החברים של ג'ורג'

תמונה: יאיר, התאוששות

 

yair, recovering

 

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: הדבר הכי מלוכלך שיש

הפעם הראשונה שביקרתי בהתנחלות היתה בצבא. הייתי ג'ובניק בנ"מ, אבל אחת לכמה זמן היינו צריכים לעשות אבט"ש – אבטחת יישובים. שמרתי בגנים, כדים, חומש ועוד התנחלות אחת שאני לא זוכר את שמה. כל ההתנחלויות הללו פונו מאז, במסגרת ההתנתקות. נסענו להתנחלויות בג'יפ צבאי. אי שם ליד עפולה, הקצין שהיה ברכב אמר שנכנסנו לאזור A, ושאנחנו צריכים להכניס את המחסנית לנשק. עברנו, עם הרובים המצחיקים שלנו, דרך משחטות הרכב של ג'נין, בכבישים בלויים, עד שהגענו להתנחלות. אלו היו מתנחלי "איכות חיים", והיו סימפטיים למדי, בהכרות שטחית. אני זוכר במיוחד את חומש. שמרנו בחורף, ועמדת השמירה כוסתה בערפל נצחי, שהשאיר טעם של מתכת על הלשון. מסביב היו הרים, כפרים ערביים ושפני סלע. אהבתי את השמירות האלה.

בפעם השניה שנכנסתי לאזור פלסטיני זה כבר היה בדרך להפגנה בבלעין. נסעתי בהסעה מאורגנת, שיצאה מהתחנה המרכזית בתל אביב. זה היה מוזר, לנסוע שם בלי מחסנית בהכנס, ולקוות שהחיילים לא יעצרו אותך במחסום. מוזר יותר היה לראות את דגל הרשות. לא מוזר – מפחיד.

לא מוזר. מפחיד. yairmlll, cc-by-ac

ישראלים לא מכירים ערבים. גם שמאלנים לא. אני מכיר שניים. אחד הכרתי באוניברסיטה, ואחר בעבודה. לא חזיתי מעולם במפגש אישי בין ימני לערבי, אבל קשה לי להאמין שזה משעשע כמו מפגש בין שמאלני לערבי שזה מקרוב בא. שמאלנים וערבים מבצעים כרכור מיוחד זה מול זה. בעיקר שמאלנים. בסדרת מחוות זהירה, הם מנסים להבהיר לערבי שמולם שהם בסדר, ויש להם את כל הדעות הנכונות. מאחר שהשתתפתי בריקוד המסוים הזה לפחות פעם אחת, אני יכול לספר כמה מביך ועילג הוא יכול להיות. ערבים אינם פטורים מהחובה הזו, כמובן. אולי אפילו מחויבים לה יותר. והמפגש בין יהודי לערבי, גם כשהוא מלא כוונות טובות, במיוחד כשהוא מלא כוונות טובות, הוא בעל פוטנציאל נפיץ. המבוכה נשארת אתך אחר כך, ואתה תוהה אם הבעיה בך או שאתה פשוט לא אוהב את הבנאדם.

יחסי יהודים-ערבים בארץ הם כה טעונים, עד שהיה לי קשה אפילו לכתוב את המילה "ערבי". במצב כזה, כשלמילה סבירה לחלוטין הוצמד כבר יופמיזם משלו – "מיעוטים", כמובן – כניסה לבלעין היא הלם קל. אלו לא "ערבים אזרחי ישראל", אלו פלסטינים, והכפר נראה בדיוק כמו שהייתם מצפים מכפר פלסטיני, כמו התמונות של סוכנויות הידיעות. אני הגעתי להפגנה שלאחר מותו של בסאם אבו רחמה. על הכביש הראשי נסעו מכוניות ישנות מכוסות לגמרי בתמונות שלו ובדגלי פלסטין. ילד נסע על אופניים, וכרזה של בסאם התנפנפה מלפניו, חוסמת לו את שדה הראיה. פתאום, כשאתה שם, מפחד, אתה מבין כמה שכבות עוטפות אותך אל מול החוויה הזו, עד כמה פלסטיני עדיין נראה בעיניך יצור חורש רע. אתה עדיין שם, עם המחסנית בהכנס.

במבט לאחור, נראה לי שההפגנה הזו היתה חשובה עבורי. לפניה, הביקורת שלי ביחס לשמאל הרדיקלי היתה חריפה בהרבה. כיום, אני כבר לא מסוגל לזכור אותה. במסה שלו על לאומנות, תיאר אורוול מצב של לאומנות הפוכה – הסלידה האוטומטית, האינסטינקטיבית, מהמדינה שלך. כיום אני צריך לבדוק את עצמי פעמיים ביום שאני לא שם. לפני בלעין, זו היתה אחת הנקודות שהרתיחו אותי בשמאל הרדיקלי, כלומר בשמאל המפגין.

אני לא בטוח שזה מצב חיובי, אבל נדמה לי שהוא רלוונטי, ושהוא מקיף יותר מאשר את החוויה האישית שלי. אתה צריך להיות שם, ולהגיע בפעם השניה, בשביל לראות איך דגל פלסטין נראה פתאום מובן מאליו, כמעט כאילו הגעת למקום בטוח; אם אתה שמאלני, אין ספק שבלעין בטוחה יותר מאשר המחסום או ההתנחלות הקרובה. מערך ההזדהויות שלך משתנה.

רובנו, אני חושב, לא מסוגלים להבין באיזו מידה המצב כאן מחורבן. בשיחה איתה, קרן ניסחה זאת היטב: עבורנו, הכל מתפקד. אם אנחנו רואים שוטרים ברחוב, ברור שהם לא יפנו אלינו; אנחנו לא חוששים ממאבטח או מחייל באוטובוס. לא זה המצב לגבי ערבים או, בחלק מהמקרים, מזרחים. איה סיפרה לי פעם אלו חישובים היא עושה כשהיא עולה למונית. נהג מבוגר – ינסה להשכיב אותך; נהג צעיר – ינסה, אבל בחשש; נהג ערבי – ינסה. זה הימם אותי, העובדה שחלקים שלמים מהקיום שלי ושלה שונים בצורה רדיקלית כל כך. גבר לא עורך את החישובים האלה, הוא אפילו לא יודע שהחישובים הללו קיימים. ומה שנכון לגבי נשים, נכון עוד יותר לגבי אוכלוסיות אחרות. אני לא בטוח שאני מסוגל לדמיין כיצד ערבי במדינה תופס את הרשויות, מה זה אומר לדעת שאם תשתה בירה בחוץ ויעבור שוטר, סביר להניח שהוא ישפוך לך את הבירה. מותר לו, כמובן, אבל אני לא חושב שזה יקרה לי (וגם זו דוגמא של קרן, אגב).

***

מהסיבה הזו, הוויכוח על הביטולים האחרונים של הופעות בארץ גורם לי בעיקר עייפות. כי אני לא בטוח שבאמת אפשר להסביר את זה. נינט טייב, בתגובה לביטול ההופעה של דבנדרה בנהארט, ניסחה זאת היטב: "למה מראש לערבב פוליטיקה שהיא שיא הלכלוך, עם הדבר הטהור ביותר – מוזיקה? קשה לי להבין את זה, אני ממש בסערה. מה שקורה כאן מקומם מאד". איך בכלל אפשר להסביר לה שזו לא פוליטיקה, שאלו בני אדם? היא לא תבין. כדי להתחיל להבין, היא צריכה לעבור מחסום, ואת זה היא לא תעשה לעולם, כי היא לא מבינה.

וזה לא משנה אם אתה שמאלני או לא, משום שגם כשמאלני מספר המקרים שבהם אתה נתקל במדינה, ראש בראש, הוא זעום מאוד, אם הוא בכלל קיים. כי, גם כשמאלני, אתה לא באמת מבין עד כמה הכיבוש מקיף, ומחלחל לכל תחומי החיים. הזעם הישראלי על החרמת מוצרים מההתנחלויות על ידי פלסטיני מדגים משהו מזה. בשמאל אוהבים להזכיר את מחירו הכלכלי של הכיבוש, ואת העובדה שאין לנו מושג, בעצם, כמה תקציבים מועברים להתנחלויות. זה, כמובן, נכון, אבל, אם להיות הגון, הכיבוש מכניס גם רווחים. החרם על מוצרי ההתנחלויות מדאיג את השלטון כאן מסיבה טובה – הפלסטינים הם שוק, וכנראה שוק שוק, וכנראה שהוא אינו זעיר. סיבה משוערת לכך שהמצור על עזה אוסר על הכנסת כוסברה (סליחה, מיטל!), הל, כמון וחומוס היא הפיכת ישראל למונופול בתחום. כלומר, יתכן שחברות ישראליות נהנות מהמצור על עזה ומעודדות את המשכתו. תנאי החיים שלנו כאן, הצמיחה, ההכנסות ממסים, קיומן של חברות ישראליות, כולם קשורים באחזקתם של פלסטינים ברעב.

נינט אפילו לא מסוגלת לומר "כיבוש". מבחינתה זו פוליטיקה. המוזיקה שלה יכולה להישאר נקייה מפוליטיקה רק אם נינט יכולה שלא לראות את הכיבוש. אורוול דיבר פעם על האנשים האפלים, שעושים את העבודה המלוכלכת בשביל שהאנשים ההגונים יוכלו לישון בשקט בלילה. בישראל, צבא שלם עושה את העבודה הזו, והאנשים ההגונים יכולים עדיין לחיות מבלי לראות זאת לרגע.

אין לי בעיה עם אמנות לא פוליטית. להפך. אך החשש שלנו מהפוליטיזציה של אמנות אינו נוגע לשיקולי אסתטיקה. הוא אינו אלא הפחד הפשוט מפני הידיעה שחיינו כאן הם חיים פוליטיים. כיום, להקה לא יכולה לבקר בישראל מבלי שזו תראה כהצהרה פוליטית. "ניסינו להבהיר שאנחנו מגיעים כדי לחלוק מסר הומאני ולא פוליטי אבל נראה שמנצלים אותנו כדי לתמוך בדעות שאינן מנת חלקנו," אמר דבנדרה בנהארט. הוא טועה. אין צורך במנצל. הופעה כאן היא הצהרה פוליטית, והיא ההצהרה הפוליטית הלא נכונה.

ישראלים אוהבים לטעון שהחרמת ישראל רק מקצינה את השיח הפוליטי הישראלי. סביר להניח שהם צודקים, במידה. אבל נראה לי שאחרי 43 שנה, אלפי מעצרים מנהליים, אלפי הרוגים ועשרות אלפי בתים הרוסים, ישראל איבדה את הזכות לבקש שיתנו לה לפתור את הבעיה הזו לבד. למעשה, אני לא בטוח שיש מי שמאמין ברצינות שישראל מסוגלת לכך. ולכן ביטול ההופעות משמח אותי. כי הוא רק ההתחלה. וכשכדור השלג הזה יתחיל להתגלגל ברצינות, ויוטלו סנקציות, לישראל לא תהיה עוד ברירה אלא לחתוך בארץ. וזה עושה אופטימי. ואני יודע שהטקסט הזה יגרום לישראלים רבים לתעב אותי, ואני יודע שהם לא יבינו. אבל, באמת, צריך להיות שם, ליד דגל פלסטין, עם גז מדמיע מסביבך, בשביל להתחיל להבין. אין ברירה אחרת.

(פורסם לראשונה בסיפור האמיתי והמזעזע של).

(איתמר שאלתיאל)

עמנואל איננה ליטל רוק, יללת בטלני הישיבות, המעצרים המנהליים עדיין איתנו, והיסטריית הפיקוד הבכיר: ארבע הערות על המצב

בין עמנואל וליטל רוק: לאחר שההורים החרדים הגזעניים – שני התארים האלה חופפים, כידוע – מעמנואל הודיעו לו בעליצות שהוא יודע לאיפה לדחוף את הפסיקה שלו, ואחרי שהם עשו לו הצגה באולם בית המשפט של "יהוה הוא האלוהים" ופצחו בריקוד סוער של "עצו עצה ותופר", נשרף לבג"צ הפיוז והוא הודיע שאם הם לא מצייתים לפסיקה שלו עד מחר, הם הולכים לכלא עד שיאמרו "רוצים אנחנו".

אני לא רואה הרבה ברירות אחרות שעמדו בפני בית המשפט, שאחרי הכל לא יכול לתת לכל רב ומצורע לבטל את הפסיקה שלו, אבל בהחלט יתכן שכמו במאבק המתנחלים בזמן ההתנתקות – שגם בו, כזכור, השתמשו המוחים בילדיהם ככלי פוליטי להשגת חמלה – הפסיקה הזו תגרום יותר נזק מתועלת, בכך שתהפוך את העבריינים לקדושים מעונים בקהילתם.

עם זאת, נוצרה תחושה לא נוחה. העליונים השוו את עצמם לבית המשפט של ארל וורן, שביטל למעשה את הסגרגציה בדרום ארצות הברית, ואמרו ש"הננו עדיין תקווה שבישראל לא יידרשו אותם אמצעים חריפים להם נזקקו בארצות-הברית לאכיפת פסק הדין שבמסגרתו בוטלה שם בתחום החינוך הדוקטרינה של 'נפרד אבל שווה'".

פסק הדין ההוא – Brown vs. Board of Education – אילץ את הנשיא אייזנהאואר להפעיל, באמצע שנת בחירות, את הצבא ולכבוש למעשה את ליטל רוק. שופטי בג"צ צריכים לדעת שאין להם כוח כזה. אחרי הכל, הצבא בז לפסקי הדין שלהם פעם אחר פעם, ונמנע מלקיים אותם. אבל שופטי בג"צ, שאחרי לכתו של אהרן ברק מעיזים לפחות להתמרמר, עדיין לא אצרו עוז לעצור את שר הבטחון או את אלוף הפיקוד בשל בזיון בית המשפט. נכון, למעצרו של ברק או של העלוב מזרחי תתלווה שערוריה איומה, אבל בית משפט שאכיפת החוק שלו היא חלקית, ושמרשה לעצמו כלפי סתם אזרחים את מה שהוא לא מעז מול בכירים חזקים, הוא-הוא המבזה את החוק, ואת הבוז כלפיו הרוויח ביושר.

יללת הפרזיטים: בשעה טובה ומוצלחת, ואחרי שהתלבט בנושא עשור אחד בלבד, פסק אתמול (ב') בג"ץ שיש לבטל את הקצבת הבטחת ההכנסה לאברכים. זה לא היה צריך להיות מסובך במיוחד: החוק קובע שקצבה כזו מגיעה רק למי שאין לו יכולת השתכרות, לאברכים יש – מה שחסר להם הוא הרצון לעבוד, הרגלנו אותם שבטלנותם היא על חשבון הציבור – ואף על פי כן, מדי שנה, הם מקבלים אותה. סטודנטים, לעומתם, לא רק שלא מקבלים קיצבה – מבחינת המדינה, הם יכולים וצריכים לעבוד; יש אברכים שצריכים פרנסה, אחרי הכל – אלא שהם חייבים לשלם ביטוח לאומי. אפליה לא מסובכת מדי, לא משהו שצריך לקחת עשור. ובכל זאת.

יצוין שהשופט אדמונד לוי, בדעת מיעוט, טען שיש להשאיר את ההקצבה על כנה משום ש"לימוד תורה הוא מצווה מדאורייתא", ועל כן יש "שונות רלוונטית" בין סטודנטים ובטלני ישיבות. כלומר, לשיטתו של לוי, יש אפליה בין השניים – אבל זו אפליה מותרת, וזאת על סמך עולם הערכים שלו, שאיננו מעוגן בשום צורה בחוק הישראלי. לוי, נזכיר, גם היה היחיד שפסק שממשלת ישראל איננה מוסמכת לסגת מרצועת עזה. לוי נחשב לסמן מתון של הציונות הדתית; מעניין מה יקרה כשמשה דרורי ונועם סולברג ישבו שם.

התוצאה היתה ילל וחרוק שיניים בחושך החיצון. בקרב מנהיגי הפרזיטים נרשמה התחרפנות חריגה, והם אמרו דברים שהם כנראה יתחרטו עליהם עוד כמה ימים. אהרן יהודה לייב שטיינמן אמר ש"זכות הקיום שלהם (החילונים – יצ"ג) זה להחזיק בכמה גרושים את לומדי התורה. אם הם יפסיקו, גם האמריקנים יפסיקו לתת להם כסף. זה בדוק ומנוסה." הבנתם, חמורים יקרים של משיח? זכות הקיום שלכם תלויה בכך שתמשיכו לפרנס את הטפילים הקדושים, ואם לא תעשו את זה – מיד תבוא עליכם "קפידא", ובסוף זה יעלה לכם יותר. אל תגידו שלא הזהרנו אתכם.

בהצהרה שמסבירה טיפה יותר מדי איך באמת מתקבלות החלטות בקרב ה"גדולים", נמסר שמפעיליו של יוסף שלום אלישיב החליטו שלא לספר לו בינתיים על החלטת בג"צ. מסתבר שטוחן ההרים הזה, "גדול הדור" עאלק, לא מסוגל לשמוע על הידיעה הזו בכוחות עצמו. לזכותו ייאמר שזה יכול לשמש תירוץ לא רע לעובדה שהוא הגן על הסאדיסט אליאור חן.

בשקט, בשקט, מעבר להרי החושך… כמה קילומטרים מכאן מחזיקה המדינה יותר מ-200 בני אדם במעצר בלתי פוסק, למרות שהם מעולם לא הועמדו לדין ועל אחת כמה וכמה לא הורשעו. אלה הבשורות הרעות. הבשורות הטובות הן שזה המספר הנמוך ביותר מאז 2001.

מצבם של עצורים מנהליים גרוע משמעותית מזה של עצורים או אסירים רגילים: הם אינם יכולים להגן על עצמם, משום שמהידע נגדם חסוי; לעיתים הם אף אינם יודעים במה הואשמו; ואם אסיר רגיל יכול לחכות ליום השחרור שלו, עציר מנהלי יודע היטב שאפשר יהיה להאריך את המעצר שלו גם ביום השחרור. ועוד פעם. ועוד פעם.

הפרקליטות, להגנתה, טוענת שהיא נשענת על אמנת ז'נבה הרביעית. נחמד מצידה. אולי היא תרצה להסביר, על פי אותה אמנה, מדוע יש התנחלויות בשטחים כבושים למרות שהאמנה אוסרת על כך. אולי גם תרצה להסביר האם היא באמת חושבת שהאמנה חלה על מצב שבו הכיבוש הוא קבוע לכל דבר ועניין, והאם היא באמת חושבת שכותבי האמנה העלו בדעתם מצב רפאים כזה, של מעצר בטחוני שנמשך שנים ארוכות מבלי שלעציר יש יכולת להגן על עצמו או להשתחרר.

לזכור ולא לשכוח: הכיבוש הישראלי בשטחים לא היה יכול להתבצע ללא שיתוף פעולה נלהב של פרקליטים ומשפטנים, מאהרן ברק ומאיר שמגר ומטה. לזכור ולא לשכוח: בתי המשפט הישראלים אישרו כל דבר תועבה ועוולה, כמו ענישה קולקטיבית והריסת בתים, על סמך דברו של "המפקד הצבאי". בלי החיפוי של הפרקליטות ובתי המשפט לכיבוש, הוא היה נחשף כבלתי לגיטימי לציבור הישראלי לפני עשורים. הכיבוש לא מתחיל בזמבישים או בנערי גבעות; הוא מתחיל בפרקליטים להוטים לדבר עבירה כמו פליאה אלבק, ובמנהלי המחלקה שלה – אהרן ברק, למשל – שהעדיפו להביט הצידה.

פֵטִיש הבור: יש כמה וכמה דברים שוועדת חקירה אמיתית, לא ועידת הדמה שהוקמה לאחרונה, לפרשת המשט היתה צריכה לחקור. השאלה איפה היה הרמטכ"ל גבי אשכנזי בזמן ההתקלות היא לא אחד מהם.

זו היתה כותרת ראשית שלשום: אשכנזי לא היה ב"בור" ברגע השיא. היה שם רק קצין זוטר, איזה אלופ'לה שבמקרה משמש כראש אגף מבצעים, טל רוסו. אה, כן, ועוד איזה שליש, שבמקרה פיקד על חיל הים באותו ערב (כמו בכל ערב), היה בשטח.

כל המבצע הזה היה, אולי, בסדר גודל חטיבתי. הוא לא הצריך, על כן, תשומת לב של קצין בכיר מאל"מ. הגיוני שמפקד חיל הים היה שם כי אחרי הכל המבצע הצריך חלקים ניכרים מכוח האדם של החיל שלו, אבל בהתחשב בנטייתו של אלי מרום לירות באוויר ללא צורך, אולי היה עדיף להסתפק בסגנו.

מה, בעצם, היה מועיל אשכנזי? האם זאב הים הוותיק מגולני היה נותן פקודות מדויקות יותר ללוחם על השייטת שעל הכבל? האם הקברניט המנוסה, שבע הסערות, היה מנווט את הספינות טוב יותר? כנראה שלא. אז למה השאלה הזו עולה בכלל? למי מועיל קצין בכיר שנמצא בשטח וסתם מלחיץ את הקצינים הזוטרים? למה אי אפשר היה לשלוח מח"ט, או מה שלא תהיה המקבילה של חיל הים לכזה, לעשות עבודה של מח"ט? למה הוא היה צריך פיקוח של שלושה דרגים מעליו?

בגלל ההתיילדות, זה למה. זה התחיל בלבנון, כשפעולה בסדר גודל מחלקתי – והפעולה בים, נזכיר, היתה בחלק גדול מהזמן פעולה של שורה של כוחות קטנים יותר, כיתות – היתה מצריכה אישור ומעקב צמוד של אלוף הפיקוד. אי אפשר לתת סתם לאיזה סג"מ, שבסך הכל הוסמך לעשות את זה לא מזמן, לקחת ילדים לשטח. לא, הוא צריך השגחה של מבוגר – רצוי מישהו שהפעם האחרונה שעשה משהו כזה היתה לפני שני עשורים. הוא יוכל לטחון לו את השכל בקשר, אם משהו יסתבך. לסג"מ זה לא יועיל מי יודע מה, אבל האלוף יוכל לומר אחרי זה להורים, אולי גם לוועדת החקירה, שהוא עשה כמיטב יכולתו.

הגיע הזמן להפסיק עם זה כבר. זו בראש ובראשונה חיילות רעה, והיא מנטרלת את יכולת החשיבה העצמית של המפקד בשטח. תמתק לאשכנזי שנתו.

(יוסי גורביץ)

תמונה: בדרך מבית הספר

after school

(יוסי גורביץ)

בין לואי ה-14 ופרידריך הגדול: שתי הערות

המסכה: אחת התעלומות הגדולות של תקופתו של לואי "המדינה היא אני" ה-14 מצרפת היא פרשת האסיר במסכת הברזל. מדובר באסיר שהוחזק בשורה של בתי כלא סודיים ברחבי צרפת, בתנאי חשאיות יוצאי דופן, וכאשר הועבר מכלא לכלא, נאלץ לחבוש מסכה מקטיפה שחורה – שמאוחר יותר, בהשפעתו הספרותית של וולטר ועוד יותר מכך אלכסנדר דומא, הפכה למסכת ברזל שנחבשה בכל עת. עד היום יש ויכוח בין ההיסטוריונים על זהותו של האסיר – קיומו אינו מוטל בספק – ועל הפשע שביצע, אם ביצע.

אתמול פרסם ynet ידיעה, שממנה עולה כי גם בישראל יש אסיר במסכת ברזל, בעדכונים הנדרשים ל-300 ויותר השנים שחלפו. מדובר באסיר המוחזק בכלא איילון, שאיש אינו יודע את שמו, שאיש איננו יודע מה פשעו, שאיש אינו יוצר איתו קשר, ושנמצא בבידוד מוחלט. גורם בשב"ס אמר לוויינט ש"אנחנו לא יודעים אם באים לבקר אותו, אם הוא זוכה לזכויות של כל כלוא אחר המגיעות להם על פי חוק ואם בכלל מישהו יודע שהוא נמצא במעצר". האיש כונה על ידי הסוהרים "מיסטר איקס" – אזכור לפרשה של מוטי קידר, איש מוסד שרצח אחד מאנשי הקשר שלו והוחזק החל משנות החמישים ועד שנות השבעים בתנאים דומים, שזכה גם הוא לכינוי הזה.

הבוקר הידיעה בוויינט כבר הוסרה. בהנחה שלא מדובר ברשלנות חריגה מצד וויינט – כלומר, שהידיעה אוששה עד כמה שאפשר לאשש ידיעות כאלה- המשמעויות, לדעתי, הן ש:

· הידיעה של וויינט אושרה על ידי הצנזורה, שמחויבת לאשר ידיעות שאין בהן פגיעה ישירה ומיידית בבטחון המדינה ושהוכיחה עצמה פעם אחר פעם כליברלית.

· מישהו (המלמ"ב?) מיהר להציג לוויינט צו איסור פרסום, כדי שלא נדע שבישראל נוקטים בשיטות של המלך ששמו יצא לשמצה כמייצג האבסולוטיזם.

אם זה המהלך שבוצע, רצוי לזכור שמשפטנים שעובדים בשירות המדינה ארגנו את ההעלמה הזו מלכתחילה, ומשפטן שעובד בשירות המדינה – אולי אותו אחד – פנה לבית משפט בדרישה החריגה הזו, שאושרה על ידי מערכת המשפט.

מפגרים אחרי פרידריך השני: אני קורא עכשיו את הספר Iron Kingdom, היסטוריה משובחת של פרוסיה (הערה: הקינדל של אמזון הוא גאדג'ט מומלץ מאד). מצאתי שם את הפרט המעניין הבא: פרידריך השני "הגדול" הורה, שלושה ימים בלבד לאחר עלייתו לשלטון ב-1740, על הפסקת השימוש בעינויים בממלכתו. המשפטנים שלו, כמובן, צרחו וצווחו, ואיימו שהממלכה תקרוס לכאוס אם לא יותר להם לענות עצירים כדי לגבות מהם הודאות. מאחר ולביורוקרטיה תמיד היה משקל חשוב בפרוסיה, פרידריך נאלץ לסייג את הצו שלו ולהתיר את עינוייהם של חשודים בפשעים כנגד הכתר והמדינה או חשודים בכמה מקרי רצח. ב-1754, שוב על אפם וחמתם של המשפטנים שלו, ביטל פרידריך את העינויים לחלוטין, בציינו את מה שידעו כבר האינקוויזטורים של סוף המאה ה-17: שעינויים אינם רק "אכזריים", הם גם כלי חקירה לא יעיל, שיגרום לנחקר לומר את מה שהוא חושב שהחוקר רוצה לשמוע, כדי להפסיק את הכאב. מחאת המשפטנים נבעה מכך שבמשפט של אותה התקופה, ההודאה היתה מלכת הראיות. נשמע מוכר?

לואי ה-14 המיותר ופרידריך הגדול – שני מלכים אבסולוטיים, שישראל 2010 צוללת למדרגתו של האחד (ולמעשה, מתעלה עליו: היו לה שני "אסירים במסכות ברזל") ולא מצליחה להתעלות למדרגתו של השני.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים הגיעו כמה תרומות לקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ערפל קרב

חלפו 11 ימים מאז הקרב על המאווי מרמרה, ואנחנו עדיין לא יודעים מה קרה שם.

מערך ה-Hasbara הישראלי משפריץ מדי יום "מידע חדש", שכלל לא ברור איך לא הגיע אלינו קודם לכן. הבוקר התבשרנו על סרטון חדש, בו נראה קפטן המרמרה, כשהוא מספר שהבריונים – בישראל הם מכונים "טרוריסטים" – שהיו על הספינה ארגנו לעצמם נשק קל כאשר הגיעו הכוחות הישראלים, ושהוא ניסה למנוע זאת.

ראוי לציין שהמידע מגיע דרך המל"מ, עמותה של זרועות המודיעין הישראליים, ולא באמצעות משרד החוץ ו/או דובר צה"ל. הסיבה לכך פשוטה: בבוקר הקרב על המרמרה, נודע לנו שמשרד החוץ מתכוון להעביר את ה-Hasbara לגורמים חיצוניים, רצוי כאלה שאינם מוכרים כגורמים ישראליים רשמיים. הסיבה: כמו הסיינטולוגים, שנוקטים בשיטות דומות ומקימים ארגוני דמה שמטרתם להפיץ את המסרים שלהם מבלי שיזוהו כסיינטולוגים, ישראל הרשמית כבר יודעת שהמותג שלה מורעל. ההודעות שלה נחשבות, אוטומטית ובצדק, כחסרות אמינות.

כמה שאלות לגבי הסרטון:

  • א. הממסד הישראלי טוען שה"טרוריסטים" הטורקים התארגנו מראש לתקיפת החיילים. האם צוות שהתארגן מראש היה צריך לבלות את השעות שקודם למגע בניסור הספינה שלו-עצמו, כדי לארגן נשק?
  • ב. ראש ממשלתנו היקר אמר שוועדת הדמיקולו שהוא מקמבן, זו שהיו"ר המיועד שלה אמר היום שהוא לא מאמין במסקנות אישיות, תבדוק מהיכן השיגו הפעילים שעל המרמרה סכינים וגרזנים. הקפטן ענה על השאלה הזו – מהקפיטריות של הספינה ומארגזי החירום שלה. הוא אמר את זה, נזכיר, לפני כעשרה ימים. האם נתניהו לא יודע זאת?
  • ג. אם אנחנו כבר כאן, למה נדרשה המערכת לעשרה ימים לפני שהדליפה את הסרטון הזה?
  • ד. האם הקפטן הטורקי עונה קודם לחקירתו?

חלפו 11 ימים מאז ההתקפה, והממסד הישראלי טרם הצליח לתת לציבור הישראלי גירסה מסודרת של מה שקרה שם, דקה אחר דקה. הוא החליף גרסאות כמו זיקית. רוב הנמצאים על הספינה השתתפו בהתנגדות; הגרסה הזו נפלה. מספר התוקפים של חיילי צה"ל היה כ-30 (כמחצית ממספר האנשים שבהם פגעו החיילים). הם היו אנשי אל קאעדה; לא, הם היו שכירי חרב; לא, הם היו אנשי IHH. החיילים ירו אחרי 40 דקות של קרב הירואי; לא, הם ירו אחרי דקה וחצי בלבד. הפעילים ניסו לבצע לינץ' בחיילים; לא, הם ניסו לבצע פיגוע מיקוח ותפסו שלושה מהם.

הגרסה שאותה צרב דובר צה"ל בתודעה הישראלית היא גרסת הלינץ'. אבל לקיחתם של חיילים בשבי והענקת טיפול רפואי להם – כפי שמעידה תמונה שדובר צה"ל לא יודע איך לאכול – לא מסתדרת עם הגרסה הזו. הטענה של פיגוע מיקוח לא מסתדרת עם העובדה ששלושת השבויים לא היססו לבצע ניסוי המלטות – שהצליח; באופן בלתי רשמי, אומרים בצה"ל ששניים מהם קפצו לים. משתמע מכך שהם לא היו אזוקים, ושהשמירה עליהם – אם היתה כזו – לא היתה הדוקה במיוחד.

אז מה קרה שם? אנחנו לא יודעים. צה"ל לא רוצה שנדע. הוא שומר לעצמו את כל החומר התיעודי שהחרים מהספינות – עיתונאית אוסטרלית דיווחה שהפעילו נגדה שוקר כדי למנוע ממנה לתעד את שמתרחש – ומסרב בעקשנות לשחרר אותו. הוא משתמש בחלק מהחומר המצולם לצרכיו (כמו הסרטון המפורסם על רימון ההלם שהושלך אל הסירה של חיל הים), מדי פעם הוא מבשל איזו הקלטה (כמו הקלטת ה"חזרו לאושוויץ") ומודה בכך בשקט, יודע שהתקשורת הישראלית תעניק לו חיפוי ולא תדווח על כך.

אז מה יש לצה"ל להסתיר? מה נמצא בתיעוד הגנוב שהוא לא רוצה שנראה? אולי דברים כמו הסרטון הזה, שבכל זאת יצא:

 

הסרטון יכול היה להיות ברור יותר, אבל מה שרואים בו בעליל הם שני חיילי צה"ל, שלא נראה שהם נמצאים בסכנה כלשהי – על כל פנים, לא כזו שהם מודעים לה – כאשר הם בועטים באדם שנמצא לרגליהם, ואז גם יורים בו (כנראה קליעי פיינטבול מטווח אפס). הדריכה החוזרת ונשנית של הנשק מעידה על ירי נשנה.

לא ברור מתי במהלך הקרב צולם הסרטון הזה. מה שברור הוא שהוא יוצר חור ניכר בגרסה הישראלית. אפשר, כמובן, לטעון שהוא מזויף; השאלה היא מדוע, אם כן, לקבל כעובדה את הסרטונים של דובר צה"ל. אחרי הכל, הלז לא היסס – כפי שראינו – לבשל הקלטה לצורך מלחמת התעמולה שלו, ויש לו היסטוריה ארוכה של שקרים.

אז מה קרה על המרמרה? לא יודע: לא הייתי שם, וגם אם הייתי שם הייתי סובל – כמו כל עד – מעוורון שוחה, אבל יותר ויותר חומר שיוצא החוצה מטיל ספקות על גרסת דובר צה"ל. בדיקות פתולוגיות של גופות הפעילים מעידות שכולם נהרגו מפגיעת קליע בראש, בטווח קצר, רובם בירי מאחור; בטורקיה טוענים – טענות שלא מקבלות תשומת לב בישראל – ששישה מהפעילים שהיו על המרמרה נעדרים, וטוענים שצה"ל רצח אותם. העובדה שצה"ל ממשיך להסתיר את החומר התיעודי שגזל מחזקת את הטענות הללו.

אבל אם הייתי צריך לנחש מה קרה, בהתחשב במה שאנחנו יודעים, הייתי אומר שקרו הדברים הבאים:

  • א. הצוות הראשון של השייטת יורד אל המרמרה, חוטף מכות, נלכד ומורד לסיפור התחתון.
  • ב. קצינים בכירים שנמצאים במקום – מפקד חיל הים, מפקד השייטת – מבינים שיש אפשרות שחיילים נחטפו במשמרת שלהם ועקב הטמטום הנדיר שלהם. בעיני רוחם הם רואים את הקריירה שלהם צוללת במים אדירים ואת הפיכתם לגרסה החדשה של גל הירש.
  • ג. אחד מהם, או שניהם, נותן הוראה להפעיל כל כוח נדרש כדי למצוא את החיילים. הכוח השני של השייטת מגיע למרמרה, מחומם ועצבני, ומתחיל לירות בלי אבחנה, בכל מי שעשוי להיראות מסוכן – למרות שהם עצמם (שני החיילים שראינו בסרטון למעלה?) לא נמצאים בסכנה.
  • ד. החיילים נמלטים ומצטרפים לכוח השני או קופצים לים ונאספים בסירות. מתחיל הטיוח הגדול.

אני לא יודע, כאמור. אני מנחש. אם דובר צה"ל רוצה לשכנע אותי שלא זה מה שקרה, יואיל נא לשחרר את כל החומר שהוא מחזיק. ומאחר והוא תיעד את הכל מהאוויר ומהספינות, שיואיל להוציא סרט מסודר, שלא מושמט ממנו דבר, כולל הקלטות הקשר של האירוע.

מאחר וזה לא קרה עד עכשיו, ומאחר וועדת החקירה המורכבת נראית בעליל כמו נסיון טיוח, אני חושב שכמו בעבר – בפרשת קו 300, למשל – מערכת הבטחון מנסה להסתיר פשע כלשהו. עכשיו, מה שאני חושב, כאזרח ישראלי, לא צריך להטריד את המערכת; רוב הכבשים המכונות אזרחי ישראל קונות כל לוקש שהיא מוציאה. אבל יותר ויותר אנשים בעולם חושבים כמוני, ונסיונו של צה"ל לחפות על עצמו על חשבון ישראל – או מה שנראה דומה מאד לנסיון כזה – מסכן את שאריות הלגיטימיות של המדינה שעליה לכאורה הוא אמור להגן.

כי אם יסתבר שהיה טיוח, אפילו בקנה מידה קטן מזה שאני מתאר – אם, למשל, צה"ל מחפה על חייל שהתחרפן וירה לכל עבר – אף אחד בעולם לא יאמין, בצדק, לאף מילה של דובר ישראלי.

ואז באמת נצטרך לקבל עצות שיווק מהסיינטולוגים.

(יוסי גורביץ)

תמונה: אירינה, בשעות העבודה

Irina at work

(יוסי גורביץ)

הנחש בנעליים הגבוהות

בוגי "משה" יעלון, האיש והתולעים, הוא אחד האנשים המאוסים והמסוכנים ביותר שנמצאים היום בהנהגת ישראל. מזה שנים, מאז ששימש כסגן רמטכ"ל ורמטכ"ל שהיה הכושל ביותר בהגנה על ישראלים – מספר שיא של ישראלים נהרג כתוצאה מפעולות טרור בזמן שהחזיק בשני תפקידים אלה – הוא מטפח ארשת כפולה של אדם ישר במאורת נחשים. הבעיה היא שיעלון, שהתפרסם כשאמר לאחר שכהונתו כרמטכ"ל לא הוארכה שהוא הולך בקריה עם נעליים גבוהות "בגלל הנחשים", הוא מגדולי הנחשים שפעלו כאן אי פעם.

כשהיה רמטכ"ל, נזכיר, הוא חתר תחת הממשלה שלה היה כפוף. שר הבטחון בן אליעזר הורה על הסרת מאחזים, ובדיוק אז הודיע בוגי שהתנחלויות חיוניות לבטחון ישראל. התוצאה היתה פארסה, סירוב פקודה שקט של הצבא. ראש הממשלה שרון הורה על ההתנתקות – והיה צריך להתמודד עם הרמטכ"ל שלו, שטען שהסרת התנחלויות היא "רוח גבית לאויב". בוגי, כמובן, טען שמדובר בעצה מקצועית ולא בחריגה בוטה לתחום הפוליטי. הוא מעדיף שנשכח שאת העצה הזו הוא השמיע לא בפורום מטכ"ל אלא בפורום של רבנים, כשכבר חשב על הקריירה הפוליטית שלו. ואם זה לא היה מספיק, יעלון ניסה לסחוט משרון שנה רביעית ואיים להתפטר תוך כדי ההתנתקות אם לא יקבל אותה. למותר לציין שיעלון, שכיום מיילל מעל כל גג שההתנתקות היתה אסון, ידע היטב שאם יקבל את השנה הרביעית, הוא גם יידרש לבצע אותה. כנראה שזה לא הפריע לו כל כך אז.

עם ההודעה על הפסקת תפקידו, תקף יעלון את הממשלה בוועדת החוץ והבטחון, ואחר כך – עדיין במדים! – אמר ש"נזק נגרם לצבא על ידי פוליטיקאים, שרואים בי איום". כלומר, האשים את הדרג הפוליטי הממונה עליו בפגיעה בבטחון המדינה, כי לא רצה להמשיך את כהונתו. למה הוא לא הודח מיד, לשרון ומופז הפתרונים.

אבל הוא לא הודח, והמשיך להפיץ ארס. בעקבות מלחמת לבנון השניה, שהוא היה אחראי מרכזי לכשלון בה בשל הפיכתו את צה"ל לצבא בט"ש, הוא תקף את הרמטכ"ל שהחליף אותו בתפקידו, דן חלוץ, האשים אותו בשחיתות, ואמר שאם רק היו נותנים לו, או הו מה היה קורה לחיזבאללה. היו בישראל מלחמות גנרלים, אבל כזה דבר עוד לא היה. הנחש, יודע שההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר, הכיש קודם – וצבע בהתאם את דעת הקהל.

היום הכיש יעלון שוב. הוא אמר שבביצוע ההשתלטות על המרמרה "היו תקלות". אין ספק. אבל, הוא אומר לנו, "אני התרעתי על כך כבר לפני האירוע." לעצור את המדפסות!

בוגי יעלון היה ראש הממשלה בפועל במהלך הקרב על המרמרה; הוא החליף את נתניהו, שהיה בקנדה. בוגי קיבל כל עדכון. אם הוא חשב מלכתחילה ש"יש תקלות" בנוהל הקרב המיועד, ולא עשה שום דבר בנידון אלא הורה להמשיך בו, הוא אשם מרכזי בכל מה שקרה. אבל הוא יודע שאף אחד לא ירחיק ללכת ויזכור את זה: הוא, בהתכוננו לוועדת חקירה, מכין לעצמו את האליבי כבר עכשיו – וכמו במלחמת לבנון, על ידי תקיפת אנשים אחרים. עכשיו הוא יוצר את האווירה הציבורית שהוא רגיל אליה: הגיבור הצדקן, זה שהזהיר אבל לא הקשיבו לו, והוא עצמו – מה הוא כבר הוא יכול לעשות? הוא רק רמטכ"ל, רק ראש ממשלה בפועל, לא נותר לו אלא לשחק – בדיעבד! – את תפקיד קסנדרה. בזמן אמת, ידיו כבולות. הוא לא יכול לעשות כלום.

ככה זה. ככה מתכוון יעלון לשרוד עוד ועדת חקירה. והאנשים שהוא משאיר אחריו, מוכשים בצד הדרך? הם היו צריכים לנעול נעליים גבוהות.

(יוסי גורביץ)

הזלזול התהומי של פואד, ההגנה המוגזמת על החיילים, חרפת הכנסת, ומיתתן של רשעים: ארבע הערות על המצב

משתינים עלינו מהמקפצה: בשבוע שעבר, דיווחו כלי התקשורת, המליץ פואד "בנימין" בן אליעזר לזרוע האזרחית של צה"ל, זו המכונה ממשלת ישראל, על הקמת ועידת חקירה בינלאומית לפרשת המשט במקום ועדת חקירה ישראלית – בין השאר, כי לוועדת חקירה בינלאומית "אין בה מסקנות אישיות."

מזה שנים שבן אליעזר הוא הדוגמא המובהקת לציניות הרעילה הפושה בנבחרי הציבור שלנו. לא משנה מי ראש הממשלה, לא משנה מה המדיניות שלו – שלום, מלחמה, נסיגה, מתקפת פתע על פרל הארבור – פואד תמיד יהיה בעד ישיבה בממשלה הזו. אחרים – שמעון פרס, דליה איציק – ידעו, או לפחות השתדלו, להסוות את תאוות השררה הזו. פואד מזמן הפסיק לטרוח.

ועדיין, ההמלצה הזו מוגזמת אפילו בקנה המידה שלו. פואד ממליץ, לאוזן כל ישראלי שטורח לשמוע, לבחור בסוג מסוים של ועדת חקירה כי זו איננה מסוגלת להמליץ על הצעדים הנדרשים כנגד ראש המפלגה שלו וכנגד ראש הממשלה. ישראל תיחבט, אבל לבכירים יהיה שלום. המצב האסוני, מבחינתו של פואד, הוא ועדת חקירה ישראלית נוסח כהאן, אגרנט או וינוגרד: ועדה כזו תזרוק את הבוס שלו אל החושך החיצון, אשר שם הילל וחרוק השיניים, ועשויה לבעוט את פואד מכורסת השר שלו.

אנחנו מדברים על קלפטוקרט שנמצא שנים תחת חקירות משטרה בחשדות שונים לשחיתות – בממשלת רבין השניה הוא היה מנוע מלשמש כשר המשטרה (התפקיד טרם זכה לשם הבולשביקי כל כך, "המשרד לבטחון פנים") בשל החקירות הללו – וכעת כבר אפילו לא זוכר למה הוא צריך להתבייש בהמלצות כאלו. יש לקוות שבבחירות הבאות, מספר המנדטים של מפלגת העבודה יפטור אותנו מהאילוץ לראות את בן אליעזר בעוד כורסת שר.

אל תגעו בילדים: הדיונים בממשלה סביב ועדת החקירה עלו על שרטון: שורה של שרים מסרבים להקים ועדה כזו, אם זו תדרוש מהחיילים שהשתתפו בהתקפה על המרמרה להופיע בפניה, כמו גם מקצינים בכירים.

זה, במחילה, מגוחך. החיילים הם האחראים הישירים לתקרית. מיד אחר כך נמצאים הקצינים ששלחו אותם לשם. על פי הדיווחים בתקשורת בסוף השבוע, המדובר בלא פחות מהאל"מ שמפקד על השייטת, שהורה על ההסתערות למרות שהסתבר שהמקומיים מגלים התנגדות, כאשר לצידו עמד מפקד חיל הים, אלי מרום, שלפי הדיווחים ירה מנשקו באוויר באותו מעמד. אין לי מושג למה. אולי הוא חשב שבכך הוא מעודד את הלוחמים, אולי כל הכבלים האלה הזכירו לו עמוד של חשפנית. שני הליצנים האלה יצטרכו להסביר כמה וכמה דברים לכל ועדת חקירה, בכל פורמט שלא תקום. סביר להניח שזמן קצר לאחר מכן הם גם יצטרכו לעדכן את הרזומה שלהם.

כשאומרים דברים כאלה, מיד עולה הטענה ש"לא יעלה על הדעת שחייל יצא לשדה הקרב עם עורך דין צמוד". התשובה הדמגוגית היא גם שלא יעלה על הדעת שחייל ימנע מיולדת להגיע לבית חולים, ובכל זאת התרגלנו לזה. התשובה המתונה היא שחייל הוא איש מקצוע, ובדיוק כפי שרופא שהתרשל והביא למותו של חולה צפוי לעיתים לטיפול פלילי או משמעתי, לחייל לא צריכה להיות חסינות מטיפול כזה.

נזכיר שוב שאנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה במרמרה, כי צה"ל מסתיר את המידע. עוד לא ראינו סרט שתיעד את כל המאבק שם. אבל התוצאה הטקטית, בלשונו של כריסטופר היצ'נס, ברורה: החיילים היו "מצוידים דיים כדי לירות בעת פאניקה, אבל לא ערוכים די הצורך כדי לבלום או לדכא מהומה שתוכננה מראש". התוצאה היתה מותם של תשעה ופציעתם של עשרות, בכלל זה של כמה מהחיילים. בצבא נורמלי, מי שגרם תוצאה כזו לא היה מחכה לוועדת החקירה והיה שם את הדרגות על השולחן, אבל בצה"ל של אהוד ברק כבר מזמן לא זוכרים מה זו אחריות אישית.

לאן נוליך את החרפה? ועדת הכנסת ניהלה היום קרקס, שבסיומו שללה הוועדה – שהתנהלותה הזכירה לרעה את הוועדה לפעילויות אנטי אמריקניות – חלק מן הפריבילגיות שלהן זכאית חברת הכנסת חנין זועבי.

עכשיו, הסרת חסינות, כמו גם הסרת חסינות חלקית, מתבצעת כדרך שבשגרה כאשר היועץ המשפטי לממשלה מבקש את הסרת החסינות משום שהשתכנע שיש מקום להגיש כתב אישום כנגד חבר הכנסת. מסרו לנו מטעמו של היועץ המשפטי החדש שלדעתו, "השתתפות של חברת כנסת במשט מהסוג הזה היא בהחלט דבר לא ראוי". יואיל היועץ המשפטי ויזכור שתפקידו הוא משפט ולא מוסר או טעם טוב, ויימנע להחזיר אותנו מהימים הרעים של אליוקים רובינשטיין. תפקידו הוא לקבוע האם ח"כ זועבי ביצעה עבירה על החוק הפלילי – והאם העבירה הזו איננה מוגנת מתוקף החסינות המהותית שלה, שעל פניו נראה שהיא מגינה כמעט על כל סוג של הפגנה, גם אם היא למורת רוחו של יהודה וינשטיין.

הפרקליטות העלתה טענה מדהימה: זועבי חשודה, לדבריהם, ב"נסיון לכניסה לשטח צבאי סגור". אני מאד מקווה שהכוונה כאן איננה לספינה מרמרה, כי אם הפרקליטות טוענת שישראל יכולה להכריז על שטח שנמצא במים בינלאומיים כשטח צבאי סגור, הגיע הזמן לשלוח לשם את האנשים בחלוקים הלבנים. אם הכוונה היא לנסיונה – הכושל, כידוע – של זועבי להכנס לרצועת עזה, צריך לתהות מדוע מישהו חושב שחסינותה המהותית לא מגינה עליה. ישנם שורה של חברי כנסת שהפרו צווי שטח צבאי סגור – אריה אלדד ואפי איתם בעמונה הן שתי דוגמאות שעולות בלי מאמץ – ואף אחד לא ניסה להעמיד אותם לדין. אם הפרקליטות רוצה להתחיל לאכוף את צווי השטח הצבאי הסגור דווקא עם זועבי, היא תתקשה להתגונן מפני טענות על הטיה כנגד ערביי ישראל.

כל העסק הוא פארסה מייאשת. פארסה – כי הקרקס הזה לא יעבור את בג"צ. מייאשת – כי הפרשה הזו מכרסמת עוד יותר בשיתוף הפעולה בין יהודים ופלסטינים בישראל, וכי חברי הכנסת של הימין, אלא אם הם מטומטמים קליניים, יודעים שבג"צ יפסול את ההחלטה. הם יורים כך בשתי ציפורים: גם מעלים את המניות שלהם אצל האספסוף, וגם פוגעים עוד קצת במעמדו של בג"צ.

מיתתן של רשעים טובה להם וטובה לעולם: מרדכי אליהו מת היום. בשנות החמישים היה אליהו חבר בארגון הטרור הדתי "ברית הקנאים", שניסה להלחם במדינה החילונית של אז. זה לא מנע ממנו להפוך ב-1983 לרב הראשי. את העובדה הזו מביא היום רק ynet.

אליהו היה אחד הפוסקים הקיצוניים ביותר של חובשי הכיפות, ובין השאר אסר על מאמיניו למכור או להשכיר דירות לשאינם יהודים. הוא תמך בחנינה לאנשי המחתרת היהודית, ותמך בסיפוח לבנון וחלקים מסוריה לישראל. הוא התיר בשעתו את ביזת עצי הזית של פלסטינים; למותר לציין שהוא לא הועמד לדין על כך.

שעת השפל שלו, שבהתאם לא צוינה בוויינט, הארץ או נרג, היתה נבואת השקר "היה לא תהיה" קודם להתנתקות. אחר כך באה שעת ההזיה של "רחל מעזה" (על כך החבצלת של נרג דווקא מדווחת) והנסיון של אליהו ובנו המאוס ממנו, שמואל, לרכב עליה.

בקצרה, ברוך שפטרנו.

(יוסי גורביץ)

תמונה: מתעטף בדגל

 

draped in controversary

 

(יוסי גורביץ)