציה, במיוחד כאלה שמגדירים את עצמם כמהפכנים, צריכים להביא הצקה נמוכה כזו בחשבון. העיריה לא אסרה על פפה לנאום בשטחה, אלא לא רצתה – משיקוליה הפוליטיים – לתת לו קורת גג משלה. היא כנראה חשבה שיהיו מי במחנה הציוני שזה יזכיר להם דברים שקרו במשטרים מסוימים בשנות השלושים.

אם רצתה העיריה להתחמק מהשוואות מופרכות, היא נכשלה. פפה הגדיר את עצמו מיד כז'אן ד'ארק, והודיע לעיריה שב"שנות השלושים אבא שלי, יהודי גרמני, הושתק בצורה דומה". יחי ההבדל הקטן.

נתניהו בעקבות שמיר: יצחק שמיר כינה פעם את בנימין נתניהו "מלאך חבלה", מה שלא מפריע לראש ממשלתנו שהאמת לא רק שאיננה נר לרגליו, היא אפילו לא גחלילית, להעתיק את שיטות הפעולה של שמיר. קרי, אמירת "כן, אבל" ומסמוס כל משא ומתן.

בביקורו המשעשע עד דמעות בארה"ב, נאם נתניהו בפני איזשהו ארגון ציוני, שם מכר למקומיים את הטענה שהוא "רוצה במו"מ, לא במשא ומתן לקראת משא ומתן". זה היה יכול להיות נחמד, אלמלא תקע לעצמו נתניהו בשקט מקל בגלגלים, ותמך בשבוע שעבר בהצעת חוק של ש"ס – שעושה כל מאמץ כדי להפוך למפלגה הגזענית המובילה בישראל – ועל פיו ממשלת ישראל לא תחתום על שום הסכם שלום מבלי לוודא שרכושם של הפליטים היהודים ממדינות ערב ב-1948 יוחזר, או יתקבל עבורו פיצוי.

ההצעה הזו היא מקל, משום שהיא אומרת שאם ישראל, למשל, תרצה לחתום על הסכם שלום עם סוריה, היא לא תוכל לעשות זאת עד שעיראק (למשל) תשלם פיצויים. התרגיל חמוד במיוחד במקרה של הפלסטינים, שעל פי הצעת החוק יצטרכו לסבול את הכיבוש הישראלי עד שהמדינה הערבית האחרונה תקיא את טרפה. כל דיון בשאלה על פיצוי לרכוש פלסטיני גזול – אה, בערך שני שליש ממדינת ישראל – לא יתחיל, עד שכל ממשלה ערבית תשלם את שלה. בקיצור, חוק סיכול שלום.

אולי רצוי שמישהו יתרגם את הסיפור הזה וישלח אותו לרם עמנואל, כדי שלאף אחד לא יהיו אשליות בקשר לשיטות הפעולה של נתניהו.

(יוסי גורביץ)