החברים של ג'ורג'

כמה הערות על האנטישמיות של הימין היהודי

שני בעלי טור מובילים של הימין היהודי, אמנון לורד וישראל הראל, כתבו השבוע דברים שלמרבה הצער לא עוררו מספיק תשומת לב. התבוננות בהם יכולה לספק קווים מרתקים לדמותה של מחלת הנפש של הימין היהודי.

במאמר מוסגר, הבחירה בביטוי "הימין היהודי" איננה מקרית: רוב גדול בקרב הימין בישראל (וגם בקרב אנשי המרכז, וזו הסיבה שמפלגות מרכז קורסות תמיד ימינה) רואה את ציבור ההתייחסות שלו לא ככלל אזרחי ישראל, אלא כאוכלוסיה היהודית שחיה בישראל. ישראל, מבחינתו, אמורה לשרת קודם כל את יהודיה ורק אחר כך, אם בכלל, את שאר האזרחים. יש ימין ישראלי – בני בגין ורובי ריבלין הם הדוגמא המובהקת – אבל הוא נדיר. הפוליטיקה הימנית בישראל, ברובה המכריע, היא פוליטיקה של עליונות אתנית-דתית.

נתחיל עם לורד, זה ששמו מוזכר תמיד כאשר יש צורך לגרד אינטלקטואל ימני. השבוע הוא כתב מאמר ב"מקור ראשון", שפורסם גם בנרג. מדובר במאמר מביך למדי, כמעט נטול קוהרנטיות, אבל מה שברור בו לא רק מביך אלא גם מדאיג.

כותב לורד: "הגרמנים חזרו להיות אלופי העולם. כבר מזמן. הם היו פעם טובים בהפעלת הכוח הגס באמצעות כל שליחיהם, עוזריהם וסייעניהם, תוך שהם מראים דוגמה אישית. היום הם טובים בחיבוטי הנפש, בחשבון נפש, ובלהיות רוצחים לשעבר. הם הרבה יותר טובים בזה ממה שאנחנו טובים בלהיות קורבנות לשעבר." אוקיי, נזריק קצת עובדות לתוך ההיסטריה של לורד. מלחמת העולם השניה נגמרה רשמית בשמיני למאי 1945. כדי להיות נאצי פעיל, בהנחה שהיית בן 18 ב-1945, אתה צריך להיות בן 86. זה חתך זניח של האוכלוסיה הגרמנית. המלחמה נגמרה לפני 68 שנים; גיל הפרישה בגרמניה הוא 65. מותר להניח בוודאות שאין אף גרמני בתפקיד בכיר היום ששימש באיזשהו תפקיד במשטר הנאצי.

אז באיזה מובן אפשר לדבר על הגרמנים של היום בתור "רוצחים לשעבר"? הם כלל לא רוצחים. הם צאצאיהם של רוצחים, אולי, אבל הם לא רוצחים. לומר שהגרמנים, כולם, היום, הם "רוצחים לשעבר" משמעו לייחס לעם הגרמני, לנצח, תכונה של רצחנות. קשה לדמיין גזענות נקיה מזו. באותו המובן, הישראלים אינם "קורבנות לשעבר" אלא רק בתדמית שהממשלה שלהם שוקדת על טיפוחה: רוב מוחלט של הישראלים לא נולד באירופה ולא עבר את השואה.

אז מה בעצם רוצה מאיתנו לורד? "הישראלים חשים היום אל הכסף הגרמני, אל הכנסת האורחים והעורכים של ברלין המדליקה. הכסף הגרמני מחכה בהפקות סרטים על פשעי הכיבוש. הוא מחכה בפרויקטים של נכדי ניצולים הנפגשים עם נכדיהם של גרינג והימלר. הכסף הגרמני ממתין לכל מי שיעשה מחקר על ההתנגדות הגרמנית לנאצים בברלין בזמן השואה ועל יחסי יהודיםגרמנים." בהנחה שלורד לא מתנגד מי יודע מה למחקרים על ההתנגדות הגרמנית לנאצים (הקונסנסוס בקרב החוקרים: פחחחח, לזה אתם קוראים התנגדות?), ובהנחה שגם סרטים על יחסי גרמנים-יהודים לא מציקים לו יותר מדי, אנחנו נשארים עם נושא מציק במיוחד מבחינתו: סרטים על פשעי הכיבוש.

ראוי לציין שלורד, כאינטלקטואל, לא מכחיש את קיומם של פשעי הכיבוש. צריך להיות מטומטם קליני כדי להכחיש את קיומם. מה שמפריע לו הוא התיעוד שלהם, תיעוד שבעולם ההזיה שבו הוא חי נעשה ב"כסף גרמני." מי שיטרח להסתכל על שורות הקרדיטים של סרטים מובילים בתחום – "שומרי הסף" ו"שלטון החוק", למשל – יגלה שהכסף מגיע משורה של קרנות קולנוע תיעודי, רובן המכריע מחוץ לגרמניה. אבל אל תבלבלו את לורד עם העובדות.

מה רוצה לורד בעצם? הוא רוצה לומר לנו שישראלים שמתעדים את פשעי הכיבוש עושים זאת ב"כסף גרמני," כלומר מוכרים את נשמתם לשטן, כלומר שהם שכחו מה זה להיות יהודים, כלומר שהם מצדיקים את הסטריאוטיפ האנטישמי הישן, על כך שליהודים אין לאומיות ואין שום דבר שהם לא ימכרו עבור כסף.

את מה שלורד כותב במרומז, כותב הראל – המעודן הרבה פחות ממנו, אבל גם הרבה יותר קוהרנטי – במפורש. אתחיל ב"חלק מהגישה הרוויזיוניסטית היא נגזרת מזליגת מורשת השואה (לאחר שמרדנו בנאצים, אמרה אחת המשתתפות בעצרת בלוחמי הגטאות, עלינו לצאת למרד נוסף, בכיבוש) לשסע הפוליטי העכשווי" שלו מסיבה פרוזאית למדי: הראל מבצע שקר קטן. ה"משתתפת בעצרת בלוחמי הגטאות" שקראה למרד בכיבוש היא חווקה פולמן רבן, שהשתתפה לא רק בעצרת אלא גם בלחימה ההיא עצמה. העובדה שניצולת הגטאות היא זו שקוראת למרד בכיבוש מביכה מאד את הראל ואת המחנה שלו. בחלקים אחרים של המחנה הימני נפוצה בעקבות הדברים הברורים מאד של רבן הקריאה להתייחס אליה כסובלת מפוסט טראומה. כמובן, אם נעשה את זה ואם נתייחס לדבריהם של כל הניצולים כאל מי שסבלו מפוסט טראומה, מעמדם ייפגע משמעותית, אז הראל עוקף את המוקש באמצעות שקר קטן.

ישראל הראל, 2011 (יוסי גורביץ)

הלאה. הראל כותב ש"אך עיקרה היא תוצאה של השקעה רבת שנים שמשקיעה ממשלת גרמניה – כמו גם קרנות ציבוריות ופרטיות – במימון תפישה "מאוזנת" לשואה. אחדים מוותיקי החוקרים הישראלים, בהם גם כאלה שנגעו בברזל בעודו חם, סמוכים כל השנים לשולחן המענקים הללו. והמשווה בין דברים שכתבו ואמרו בעבר לבין מה שכתוב בספריהם האחרונים ובראיונות עמם, מבחין בנקל בשינויים משמעותיים. אחד העיקריים: שלילת העובדה שאינה טעונה עוד הוכחה בדבר מעורבותו – ועל כן אחריותו הגמורה של כלל העם הגרמני לשואה. חוקרים אלה מצווים עלינו לומר "הנאצים", ולא "העם הגרמני". כלומר, הראל מאשים את ההיסטוריונים של השואה בכך שהם מעוותים את המחקר שלהם על פי הגוף שמממן את המחקר. לא יודע איך לומר את זה, אבל אני לא מכיר חוקרים ישראלים שאומרים שאנחנו צריכים לדבר על "הנאצים" ולא על "העם הגרמני."

ככל שהמחקר מעמיק יותר, עולה ממנו בחדות העובדה שכלל הגרמנים – להוציא אלו שהוצאו מהכלל, כמו היהודים, צוענים וקתולים דתיים מדי – נהנו מהמשטר הנאצי. אם יש משהו שהמחקר המודרני עשה, הרי הוא לקעקע את התפיסה שרווחה פעם בגרמניה, אגדת סכין בגב שניה על כך שהיתה איזו קבוצה קטנה של נאצים שהשתלטה על גרמניה והכריחה את הגרמנים לעשות דברים שהם ממש לא רצו. שוב, הקונסנסוס של המחקר הוא שלמרות שרוב הגרמנים לא הסכימו עם כל הפרוגרמות של המשטר, ולמרות שהתחלת המלחמה היתה מאד לא פופולרית, הרי שהנצחונות של 1940 ו-1941 הפכו רוב מוחלט של הגרמנים לתומכים במשטר, תמיכה שהתחילה להתערער רק אחרי התבוסות הגדולות של 1943 והתמוטטה לגמרי בחודשים האחרונים של 1944 – כלומר, אחרי שהתברר שהמשטר עומד להוריד איתו את גרמניה לשאול. בקצרה, הראל מעמיד כאן איש קש. למותר לציין שהוא לא נוקב בשמותיהם של חוקרים: זה היה מסבך אותו מהר מאד בתביעת דיבה.

לשם מה? או. "אין ספק: חלק חשוב בעם הגרמני של היום כואב באמת ובתמים את כאב העם היהודי ובוש במעשי אבותיו. אך כדי לשוב ולזקוף את קומתו הוא זקוק לתיקון זה – של הסרת ההכללה – בכתב האישום היהודי. גם ההתנפלות הישראלית על תרבותה של גרמניה החדשה – ובראשה, כמובן, הפיכת ברלין למוקד של עלייה לרגל – ממרקת עוונות. וכל מארק ומארק שהושקע בישראל וביהודים הניב דיווידנדים שלא שוערו. בעצם כן. בהיסטוריה האירופית, ובמיוחד הגרמנית, נשמעה הרי תמיד הטענה שכאשר מדובר בכסף, היהודים הם חסרי חוש טעם וריח." זה כבר מדהים. יש קשר עתיק וחובק כל – נקרא לו הפרוטוקולים של זקני ברלין – שבמסגרתו הגרמנים ממרקים את עברם על ידי המטרת כסף על עם שידוע שכסף זה כל מה שהוא רוצה. אני חושב שכל הגרמנים שאני מכיר היו נרתעים בפלצות מהתיאור הזה, הן של עצמם והן של היהודים. חשוב להביט האופן הערמומי שבו מאמץ הראל את התפיסה האנטישמית: הוא כביכול משליך אותה על הגרמנים ("בהיסטוריה האירופית, ובמיוחד הגרמנית, נשמעה הרי תמיד הטענה…"), אבל השורות שקודמות להתחמקות ("כל מארק ומארק שהושקע בישראל וביהודים הניב דיווידנדים שלא ישוערו") מעידות על כך שהראל אימץ אותה בעצמו.

כלומר, שני כותבים מובילים של הימין היהודי מאמצים, במובלע או במפורש, טענה מרכזית של האנטישמים: ליהודים אין כבוד עצמי, הם יעשו הכל בשביל כסף. זה היה יכול להפתיע אותנו, אלמלא ידענו כבר שנים שהימין היהודי הוא אנטישמי לכל דבר ועניין. רק מושא השנאה שלו משתנה: הוא לא יהודים בכלל, אלא יהודים שלא חושבים כמוהו. קרי, שמאלנים.

אחרי הכל, האנשים שנוסעים לברלין והאנשים שעושים סרטים על הכיבוש, הם לא יהודים טובים. הם רק יהודים למראית עין. ערב רב, אם להשתמש בביטוי ההלכתי. כלפיהם, שולף הימין – כפי שכתבתי לפני כמה וכמה שנים – את כל הארסנל האנטישמי. אנשי השמאל מתוארים כמי ש"מנותקים מהעם"; כ"חסרי שורשים"; כשונאי עצמם; הם נתפסים כמי שהם, במקביל ובו זמנית, קומוניסטים ובעלי בריתם של בעלי ההון; כמי שלא מאמינים בדבריהם או שאין להם כל אמונה, ושמעשיהם ואמונותיהם מוכתבים על פי מי שחותם על הצ'ק שלהם; כערמומיים או כמשכילים, אבל השכלה שמנותקת מ"רוח העם"; וכמובן, כמושחתים מינית – כמי ששטופים בזימה או בהומוסקסואליות.

ההאשמות האלה מעידות בעיקר על המאשים. הכסף שאנשי ימין מחו"ל שולחים לישראל, ושמסייע לארגוני הימין, גדול משמעותית מהכסף שמקבלים אנשי השמאל. הכסף הזה גם מוסתר הרבה, הרבה יותר. "אם תרצו", למשל, שעשתה קריירה מלצווח "מי מממן אתכם" ולהציג בצורת דו"חות את מה שמופיע בעמודי הקרדיטים של ארגוני זכויות האדם, עושה מאמצים עילאיים כדי להסתיר את מקורות המימון שלה.

אימוץ הדפוסים האנטישמיים הקלאסיים משתלב בימין עם אימוץ של דפוסים גזעניים יהודים מקוריים, כמו התפיסה של "ערב רב." האגדה הזו, שעד לעשורים האחרונים רווחה רק בכמה חוגים קבליים וכעת היא נפוצה בכל מקום, אומרת שיש זן של יהודים שהם בעצם לא יהודים אלא מקבילה של עמלק, ושהם לא מודעים לכך. מטרתם של היהודים-לכאורה האלה – צאצאיהם של "הערב רב" של מצרים – היא להשמיד את היהודים. חלק מהתפיסות הקבליסטיות מדברות אפילו על כך שהגלות האחרונה של היהודים תהיה בקרב הערב רב.

העליה של האגדה הזו לא מקרית: היא מגיעה כאשר לימין היהודי יש צורך להצדיק את השנאה שלו כלפי ישראלים ויהודים שחושבים אחרת מכפי שיהודים אמורים, לשיטתו, לחשוב. אז זה פשוט: הם לא באמת חושבים אחרת. או שהם שכירים של רוצחים-לשעבר שכותבים את מה שמצפים מהם שוכריהם, או שהם אפילו לא מודעים לכך שהם משרתים של כוח קוסמי אפל שמנסה להרחיק את היקום מיעודו האלוהי. ובכל מקרה הם מושחתים ואין מה לדבר איתם. זה, אחרי הכל, הרבה יותר פשוט פסיכולוגית מאשר להודות בכך שיש יהודים שחושבים אחרת ממך; כפי שראינו אצל לורד, התפיסה הימנית של יהדות היא אחדותית. כל העם הוא יחידה אחת, שמתפקדת באמצעות מוח-כוורת. מי שסוטה מקו המחשבה לא אומר בכך שצריך לחשוב שוב על הנושא; הוא פשוט מוציא את עצמו מהעם.

היסטורית, זה לא חדש. כך תפקדה היהדות הרבנית לאורך ההיסטוריה: כמעט בכל פעם שקם ערעור על התפיסה ההגמונית, המערערים הורחקו מן הקהילה. היכולת להגדיר מישהו שחושב אחרת – נניח, מי שלא מאמין בביאת המשיח – כ"לא יהודי" היא אבן היסוד של היהדות הרבנית. הראל חובש כיפה; לורד לא; ושניהם צאצאים של התפיסה הזו. וברגע שמישהו כבר מוגדר כלא יהודי, קל הרבה יותר להחיל עליו את התפיסות הקלאסיות על גויים.

האנטישמיות המודרנית היא תיאוריית קונספירציה שמטרתה להסביר מדוע האוחזים בה לא הצליחו להתמודד עם המודרנה. מדוע הם – חנוונים קטנים, בעלי חנויות לא מצליחים, פקידים זוטרים, איכרים קשי יום – נדחקו אחורה בעוד שאחרים זינקו קדימה. כפי שמראים לנו לורד והראל, וכפי שמראים לנו מדי יום ימנים ברשת, תפיסת הימין היהודי גם היא במהותה תיאוריית קונספירציה: הכל מגיע לנו וכולם מנסים לדפוק אותנו או שונאים אותנו על לא עוול בכפנו.

כתוצאה מעיקול בדרך ההיסטורית, תיאוריית הקונספירציה ההיא סללה את הדרך למחנות השמדה. מותר לתהות אם, לאור לקחי ההיסטוריה ולאור העובדה שאנחנו יודעים איפה עצרה הרכבת ההיא, הבחירה של הימין היהודי בתיאוריית הקונספירציה הזו היא לא פיתול לא צפוי בדרך אלא השתוקקות, מודעת או לא, אל התחנה הסופית המסוימת הזו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

תמונה: אהבת המקצוע

In love with his trade

(יוסי גורביץ)

מעשה הנבלה של יאיר לפיד

שר האוצר, יאיר לפיד, כתב היום (ג') סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו, שבו טען שאיש לא תכנן להעלות את שכר הלימוד לסטודנטים, בניגוד לפרסומים בתקשורת הבוקר. הוא הוסיף בצדקנות שאם היה תכנון כזה, הוא עצמו היה מפגין נגדו. הידיעה התבססה על הצהרות של התאחדות הסטודנטים, שלדבריה פקיד בכיר באוצר דיבר עם אנשיה על העלאה של 20% בשכר הלימוד. לפיד כתב ש"אין שום אולטימטום באוויר," ושכשנאלץ להסביר מדוע התאחדות הסטודנטים תוקפת כוונה בלתי קיימת להעלות את שכר הלימוד, הוא כתב את הטקסט הבא: "אז למה נציגי התאחדות הסטודנטים כתבו את זה? כדי שאני איאלץ להכחיש ואז הם יוכלו לומר שהם כופפו אותי. זה קצת עצוב שדווקא נציגי הציבור הכי צעיר במדינה משתמשים בטריקים של הפוליטיקה הכי ישנה." ההדגשה שלי.

כלומר, לפיד מאשים את נציגי הסטודנטים בכך שהם פיברקו גזירה לא קיימת כדי לעשות עליו, ועל הסטודנטים, סיבוב (כך הוא פותח את הטקסט שלו.) משזו ההצהרה שלו, היו כמה אפשרויות:

א. לפיד משקר.

ב. הסטודנטים משקרים.

ג. פקיד האוצר ששוחח עם הסטודנטים שיקר.

ד. לפיד הפריח בלון ניסוי, ונבהל מהתוצאות שלו.

ה. פקידי האוצר, שבזים בצדק לממונה האזרחי עליהם, מנהלים מדיניות עצמאית ולהם אין כל בעיה עם העלאת שכר הלימוד.

ו. ללפיד אין מושג מה קורה במשרד שלו, מספרים מעייפים אותו והוא נרדם מולם, ואין לו ראש לפרטים הקטנים.

התשובה הנכונה, כמסתמן, היא ה', או שילוב בין ה' לו': היו שיחות רשמיות בין סגן ראש אגף תקציבים, יוני רגב, ובין יו"ר התאחדות הסטודנטים. בשיחות האלה, אכן, העלה רגב את האפשרות להעלות את שכר הלימוד או לקצץ את תמיכת המדינה בהשכלה הגבוהה. רגב הדגיש שמדובר בהצעה בלבד, שעוד לא קיבלה את "אישורו" של השר. אף אחד לא יופתע לדעת אם הנושא הוגש ללפיד בסעיף 264 באיזה מסמך שהוא לא טרח לקרוא.

נניח לרגע לבעיות התקשורת הקשות בין השר הטרי ובין הפקידות הבכירה שלו. מה היה הצעד הראשון של לפיד, כשהבין שמאיימים על הפופולריות שלו? להוציא את דיבתם של מנהיגי הסטודנטים, לטעון שהם משקרים לציבור שלהם ושהם קושרים נגד נבחר ציבור בכיר. זה היה הדבר הראשון שהוא עשה. לפני שהוא טרח לברר מה בעצם קרה: כתבו נגדו משהו, והוא מיד מיהר להשפריץ בפומבי שמדובר בקנוניה.

אני לא יודע אם לפיד לא ידע על תוכן הפגישה בין רגב ובין ההתאחדות כי הסתירו ממנו את המידע, או משום שהוא היה רשלני ולא טרח לעבד את החומר שהוגש לו. זה חמור כך או כך: במקרה הראשון, פקיד בכיר שמנהל מו"מ על סעיף שהוא יודע שהשר שלו מתנגד לו ומנסה להסתיר את העובדה הזו ממנו צריך להתפטר. במקרה השני, יש לנו בעיה חמורה יותר, כי נתקענו עם שר אוצר אידיוט ולא כשיר. שר אוצר אידיוט ולא כשיר, נזכיר, שהאינסטינקט הראשוני שלו הוא להאשים מישהו אחר במעשי נבלה.

הבעיה של לפיד היא שהוא כותב סולו. זה כל מה שהוא היה כל חייו. הוא התעקש שלא יערכו אותו. הח"מ שונא עורכים. מדובר בעם פדנטי ורע מזג, שדורש תיקונים, מתעקש על דקויות, שם דגש על עובדות לפני להט, ובאופן כללי עושה מאמצים ניכרים שלא לאפשר לכותב לצייר את עצמו כקשקשן יהיר, למרות המאמצים הניכרים שהוא משקיע בתחום. אני מדבר, כמובן, מנסיון אישי מר.

ללפיד אין עורכים, והשגיאות שלו – בהנתן גזירת הגורל שהפכה בדרן שנראה טוב לשר בכיר – חמורות הרבה יותר. סביר להניח שבתפקידו החדש, עצם הרעיון שהוא יצטרך להעביר את הטקסט שלו דרך דובר המשרד נראה לו מופרך. הוא הרי יודע הכל טוב יותר.

אבל אם הטקסט הזה של לפיד היה עובר דובר ראוי לשמו, סביר להניח שהוא לא היה מתפרסם. הדובר היה אומר "אה, רגע, לא כדאי שנרים טלפון או שניים ונברר מה בעצם קרה שם?" שום דובר שפוי לא היה מאשר את הטקסט של לפיד על "גברת כהן", ואני חושד שהסיבה שהוא שוחרר באמצע החג השני של פסח היא בדיוק זו: כדי שלפיד לא יצטרך להעביר אותו דרך עובדי הציבור שאחראים, בין השאר, על כך שמשרד האוצר ייראה סולידי, מכובד ומחובר למציאות.

וזו השגיאה הרביעית שפולט לפיד בארבעה ימים, שזה מרשים. בהספד שכתב על אמנון דנקנר, אחד האנשים הבזויים שפעלו אי פעם בתקשורת הישראלית, הוא דיבר על דון קיחוטה שרוכב על דולצינאה; זו היתה אהובתו של קיחוטה, לא הסוסה שלו. לסוסה קראו רוסיננטה. נו, למי יש כוח להשקיע 30 שניות בבדיקת העובדה הזו. שלשום, ציטט לפיד שלושה צווים שהם לקח מן השואה: אל תהיה קורבן, אל תהיה שותף לפשע, ולעולם אל תעמוד מן הצד. זה נחמד, רק שלפיד ייחס אותם לוויקטור פרנקל והם נאמרו על ידי חוקר השואה יהודה באואר. לפיד טען עוד שהדברים חקוקים על קיר מוזיאון השואה בוושינגטון. הם לא. לפיד כבר שגה בייחוס הטקסט הזה בעבר, והיה מי שתיקן אותו. לשווא, כמסתבר.

היום ערכה הכנסת דיון בגזירות המתרגשות עלינו. למרות שכל האופוזיציה חתמה על הבקשה לדיון המיוחד, לפיד הרשה לעצמו להתחמק ממנו. אחרי הכל, בדיון בכנסת הוא לא יכול סתם לשלוח פוסטים לפייסבוק, ולמחוק את מי שמצביע על השגיאות שלו. בדיון בכנסת הוא יצטרך להתמודד עם אנשים רציניים כמו זהבה גלאון ודב חנין, שלא מפחדים ממספרים ולא מתעייפים ממסמכים, אנשים שכמו שאמרה גלינה, "הוא יודע שהם יקרעו לו את הצורה וירכבו לו על הדולצינאה." ברור שהוא לא יתייצב לעימות כזה.

אבל עימותים כאלה, לא ליצנות פייסבוק חסרת אחריות, הם נשמת אפה של הדמוקרטיה. בנאום ההספד שלו על "דוד" אמנון דנקנר, שיבח לפיד שוב ושוב את הרשעות שלו. הצורה שבה הרשה לעצמו, ללא היסוס, להטיח רפש בפניהם של אנשי התאחדות הסטודנטים מלמדת שאת המידה הזו הוא אימץ גם לעצמו.

עדכון: מקורבי לפיד מוסרים שהוא בכלל לא ידע על הפגישה ועל מה שנידון בה, והבין מה קרה רק אחרי שערך פגישה עם רגב. נניח שזה אכן המצב. מדוע, אדוני השר, היה האינסטינקט הראשון שלך לטפול עלילה על הסטודנטים? האם תפרסם פוסט התנצלות?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו ממשלה שנראית פחות כמו מושב ליצים.

(יוסי גורביץ)

עוד מעט ונהיה למטאפורה

אני סקפטי מאד לגבי עדים, לגבי הזכרון האנושי. זה קרה לי מוקדם יחסית: כמו רבים מבני דורי הקשבתי באובססיביות למשפטו של הרוצח מסוביבור (והנה היד מעצמה כותבת "מטרבלינקה," ואני מרגיש בשגיאה, מגשש אחריה, מתקן אותה), ג'ון-איוון דמיאניוק, שנערך בשנות השמונים וכמעט שנשכח. אני זוכר את העדים שעלו לדוכן זה אחר זה, נשאלו אם הם מזהים את המפלצת מטרבלינקה, ואחד-אחד הם מצביעים על דמיאניוק, ולעתים הם נכנסים להיסטריה, חשים – חשים באמת – שהם חוזרים שוב לאותם הימים למראה האיש. ואני זוכר את הצעקות הבהמיות כאשר בית המשפט המחוזי דן, כשנה ומשהו לאחר מכן, את דמיאניוק למוות.

ויותר מכל אני זוכר את מאיר שמגר, בערעור, הופך את פסק הדין על פיו אחרי שהתביעה עצמה הביאה את המסמכים שזיכו את דמיאניוק: "הוואכמן ג'ון-איוון דמיאניוק יוצא זכאי מלפנינו," (והטקסט הכתוב לא יכול להכיל את הסלידה, אולי גם הסלידה העצמית, שבה הטעים שמגר את הדברים, את ההגיה שבה המשפטן כופף את ראשו בפני החוק היבש, בדיוק משום שתלייתו של אדם על פשע שלא ביצע, תליה שבהחלט תהיה מוצדקת בשל פשעים אחרים, תהפוך את השופט עצמו לפושע ולרוצח. והרי הדבר המתבקש לעשות היה להעמיד את דמיאניוק שנית לדין, הפעם על פשעיו בסוביבור, ולהוציא אותו להורג עליהם (ולמען הסר ספק: ההתנגדות שלי לעונש מוות לא חלה על עריצים ומבצעי פשעי מלחמה). אבל אי אפשר היה: דמיאניוק הוסגר בשל עבירה מסוימת, שהתרחשה במקום מסוים ובזמן מסוים. אי אפשר היה להעמיד אותו לדין על עבירה שלא בשלה הוסגר.)

אבל, מבחינתי, הדבר החשוב באותו פסק דין לא היה עליונותו הצורמת של הפורמליזם החוקי על הצדק הפשוט – עליונות צורמת שבלעדיה היו חיינו אכזריים, ברוטליים וקצרים – אלא העובדה שהעדים טעו. כולם. עד האחרון. הם עמדו, התבוננו באדם קשיש כמוהם, וניסו לענות על השאלה שאליה הכינה אותם האומה כולה במשך חודשים ושנים: הזה הרוצח? הזה האיש שבהסגרתו ובמשפטו, מה שאמור היה להיות משפט פושעי המלחמה האחרון שייערך בישראל, הושקעו מאמצים גדולים כל כך? כיצד תאמר "לא", ובמילה זו אתה אומר שהמדינה כולה טעתה, מתקרב יש מי שיאמר אל גבולות הכחשת השואה?

אבל מעבר ללחץ הפסיכולוגי הזה, ומסוכנת ממנו לאין שיעור, עומדת חמקמקותו של הזכרון האנושי. הוא משתנה באיטיות לאורך השנים, מייפה טיפה סיפורים – המוח האנושי מאוהב בסיפורים מושלמים, עם סוף הולם; לא בהכרח טוב, אבל הולם – ומעמעם בעקביות את מה שפעם היה חד וצלול. וגם מה שהיה חד וצלול, נזכיר, הוא רק מבט אחד מני רבים, מבט קצר שתופס פרט או שניים בזמן ובמרחב. התופעה הזו מוכרת בעיקר משורדי קרבות, שלעתים קרובות מספרים על הקרב שבו השתתפו סיפורים שונים מאד, לעתים סותרים זה את זה.

והזכרון של העידן האיום ביותר המתועד בהיסטוריה האנושית, שנות הדמים 1932-1946, מתפוגג.

[]

יום השואה הותקן בצורתו הנוכחית ב-1959. הוא לא היה מקובל אז על הכל: הרבנות הראשית, בנסיון נואש לטשטש את השאלה התיאולוגית שאין לה תשובה, מדוע רצח יהוה את העם הנבחר שלו (ואם אתה מקבל את התפיסה שהאל פעיל בעולם, ושהוא יודע כל, אז הוא חתום על כל רצח של ילד ועל כל נשימת גז; כולן מתרחשות בהסכמתו), ניסתה לדחוק את השואה לקרן הזווית של יום הצום הנשכח של י' בטבת, וקראה לו יום הקדיש הכללי. זה לא תפס.

אבל בשנים האחרונות מתרחש דבר מפתיע: ככל שהאירוע ההיסטורי עצמו – רציחתם של כחמישה מיליונים ושבע מאות אלפים יהודים או כאלו שנחשבו ליהודים על ידי המשטר הנאצי, משטרים ידידותיים לו (זכורים לרעה במיוחד אלה של רומניה והונגריה; במקרה של הראשונה, נאלץ הצבא הגרמני להתערב כדי להפסיק את מעשי הטבח כשאלה פגעו באספקת הנפט) ופאשיסטים ואנטישמים אחרים – מתרחק, הרי שה"זכרון" שלו מתרחב. "זכרון", כי אין לו דבר עם זכרון של ממש: מדובר בהנחלה של טראומה לדור שלא חווה אותה.

פעם היה יום שואה אחד. עכשיו יש שניים. אחרי מאבק שקט כנגד יום השואה הבינלאומי, שחל ב-27 בינואר (יום שחרור אושוויץ), מאבק שסיבתו היא החשש הישראלי שיום כזה ידלדל את חשיבותו של יום השואה "שלנו", הוא אומץ על ידי סוכני הזכרון הישראליים. מעתה, יש כתבות שואה גם בסמוך אליו.

ואם פעם כתבות כאלה היו נחלתו של ערב יום השואה, או סוף השבוע שקודם לו, הרי שבימינו הן התחילו להופיע כבר עשרה ימים קודם ליום עצמו, והנסיון מלמד שהן תמשכנה כמה ימים אחריו. במדינה מיליטריסטית כמו ישראל, שבה הצבא הוא ערך עליון וחיילים הם ילדים-קדושים, ניתן היה לצפות שגם על יום הזכרון לחללי צה"ל יעבור תהליך דומה; זה לא מתרחש.

בשנות השבעים והשמונים, אומר הזכרון שלי, הזכרון היה תחום בזמן. הוא לא נדד. לפני 25 שנים, הנסיעות הממאירות לפולין, שבהן חווים הנערים הישראלים לידה מחדש בתאי הגזים, היו שנויות במחלוקת; היום הן טקס חניכה שכמעט ואין עליו עוררין. שר האוצר החדש שלנו לא מי יודע מתעניין בגורלם של בני המעמד התחתון, אבל בשעתו הוא הזדעזע כשהתברר לו שבשל מחסור בכסף הם לא יוכלו לנסוע לפולין. ככה זה בישראל של 2013: רוצה לאכול? הממשלה לא נגד זה, אבל זה לגמרי עניינך. רוצה, או לא רוצה, לנסוע לפולין כדי לראות קרנבל זוועות? הממשלה תמהר לסייע לך.

ההסבר יכול להגיע משתי נקודות מעניינות. ראשית, הכיתה שלה סידר לפיד נסיעה לפולין, סטטיסטית יש להניח שרוב תלמידיה אינם צאצאים לניצולי השואה. רוב תושבי ישראל כיום אינם יהודים אשכנזים. גם היהודים מרוסיה חווים את האירוע ההוא אחרת; מבחינתם זו המלחמה הגדולה על המולדת. הבלוגר ולדי דבויריס העיר פעם שלו אין תסביכי שואה: סבא שלו דרס את הסבא של הגרמני עם טנק, ובזה זה נגמר. זו היתה הערה מחויכת, אבל לא נטולת עומק. אפשר היה, במינימום מאמץ, לשלב את הווטראנים של הצבא האדום שהגיעו לישראל ביום השואה; הם היו תוספת נהדרת לחלק של ה"גבורה." אבל זה לא קרה, ולא במקרה. גם המהגרים מרוסיה מתבקשים לדבר על השואה (לשלום בוגוסלבסקי, כרגיל, יש דברים מעניינים מאד לומר על זה.)

השואה היא באופן מוחלט סיפור אשכנזי. כן, מספר אלפי יהודים נרצחו על ידי הנאצים כשהם הגיעו לצפון אפריקה, ויהדות יוון ספגה מכה אנושה, אבל להוציא יוון – שם החורבן היה כמעט טוטאלי – זה לא דומה בשום צורה למה שקרה בבלארוס, פולין, אוקראינה, רוסיה, המדינות הבאלטיות ושאר ארצות הדמים. ובשנות השבעים, היתה התנגדות בקרב צעירים יוצאי ארצות האיסלם להפוך את השואה לאירוע מכונן שלהם; ספרי לימוד סיפרו בבעתה על מדריך נוער שביום השואה שמע מהנערים מהמעמד הנמוך – ולכולם היה ברור מה מוצאם – ש"למדריך יש יום שואה." אם היתה התנגדות לכפיית הנראטיב הזה, היא מעולם לא היתה קולנית ואפשר לומר בבטחה שהיא גוועה.

השואה היא זהותו הבסיסית של היהודי הישראלי, ולהיפך. להיות יהודי ישראלי פירושו להיות ניצול שואה, אם לא בפועל אז בפוטנציאל. וכמובן, הפוטנציאל גורר איתו את הפוטנציאל של אי ההשרדות. איך אמרה האתון הרשמית של צה"ל, האלוף אלעזר שטרן? בכל דור ודור צריך אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ.

מאז תחילת שנות התשעים, צה"ל עורך תרגילי סדר על אדמת פולין. הנערים והנערות שיוצאים לשם, יוצאים עם דגלי ישראל. בימים מסוימים, נדמה שנתחים מאדמת פולין נכבשים זמנית על ידי ישראל. נוכחותו של הרמטכ"ל בטקסים על אדמת פולין כבר הפכה לחלק חובה מהפעילות שלו. הנוכחי אמר היום שישראל היא הערובה לכך שהשואה לא תחזור. מותר לתהות, לאור ההצהרה הזו, אם גנץ מכיר היסטוריה צבאית. דה גול ביקר בסטאלינגרד אחרי הנצחון הסובייטי, והעיר ש"זה מדהים." בן שיחו מיהר לומר משהו על "ההתנגדות המופלאה" של הרוסים, ודה גול קטע אותו: לא, לא, התכוונתי לגרמנים. שהם הגיעו עד פה…

ישראל מעולם לא נאלצה להתמודד עם אתגר צבאי דומה. היא היתה צריכה להתמודד עם כמה צבאות מקומיים ולא מי יודע מה מאורגנים או מתקדמים טכנולוגית. את רוב שני העשורים האחרונים היא מבלה במה שבוגרי הצבא הבריטי הישן היו מזהים אינסטינקטיבית כסוג הלוחמה הקולוניאלית ששחקה את היכולת שלו להתמודד עם קרבות קונבנציונאליים של ממש.

אבל כאן, בצבא ובנוכחות שלו בפולין ובטקסי יום השואה בכלל, מתכנס הכל: השואה מקבלת נפח גדל והולך ככל שיש שצורך להאדיר את הצבא, שאמור להיות הפתרון לשואה המתקרבת. וככל שנחשפת העובדה שהצבא בעצם חותר תחת קיומה של ישראל, שהוא שותף מלא לשליטה בשטחים שהופכת את האפשרות לפתרון שתי מדינות לבלתי אפשרי; שהוא שותף פעיל לדחיפה של המתנחלים למדינה דו לאומית, מדינה שאולי תהיה יהודית אבל דמוקרטית לא תוכל להיות; שהוא שותף מלא, בעצם, להתדרדרותה של ישראל למצב שבו ההשוואה בינה ובין גרמניה הנאצית – מוצדקת או לא, ובינתיים היא לא – תהיה בלתי נמנעת; ככל שהשואה מתרחקת, והיכולת של ישראל לנצל אותה כדי לסחוט טובות הנאה או סימפטיה מהעולם מתמעטות – ככל שכל זה קורה, גבולות ה"שואה", כלומר הזכרון הסנטימנטלי שלה, התועלתני שלה, חייבים להתרחב.

והשילוב הזה בין הצבא כסממן עליון ללא-שואה, כלומר למה שעומד בין ישראל ובין שואה עתידית (ועזבו אתכם עכשיו מהסתירה המובנית בטיעון שאומר בו זמנית שאסור להשוות לשואה כי היא אירוע יחודי ושהיא עומדת לפרוץ שוב בכל רגע, אם לא נגדיל את תקציב הבטחון), מסביר גם מדוע אי אפשר למתוח ביקורת על הצבא (זו, בבסיסה, הכחשת שואה), ומדוע יום הזכרון לחללי צה"ל לא פורץ את גבולותיו; הגבולות בין צה"ל ובין ניצולי השואה מטשטשים והולכים. "זכרון" השואה יהיה דומיננטי מאד בישראל בעוד כמה שנים; במשרד הפנים כבר החליטו שמספר תעודות הזהות הביומטריות יתחיל משישה מיליונים. כולנו קורבנות.

כולנו? לא, לא. כולנו אולי חשים כקורבנות. הקורבנות הם אנשים אחרים לגמרי: ההלוטים הכבושים שלנו בגדה המערבית, פליטי החרב והרעב בגבול הדרום שכלפיהם אנחנו מתנהגים כשווייצרים במקרה הטוב וכהונגרים במקרה הרע. אבל אסור לומר את זה במיינסטרים הישראלי.

[]

כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים, תהה פעם ניטשה. הוא חשש ממצב שבו עודף ידע היסטורי משתק את מה שהוא כינה הדחף לחיים, הדחף ליצור, שהוא דחף לשבור מסגרות ודברים קיימים.

אפשר לומר שהישראלים סובלים מהרעלת "זכרון." ושוב, לא זכרון: הזכרון האמיתי של השואה, כלומר האירוע כפי שהיה, שונה משמעותית מכפי שה"זכרון" הממוסד בנה אותו. רוב גדול של היהודים שנרצחו לא היו בגיטאות ולא הגיעו למחנות ההשמדה (ורק מיעוט זעיר מתוכם הגיע למחנות הריכוז); הם רוכזו במהירות, עוד קודם להחלטה הרשמית על השמדתם, מחוץ לעיירות שלהם ונורו. באבי יאר היא האירוע המובהק, אבל היו כנראה מאות אירועים דומים. קבוצה קטנה של אנשי מיליציה, למשל, שזכתה אמנם לסיוע לוגיסטי ניכר מהכובשים הנאצים, היתה אחראית להשמדת רוב מוחלט של יהודי לטביה.

אבל זו לא תמונה נוחה. קודם כל, כמעט ואין תמונות. בורות המוות והפעולות של האיינזצגרופן תועדו הרבה פחות ממחנות ההשמדה, שנזקקו להרבה יותר סיוע לוגיסטי ובהתאם להרבה יותר אנשים, מה שאומר הרבה יותר מתעדים. גם כאן יש היררכיה: אושוויץ מתועדת היטב, אבל רוב הישראלים לא ידעו דבר על בלזץ, חלמנו, או מאלי טרוסטינץ. פשוט אין מספיק עדויות. גם טרבלינקה, מהבחינה הזו, מתעמעמת לעומת אושוויץ. שנית, אם ה"פלנטה האחרת" של אושוויץ (בקולימה כנראה שהיו חולקים על כך שזו פלנטה אחרת, אבל רוב הישראלים אינם יודעים מהי, ולמשרד החינוך נוח שלא ידעו) והמחנות האחרים נראים כיום כמשהו הזוי, בלתי נתפס מפלנטה אחרת, הרי שאזרחים מבוהלים שעומדים ליד בור וחמושים יורים בהם הם משהו שיכול לקרות בכל מקום, וגם קרה. החמוש עם הרובה מול האם המחבקת ילד היא תמונה אוניברסלית, מאד לא נעימה לחברה מיליטריסטית שחמושיה מכוונים רובים לילדים על בסיס יומי, גם אם ברוב המקרים אינם סוחטים את ההדק.

אז ישראל משעתקת, שוב ושוב, דימוי אחד מתוך השואה ובונה אותו כרוע האולטימטיבי – ובאופן נוח מאד, הוא הדימוי הרחוק ביותר מזה שהיא עצמה מייצרת במציאות. בשלב הבא, היא מקפידה שהדיון יהיה בשלב הסופי ביותר, זה של ההשמדה. מערכת החינוך הישראלית מקפידה לדלג על כל השלבים שבאמצעותם אפשר היה לקחת "אנשים רגילים" כמו גדוד המשטרה ה-101 הגרמני, ולהפוך אותם לרוצחים – רוצחים מיוסרים, אולי, יורים ובוכים אולי, אבל יורים, בוכים וממלאים פקודות. חוקרים, כמו עומר ברטוב, מצאו שככל שהמלחמה הפכה את קורבנותיה האזרחים ליותר חסרי אמצעים – מדיניות ההרעבה המכוונת של הצבא הגרמני, למשל – כך גבר בעקביות התיעוב של החיילים הגרמנים כלפי הקורבנות שלהם. הם תוארו כמזוהמים, מלוכלכים, כגנבים, כמי שיאבדו את כבודם העצמי עבור תעודה או מזון – כמובן, בעיות שלחייל הגרמני הממוצע לא היו. במידה מסוימת של סיפוק, אפשר לציין שלא מעט מהחיילים הגרמנים האלה נתקלו בדיוק באותם בעיות, ובדיוק באותו היחס, במחנות הסובייטיים אחרי המלחמה, ושרק שיעור זניח מהם שרד וחזר הביתה.

זה תהליך שעובר על כל צבא כיבוש. בצבא הגרמני הוא קרה מהר במיוחד, לאור העובדה שהיטלר במפורש – מול מחאות קלושות וקצרות של חלק מהקצונה הגרמנית – ביטל את חוקי הלחימה במזרח. אבל על כך שהשמדת אוכלוסיה יכולה להתרחש רק כתוצאה מכיבוש, או על מה שקורה לחיילי כיבוש בכלל, הס מלדבר. עדיף לדחוף את הילדים לתאי הגזים ולתת לדמיונם לצרוב את תבונתם והאמפתיה שלהם.

[]

חלק מרכזי של הזכרון הוא העובדה שבשלב מסוים הוא מתעמעם. רק כך אפשר להתגבר על טראומות. אבל ישראל מתעקשת להחזיק "זכרון" טראומתי, שרוב תושביה לא חוו מעולם, חי בתודעתם, ולהפוך אותו בפועל לתודעה הלאומית שלה.

הגיע הזמן להניח לשואה, להפסיק את הנסיון הלא טבעי להרחיב את ה"זכרון" המיוצר בעוד שהזוכרים עצמם הולכים לעולמם. צריך ללמד אותה מתוך ספרים, מתוך מסמכים, כלומר להחזיר אותה למחוזות הרציו ולא לאלה של ההיסטריה. צריך להניח לשואה לחזור ולהיות מה שהיא במקומות נורמליים: היסטוריה. משהו שקרה בזמן אחר לאנשים אחרים.

משהו שהיה ונגמר. לא אות קין שנטבע במצחך על ידי משרד החינוך שלך, בסיוע נלהב של כלי התקשורת, כדי לוודא שתהיה חמוש צייתן. ספק אם יש לקח מפלצתי יותר מהשואה, הייתי מעז לומר לקח נאצי יותר, מאשר הצורך שכולנו נהיה חיילים חזקים, נטולי סנטימנטים, שמסוגלים לפרוץ לבתיהם של אזרחים באישון לילה ולירות בחשודים ללא היסוס. ספק אם יש היפוך מפלצתי יותר מאשר התפיסה הרווחת שמי שאיננו משרת בצבא, כלומר מסרב להכפיף את מצפונו לזה של המדינה, הוא בעצם בוגד. ואף על פי כן, זה בדיוק מה שישראל הצליחה לעשות, ובאותם הנימוקים עצמם.

ואם זו לא סיבה מספקת להרהר מחדש בשינוי דרסטי של כל צורת ההסתכלות שלנו על השואה, אינני יודע מהי.

(יוסי גורביץ)

תיקון טעות ומאה קולפה (קצר)

כתבתי בפוסט של אמש ש"אין לי שום טרוניה כלפי החמוש הישראלי שהרג אמש שני חמושים פלסטינים שניסו להשליך לעברו בקבוקי תבערה." הייתי צריך לדעת טוב יותר.

בינתיים, קיבלנו יותר פרטים על התקרית ההיא. התמונה עגומה למדי. צה"ל כבר התחיל לחקור אותה. צה"ל הרג שני פלסטינים. לטענת הצבא – נזכיר שזו רק טענת הצבא – אחד מהם נהרג לאחר שהשליך בקבוק תבערה. תחילה דווח רק על הרוג אחד. גופת ההרוג השני, נאג'י בילביסי, נמצאה רק שעות רבות אחרי התקרית. הצעיר נמצא כשהוא ירוי בגבו. חמוש צה"ל שהיה אחראי ככל הנראה לירי ירה בו תוך כדי מרדף – ועכשיו הוא טוען שהוא "חש בסכנה." צריך לציין שמאחר ויש הרוג שנודע עליו רק שעות ארוכות לאחר מותו, צריך ראשית קודם כל לסלק את החשד שהוא נרצח לאחר שנתפס והחמושים ניסו להסתיר את הרצח הזה ולא דיווחו על ההרג.

אבל נניח שלא זה המצב, אם החמוש חש בסכנה, מדוע הוא יצא למרדף מהעמדה המבוצרת שלו? ג'ון בראון העלה עוד שתי שאלות ראויות: אם החמוש ראה שפצע את בילביסי, מדוע הפקיר אותו לדמם למוות? אם בילביסי היה מרוחק כל כך שהחמוש לא ראה שפגע בו, כיצד "חש מאוים"?

לחמושי צה"ל יש היסטוריה עגומה של "תחושת איום." המקרה היותר ידוע לשמצה הוא זה שבו חמושים ירו למוות בשני פלסטינים לאחר שלטענתם הם תקפו אותם בקלשון. מאוחר יותר, כשנחקרה התקרית, החמושים שינו את גרסתם וטענו שהם הותקפו במזרק. למיטב ידיעתי, איש מהחמושים לא הועמד לדין.

בתקרית הנוכחית, כבר טענו החמושים שהיה ירי לעברם. לא היה. אחר כך הם דיברו על כך ששני פלסטינים השליכו לעברם בקבוק תבערה. הגרסה הנוכחית היא שאחד השליך בקבוק תבערה ונורה, והשני נורה בעת מרדף אחר כך. אני מצטער, והייתי צריך לומר זאת מראש: לא מאמין לכם בלי ראיות. שיקרתם מספיק. אם צה"ל טוען שהופעלו בקבוק תבערה נגד אנשיו, אני רוצה ראיות לכך. הפלסטינים, אגב, שמשקרים לא יותר מצה"ל, טוענים שפתחו עליהם באש לאחר ידוי אבנים, לא ידוי בקבוקי תבערה. בצה"ל אומרים שכל האירוע תועד במצלמות אבטחה. אם לא תשמעו על התקרית הזו יותר, ואין להניח שהתקשורת הישראלית תחזור אליה – כולה פלסטינים, למה לעצבן את הקורא היהודי – סימן שמה שהן תיעדו היה די מביך. אולי זה ייגמר במזרק.

אני רוצה להתנצל על כך שקיבלתי את עמדת צה"ל ללא עוררין בפוסט של אמש. אשתדל להזכיר לעצמי לא לחזור על הטעות הזו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט של אמש התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עד כמה זה בוער

עמירה הס כתבה אתמול (ד') מאמר שמגן על זכות ההתנגדות של הפלסטינים, במיוחד על זכותם לתקוף באבנים את חמושי צה"ל. המאמר בעייתי בשורה של נקודות: הוא מדבר, במשפט הפתיחה שמאפיל על שאר הטקסט, על "זכות וחובה מוּלדוֹת" ליידוי אבנים; הוא רומז, כפי שציינה נעמה כרמי, שזכות כזו להתנגדות קיימת גם לערביי ישראל; ובאופן כללי מדובר במאמר ששומר על ערפול במקום שבו חובה להשתמש במילים ברורות.

ואחרי שיצאנו מעמדת העורך, שחבל שכזה שראוי לשמו לא עבר עליו ולא שלח אותו לכתיבה מחודשת, צריך לומר שבסופו של דבר הס אומרת דבר שאיננו נשמע בציבור הישראלי ובכל זאת חובה לומר אותו: שלפלסטינים יש זכות להגנה עצמית, כולל להגנה עצמית אלימה, מפני האנשים שכובשים אותם.

הכיבוש מנוגד לחוק הבינלאומי, אבל לפני שהוא מנוגד לחוק הבינלאומי, הוא מנוגד למוסר האנושי הבסיסי, שאומר ששעבוד של קבוצה אחת על ידי אחרת, נישולה הבלתי פוסק, הם לא אנושיים. לא במקרה כל כובש או משעבד חייב, תוך זמן קצר, להגדיר את הקבוצה הכבושה או המשועבדת כלא אנושית: הם מסריחים (עזבו עכשיו את העובדה שאנחנו גונבים את המים שלהם), הם לא מפותחים מספיק כדי לעמוד בכוחות עצמם (ולא משנה שבמשך עשרות שנים הפעלנו צנזורה כבדה ועצרנו את האינטלקטואלים שלהם), הם מתנהגים כמו חיות (אחרי ששללנו מהם יכולת לפעול כבני אדם), הם גונבים, הם משקרים, הם אלימים. בקיצור, מגיע להם כל מה שאנחנו עושים להם, אין ברירה, ידינו כבולות, תראה באיזה חיות מדובר.

ואכן, הנכבשים בדרך כלל נורא לא נחמדים: half demon and half child קרא להם קיפלינג ב"משא האדם הלבן" שלו. הם לא מנהלים מלחמה כמו שצריך: הם לא מתייצבים כוח מול כוח. הם יורים מן המארב. הם מזנבים בחלשים. באופן כללי, הם לא מנהלים מלחמה כמו שג'נטלמן או מקצוען צבאי היה מנהל אותה.

הסיבה לכך ברורה למדי. בסרט "הקרב על אלג'יר", שמתעד את מלחמת השחרור האלג'יראית כנגד הכובש הצרפתי – כובש ברברי לכל דבר, שניהל מלחמה מלוכלכת שהצרפתים עדיין לא מוכנים לדבר עליה, שאפילו כמה מקציניו הרגישים יותר לא יכלו שלא להשוותו לכובש הנאצי של צרפת, 15 שנים קודם לכן – שואל קצין צרפתי מורד אלג'יראי עצור למה הם עושים מעשי זוועה כמו הנחת מטעני חבלה במסעדות. התשובה של המורד חדה: תנו לנו את הטנקים שלכם, את חיל האוויר שלכם, ולא נניח פצצות במסעדות. הנכבש מנהל מלחמה "מלוכלכת" מהסיבה הפשוטה שנקודת ההתחלה שלו היא תבוסה צבאית טוטאלית: אין לו צבא סדיר להשתמש בו.

הנחת פצצה במסעדה, כמו גם ירי רקטה פרימיטיבית יותר מה-V2 שלא מסוגלת לדייק יותר מרדיוס של שני קילומטרים לעבר אוכלוסיה אזרחית, היא פשע מלחמה. על כך אין ויכוח. הבעיה היא שכאשר הישראלים מתלוננים על פשעי המלחמה של הפלסטינים, הם מתעלמים בניחותא מהפשעים היומיומיים שהם וממשלתם מבצעים. גם בניית התנחלויות היא פשע מלחמה. גם הנחה לכנופיות חמושות שייבאת לשטח הכבוש לנהל מערכת טרור יומיומית כלפי האוכלוסיה הכבושה, מה שקורה אבל פשוט לא מדווח בתקשורת הישראלית, זה פשע מלחמה. גם עינויים של עצירים הם פשע מלחמה, וגם הם מתרחשים בתדירות מצמררת. ראויה לציון גם העובדה שמספר האזרחים שהורגת ישראל במלחמתה בפלסטינים גבוה משמעותית יותר – היסטורית, כנראה יחס של 10:1 – ממספר האזרחים שהרגו הפלסטינים. לנו יש תירוץ קבוע: לא התכוונו. זה תירוץ שאמור לעבוד פעם, פעמיים, שלוש. כשהוא הופך לשיטה, צריך להתייחס אליו כמה שהוא: תרגיל רטורי שמיועד להסוות את האגביות של הריגת אזרחים.

ישראלים רבים מיהרו לציין כמה מקרי ידוי אבנים שאירעו לאחרונה ושבהם נהרגו או נפצעו קשה אזרחים, ביניהם שני ילדים. אבנים הורגות, כן, אבל רימוני גז הורגים יותר. ועדיין, אף חייל צה"ל לא הועמד לדין בסעיף של נסיון לרצח לאחר ירי בכינון ישיר של רימוני גז – ירי כזה, יצוין, מנוגד לפקודות. יתר על כן, גם מתנחלים שמשליכים אבנים על פלסטינים, גם כאשר האבנים האלה מושלכות בראשו של אדם שכבר שוכב על הארץ, לא מועמדים לדין בחשד לנסיון לרצח – אם הם מועמדים לדין בכלל. כאן המקום להזכיר שכל הלגיטימציה המשפטית לנוכחותם של כוחות צה"ל בשטחים הכבושים היא לצורך הגנה על האוכלוסיה הכבושה, לא זו שאסור היה לה להגיע אליהם מלכתחילה. במשימה הזו אין ספק שצה"ל לא עומד; ספק אם הוא מנסה לעמוד, או אם הוא בכלל מודע לה.

הציבור הישראלי הוא, ברובו המכריע, שותף מלא לכיבוש. ישראל נוקטת בשיטה של סיפוח זוחל כלפי הגדה המערבית, והשיטה הזו משפיעה על השיח הישראלי: הוא עובד. בהתחלה דיברו על חזרה לקווי 1967, אחר כך אלה היו קווי 1967 בלי "גושי ההתנחלויות", ועכשיו פוליטיקאים מרכזיים כמו יאיר לפיד ושלי יחימוביץ' מדברים גם על סיפוח אריאל בהסכם עתידי. מי שיסתכל על מפה ויראה איפה אריאל, יבין שאין מה לדבר על עצמאות פלסטינית אם אריאל נשארת בשליטה ישראלית. זה לא מקרה: זה כל הרציונל של קיומה של אריאל. לשם כך שרון בנה אותה.

הישראלים לא שוללים רק התנגדות פלסטינית אלימה: הם שוללים כל סוג של התנגדות. במשך שנים, ייללו ש"אין מנדלה פלסטיני", אבל ערב האינתיפאדה הראשונה גירשה ממשלת ישראל מהשטחים פעיל בכיר – לצערי שמו פרח מזכרוני – שניסה לארגן התנגדות לא אלימה. פעולות לא אלימות במובהק כמו שביתות כלליות, תליית דגלים, וכתיבת סיסמאות דוכאו באלימות קשה (אני עוד זוכר את שני הנערים העזתים שנורו על ידי אנשינו בזמן שכתבו סיסמאות; התירוץ היה שהם היו רעולי פנים). עצם כתיבתו של מנשר פוליטי די היה כדי להוביל למעצר. הפגנות מכל סוג עדיין אסורות בגדה המערבית, מתוקף החוק הצבאי. צה"ל והשב"כ מפעילים אלימות חריגה כנגד ההתנגדות העממית: ירי במספר גדול של פלסטינים, מעצרים מנהליים ומעצרים סתם של מארגני הפגנות, הוצאת הודאות בעינויים מקטינים. איך אמר את זה עמוס גלעד, הפשלונר הנצחי של מערכת הבטחון? We don't do Ghandi very well. הנסיון להביא לחרם בינלאומי על ישראל – פעולה בלתי אלימה במובהק – כונה כאן "טרור כלכלי" או "טרור תרבותי", והושמעו יבבות על כך שמדובר בעצם באנטישמיות. השלכת אבנים מכונה עכשיו על ידי דובר צה"ל "טרור עממי."

אבל בכל הדיבורים האלה על טרור, נשכח מונח אחד, שבשעתו דווקא היה נפוץ: טרור של מדינה (state terrorism). אם טרור הוא הפעלת אלימות כדי להשיג מטרה פוליטית, הרי זה מה שישראל עושה על בסיס יומי. הס התייחסה לכך בקצרה: "רדיפתם של מיידי האבנים, כולל מעצר זאטוטים בני שמונה, היא חלק בלתי נפרד, גם אם לא תמיד כתוב, מתיאור התפקיד של נציגי השלטון הזר – לא פחות מירי, עינויים בחקירה, גזל אדמה, איסורי תנועה ואפליה בחלוקת המים. האלימות של חיילים בני 19, מפקדים בני 45 או ביורוקרטים ומשפטנים, היא מחויבת המציאות. הם מגויסים כדי להגן על פירות האלימות שטבועה בעצם השליטה הזרה – משאבים, רווחים, זכויות יתר, התענגות על הכוח." הטרור הזה, מבחינת הישראלים, סמוי מן העין. הפלסטינים דווקא חשים בו היטב.

נעמה כרמי כתבה שאי אפשר למצוא צידוק – משפטי, אני מניח – להתנגדות לכיבוש באופן אלים, ושעל כן התנגדות כזו מנוגדת לזכויות האדם. לטעמי יש כאן סוג מסוכן של פציפיזם: די שהכובש יהיה כזה שהפגנות או התנגדות לא אלימה לא ישפיעו עליו, והשעבוד ינציח את עצמו, פשוט משום שלא תהיה אפשרות אפקטיבית להתנגד לו. כלומר, ייווצר אבסורד שבו הקפדה על שמירה על זכויות האדם גוררת את שלילתם.

לפעמים, אם עם משועבד רוצה לזכות בחירויות הבסיסיות שמגיעות לו, הוא צריך להפעיל אלימות קטלנית כנגד המשעבד. אחרת, ארצות הברית לא היתה קמה, האירים מעולם לא היו משתחררים מעולם של הבריטים, איטליה עדיין היתה מושבה אוסטרית, יוגוסלביה לא היתה משתחררת מעולם של הנאצים אלא עם קריסת המשטר, אלג'יריה עדיין היתה נחשבת לחלק מצרפת, ויאטנם היתה קולוניה, ומותר להניח שגם מדינת ישראל לא היתה קמה. היאוש הבריטי מהשליטה בפלסטינה נבע מכך שהיא הצריכה כוחות גדולים לדכא את התושבים – הן הפלסטינים והן היהודים.

אני בספק אם אפשר בכלל לדבר על זכויות אדם בלי להכיר בכך שהן במידה רבה תולדה היסטורית של מאבק נגד דיכוי, לעתים קרובות דיכוי זר. ההצהרה האוניברסלית על זכויות האדם – זו שמשרד החינוך הישראלי לא מוכן ללמד את תלמידיו, נזכיר שוב – היא תוצאה של מה שהיה כנראה הפרת זכויות האדם הגדולה בהיסטוריה, מלחמת העולם השניה. ההפרות האלה בוצעו ברובן על ידי כוחות כיבוש רצחניים שלא איפשרו התנגדות לא אלימה: התנגדות כזו נשענת על מעצורים מצד הכובש, והיכולת להביך אותו פומבית. רק שנים לאחר המלחמה למדנו על ההתנגדות הלא אלימה הראויה להערצה של מספר פרטים בודדים, ביניהם חברי מחתרת הוורד הלבן, ויש להניח שאם המלחמה היתה נגמרת אחרת לא היינו שומעים עליהם כלל. מהבחינה הזו, צריך לתהות אם ההתנגדות של יוהאן גאורג אלזר, שהיה קרוב מאד לחסל את היטלר בנובמבר 1939 בפיצוץ שהיה בלתי מבחין בעליל ואכן הביא למותם המבורך של שמונה נאצים, לא היתה לא רק יעילה יותר, אלא – בהתחשב בחוסר המעצורים של המשטר – גם מוסרית יותר. התנגדות לא אלימה לא מנעה מהמשטר לבצע פשעים (להוציא חריג אחד בולט – הפגנה של נשים "אריות" של יהודים כלואים מול מטה הגסטאפו, שהכניסה אותו להלם). התנגדות אלימה הצליחה בכך, לעתים.

אז כן, יש מלחמה בין הישראלים והפלסטינים. זו מלחמה בעצימות נמוכה, אבל מלחמה. ולמלחמה יש כללים. אני אישית מעדיף התנגדות לא אלימה, אבל אם ישראל מתעקשת לדכא אותה באלימות, תוך שהיא ממשיכה לנשל ולשעבד את הפלסטינים, אז היא מאבדת את הכוח המוסרי שבדרישה להתנגדות לא אלימה.

אין לי שום טרוניה כלפי החמוש הישראלי שהרג אמש שני חמושים פלסטינים שניסו להשליך לעברו בקבוקי תבערה. אני גם מסרב לראות בבני 17 שלקחו נשק לידיים ויצאו למה שצריכים היו לדעת שהיא משימה צבאית מסוכנת "ילדים" – בדיוק כפי שאני מסרב לראות בחיילי צה"ל ילדים. ואף שהיתה לי טרוניה כלפי החמושים הפלסטינים אילו היו מצליחים להרוג את החמוש הישראלי ואת חבריו, משום שבכך הם היו מכשירים פעולות תגמול ברבריות כנגד האוכלוסיה הפלסטינית, ומנציחים שוב את הדימוי של הפלסטינים כאלימים (האלימות הישראלית הרי כה יומיומית עד שאין רואים אותה), הרי שאני בספק אם יש לי את הזכות להשמיע אותה. מי שנושא נשק ולובש מדים מתחייב בנפשו, אחרי הכל. חייל שלא רוצה להיות מטרה, מתבקש לא להתגייס. אזרחים – לא כולל חברי מיליציות שלא במדים, שפולשים לכפרים פלסטיניים או מתעללים באיכרים – צריכים להיות אסורים בפגיעה. במצב הנוכחי, נראה שנורמליזציה של הסכסוך היא מה שאנחנו צריכים לעבוד עליו. מטבע הדברים, נורמליזציה כזו תצטרך להיות דו כיוונית: היא כוללת העמדה לדין של פושעי מלחמה משני הצדדים, יורי קסאמים כמו גם חיילים שיורים רימוני גז בכינון ישיר.

לחלופין, כמובן, אפשר לנסות להפסיק את הדיכוי של האוכלוסיה המתקוממת, ולהחזיר – כצעד בונה אמון – לפחות את המתנחלים לתחומי ישראל, כדי להראות בפועל שכוונתה של ישראל איננה לסיפוח. אפשר להשאיר את החמושים השראלים במקומם עד להסכם שלום עתידי. המספר הזעום של ישראלים שיסכימו לדון בכלל באפשרות הזו מעיד על כך שהם לא רוצים שלום; הם רוצים כניעה. כרגיל, הם רוצים מלחמה אבל לא מוכנים לשלם את מחירה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

על התלישות

יאיר לפיד הצליח לכתוב אתמול (ב') את אחד הטקסטים היותר תמוהים שנכתבו בישראל אי פעם. אם עוד לא קראתם, וכמות הציטוטים של הטקסט הזה מתחרה רק במופרכות שלו, תוכלו לקרוא אותו כאן.

בקצרה, לפיד מתאר ישיבה שלו עם בכירי האוצר – ישיבה שאני מוכן להתערב שלא היתה ולא נבראה – שבה, אחרי ש"על השולחן הארוך היו פזורות כוסות קרטון עם קפה שהתקרר מזמן, ועל המסך הגדול הוקרן עוד טור אינסופי של מספרים," דרש לפיד מהנוכחים ש"ידברו על גברת כהן."

גברת כהן, אליבא דלפיד, מכניסה יחד עם בעלה 20,000 ₪ בחודש או קצת יותר, גרה בדירה ששייכת לבני הזוג בחדרה, היא עצמה מורה, הוא איש הייטק. לפיד טען בהתרגשות שתפקידו של משרד האוצר הוא לא "לאזן גליונות אקסל", אלא "לעזור לגברת כהן." זו האחרונה, לדבריו, היא סלע קיומו של המעמד הבינוני, היא המייצגת שלו, ודי נמאס לה מכך שהיא לא זוכה לשירותים ראויים לשמם: לא בתחום התחבורה (אם כי הדוגמא של לפיד משונה משהו), לא בתחום הבריאות, לא מהמשטרה, לא ממערכת החינוך, לא משום דבר בעצם.

אני לא יודע באיזה יקום מקביל חי יאיר לפיד, אבל בזה שאנחנו חיים גברת כהן היא לא בדיוק מייצגת של "מעמד הביניים." כפי שאפשר לראות מהטבלה שמצורפת כאן באדיבות "חדר המצב," כהן – הדמיונית; ריקי כהן אמיתית למדי, למעשה שתיים מהן, מחו על כך שלפיד השתמש בשמן, תוך שהן מציינות שהן מקבלות הרבה, הרבה פחות מ"ריקי כהן" שלו – יושבת יפה מאד בעשירון התשיעי. כלומר, 80% מהאוכלוסיה הישראלית משתכרת פחות ממנה.

lapid

יש כמה וכמה הגדרות, רובן לא מספקות, למונח "מעמד הביניים." אבל יש הסכמה כללית שמה שהוא לא יהיה, אם הוא בכלל קיים – ויש יסוד לסברה שמלחמת המעמדות שניהל בנימין נתניהו, במסגרתה העביר את העושר הלאומי למספר מצומצם עוד יותר של בעלי הון, חיסלה את מעמד הביניים הישראלי – הוא לא יכול להתייחס לעשירון העליון וקצת של האוכלוסיה.

נהוג לדבר על ממוצע השכר. הוא עומד על כ-9,022 ₪ ב-2012. מהבחינה הזו, נראה שהשכר של כהן ובעלה טיפה יותר טוב מהשכר הממוצע. אבל לשכר הממוצע יש מעט מאד קשר למציאות. כפי שהוכיחה חגיגת החזירות של בכירי החברות. שכר גבוה של בכיר, שמרוויח פי 50 ויותר מהשכר הממוצע של עובדי החברה שלו, לא מעיד על שום דבר.

כדי לקבל תמונת מצב אמיתית יותר על מצבו של מעמד הביניים, אנחנו צריכים להסתכל על השכר החציוני, קרי השכר שכ-50% מהעובדים מקבלים פחות ממנו. פה התמונה מזעזעת: לפני כשנה, השכר החציוני עמד על כ-5,340 ₪. בהנתן שחלקים ניכרים מהכלכלה הישראלית הם "שחורים", כלומר לא מדווחים (הבנק העולמי העריך לפני שנתיים וחצי שמדובר בהיקף של 21.8% מהתמ"ג), צריך להניח שהשכר החציוני נמוך יותר. אף אחד, להוציא אולי מספר זניח של פושעים בכירים, הרי לא מקבל משכורת של 9.000 ₪ ב"שחור."

אם יאיר לפיד מחפש את מעמד הביניים, כאן הוא צריך לחפש אותו: בתפר שבין השכר החציוני לשכר הממוצע. קרוב הרבה יותר לשכר החציוני. לפיד, כמובן, לא מסוגל להבין את זה. אפשר להבין את האיש שלפני כעשור הכריז שהוא לא מבין כלום בכלכלה – מה שלא הפריע לו להביע עמדות ניאו-ליברליות כבר אז – והיום משמש כשר האוצר: אחרי הכל, אחד הבכירים במפלגתו, יעקב פרי, אמנם הרוויח 100 מיליונים מתפקידיו השונים, אבל זה לא הפריע לו להכריז שהוא "יותר מעמד ביניים מאלפיון." אדם תמיד מודד את עצמו ביחס לסביבתו, ובהתחשב בסביבה של יאיר לפיד, אין פלא שהוא חושב שמשק בית שמרוויח 20,000 וקצת בחודש נמצא במעמד הביניים.

אחרי הבחירות, הואיל לפיד בטובו לחשוף את רשימת המשקיעים של המפלגה שלו, האנשים שבאופן חסר תקדים בהיסטוריה הפוליטית הישראלית העניקו ערבות למפלגה של לפיד ויקבלו על כך ריבית סבירה. יש 79 מהם, וחלק ניכר מהם העלו ערבות של 130,000 ₪. כשיש לך כאלה חברים, מי צריך תרומות מהאוכלוסיה הכללית? סך הכל גייסה "יש עתיד" בתרומות כ-90,000 ₪ – פחות מערבות ממוצעת שקיבלה המפלגה. "יש עתיד" היא במובהק מפלגה של אנשי הון. אם לשפוט על פי התגובות הזועמות בעמוד של לפיד אחרי הפוסט של אתמול, הרבה מאד מהבוחרים שלו גילו את זה רק עכשיו.

אבל רגע, התלישות של לפיד היא רק פן אחד של הבעיה, ולא הבעייתי שבהם. אחת המטרות של לפיד היא להוריד את השכר במגזר הציבורי; הפוסט שלו כבר שימש את עובדי חברת החשמל, שמקבלים שכר גבוה למדי. הם מיהרו להודיע שהם מברכים את לפיד על ההגדרה החדשה של מעמד הביניים. יש להבהיר: בניגוד ללפיד, עיני אינה צרה בשכרם של עובדי חברת החשמל ואני חושב שהם מקבלים שכר ראוי. הבעיה היא לא בשכר שלהם: הבעיה היא בשכר הנמוך מדי של שאר האוכלוסיה. אבל זו אינה, כמובן, עמדתו של לפיד – וכשהוא ינסה להוריד את שכרם, הפוסט השמנוני שלו יעמוד לו לרועץ.

מכל בחינה פוליטית כמעט, מדובר בגול עצמי. מה קרה פה? מה שקרה הוא שלפיד משתעמם מהג'וב שלו. לפני שהוא דיבר על "הטור האינסופי של המספרים," כזכור, לפיד כתב רק לפני שבוע וחצי שהוא נרדם מול החומר שהכינו לו פקידי האוצר. ניחוש: ללפיד לא היה מי יודע מה לתרום לישיבות שבהן הוא השתתף, והוא גם לא הבין אותן יותר מדי, וכמי שלא מסוגל להודות בטעות או להיות במצב שבו הוא לא כוכב הערב, הוא גם נעלב מאנשי האוצר. אז הוא הלך וכתב פוסט, שלא עבר בדיקה של אף איש מקצוע במשרד (שכן אנשי המקצוע היו פוסלים אותו), שבו הוא יוצא התותח והם האפסים הקטנים והמתנשאים.

מדובר בנערי האוצר, כך שלשם שינוי לפיד עשוי לצדוק; לאור מה שהם האכילו אותנו במשך שני העשורים האחרונים, אני לא אזיל דמעה על מר גורלם; אבל מדובר בהתנהלות לא ראויה, בלשון המעטה, מצד שר כלפי הדרג המקצועי שלו. לפיד רוצה לקונן על ההתנשאות והסגירות של פקידי האוצר? שייקח מספר ויצטרף לתור, אבל רק אחרי שיעזוב את משרד האוצר. הוא החליט לקבל החלטה הפוכה, שהגיע הזמן לטהר את משרד האוצר מנערים מיותרים? לך בכוחך זה. אבל להיות בתוך האוהל ולהשתין פנימה, זה קצת מוגזם.

אבל הבעיה הגדולה מכולן היא שלפיד לא מבין על מה הוא מדבר. הוא רוצה שנערי האוצר יחשבו על הצרות של הגברת כהן, שלא מצליחה לקבל שירות ציבורי כמו שצריך. כמה ימים קודם לכן, הוא הודיע שהוא מתכוון להוריד את הגרזן על השירות הציבורי, כדי לחתוך בגירעון. גברת כהן רוצה שירותי בריאות? שתמכור כליה כדי לממן את זה, כי לפיד יוודא שתקציב הבריאות יקוצץ. היא רוצה שירותי תחבורה טובים יותר? אני ממליץ על קניית קורקינט ממונע, כי לפיד מתכוון לקצץ את ההשקעה בתשתיות. היא רוצה שירות טוב יותר מפקידי ממשלה? אולי כדאי בכלל לעבור מדינה, כי קשה להאמין שקיצוץ השכר של עובדי המגזר הציבורי – לקיחת שכר מאנשים שהתרגלו לקבל אותו – תגרום להם להפוך לעובדים להוטים יותר. יש שיאמרו שהדבר אפילו יגביר את המרמור בקרבם. למעשה, בהנתן שגברת כהן היא עובדת ציבור בעצמה – מורה, כזכור – הייתי ממליץ לה למשוך רטרואקטיבית את הצבעתה ללפיד. לא נשמע לכם מעשי? נשמע לי מעשי לא פחות מהתפיסה שאם נקצץ מסים, ההכנסות ממסים יעלו. שזו התפיסה הכלכלית שלפיד מחזיק בה.

המפחיד באמת בלפיד הוא שהוא לא מסוגל להבין שהפנטזיה שהוא בנה – "גברת כהן" – פשוט לא עומדת בקנה אחד עם המציאות כפי שהוא עצמו בונה אותה. לא ברור מה גרוע יותר: שהוא ינווט על ידי נערי האוצר וישמש חותמת גומי שלהם, או שינסה את כוחו במדיניות של ממש. מצד שני, בהתחשב בקצב פליטות הפה האלה – והפוסט של אתמול היה בדיוק זה – כנראה שהתכנית של נתניהו לעשות ללפיד את מה שניסה שרון בהצלחה לעשות לו, קרי להפוך אותו לדמות שנואה שאחראית לגזירות, תשיג את מטרתה (קריסתו הציבורית של לפיד) מוקדם מהצפוי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה במיוחד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)