בתחילת השבוע, הצביעה הממשלה על שחרורם העתידי של אסירים פלסטינים שהתקשורת הישראלית מיהרה לתאר כ"בעלי דם על הידיים." נתניהו אמר שקשה לו והעמיד פנים שהוא שולח "מכתב לעם בישראל" (הוא שלח הודעה לעיתונאים), יאיר לפיד אמר שזה לא יום קל, והשותפה השלישית בקואליציה, האחים היהודים, נכנסה להתקף. חברי הסיעה, ושופריהם בתקשורת הימנית, צווחו שמדובר במהלך פרוע, שיביא למותם של יהודים. שרי הסיעה הצביעו קוממיות נגד ההחלטה.

הבוקר (ד') חשף "מעריב" שהיה מדובר באחד התרגילים הדוחים והציניים שידעה הפוליטיקה הישראלית. ערב ההצבעה, קיבל שר השיכון אורי אריאל מכתב מנתניהו, בו מצהיר האחרון שבתמורה לשחרור האסירים, הוא מתחייב לאפשר את המשך הבניה בגדה המערבית. כלומר, מבין שתי המחוות שהוא נדרש לבחור ביניהן, הפסקת הבניה בהתנחלויות או שחרור אסירים, נתניהו בחר בשחרור אסירים בלחץ הימין בממשלתו. ההתחייבות של נתניהו נמסרה לאריאל, דיווח "מעריב," במעטפה חתומה, כדי למנוע הדלפות. זה לא עבד. בינתיים קמה מהומה שלמה והאופוזיציה דורשת שהיועץ המשפטי לממשלה יורה על חשיפת ההסכם. הסיכויים שווינשטיין יתיצב כך מול מי שמינה אותו קלושים משהו. סיעת האחים היהודים, חשוב לציין, לא הכחישה את הידיעה של "מעריב." היא רק אמרה היא הצביעה נגד שחרור האסירים, מה שהיה חלק מהעסקה.

חשוב לציין שכאשר האחים היהודים אומרים שהם חוששים שהאסירים המשוחררים ישובו לטרור ויהרגו עוד יהודים, הם לא משקרים. זה לא דיבור בין השפה ולחוץ. הם מאמינים באמת ובתמים, ולא בלי בסיס, ששחרור אסירים יוביל לעוד רצח יהודים.

אבל מה שחשוב עוד יותר הוא שאין להם בעיה לחיות עם זה, כל זמן שהבניה בשטחים לא מוקפאת. יהודים יירצחו כתוצאה משחרור מחבלים? טוב, הם יהיו קורבנות המאחזים. שמן על גלגלי המהפכה האמונית. טיפות על הפורפיריון, שמקדמות את הגאולה. במותם, הם יצטרפו אל שורות ארוכות-ארוכות שכבר נמצאות במעמד קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים. בגן עדן תהא מנוחתם, ובמותם יצוו לנו מלחמה קדושה.

שכן אם אכן יתחיל כאן גל טרור, המתנחלים – שהביאו לשחרורם של הרוצחים – ימהרו לטעון שהוא מחזק את הטענות שלהם ושאסור לסגת מן האדמות המשוחררות. מבחינתו של נתניהו, שגם הוא לא חסיד ההסכם, המהלך הזה מושלם. הוא מתחיל את עצם המשא ומתן בנקודה הכואבת ביותר לישראלים. המתנחלים, והסייען שלהם ברח' בלפור, יודעים שהקפאת הבניה בהתנחלויות היתה מתקבלת בציבור בפיהוק, אם לא בהקלה.

זו לא הפעם הראשונה שהמתנחלים מפגינים בפומבי את הבוז שלהם לחיי ישראלים מן השורה. בשנות הדמים 2001-2003, כשסתם ישראלים נשרפו, נשחטו, נטבחו, נחנקו, התפוצצו, נורו למוות; כשבבוקר אמרת מי יתן ערב ובערב מי יתן בוקר; כשהתמה הכללית של חיינו היתה "עוד זה מדבר וזה בא," – באותן השנים נעמדו האחים היקרים על רגליהם האחוריות כדי למנוע את בנייתה של חומת מגן בין ישראל ופלסטין. הם ידעו שחומה כזו, אילו תבנה בתוואי ההגיוני של קווי 67', תביא את הקץ על מפעל ההתנחלויות. הם היו מוכנים לשלם את המחיר בדמם של אחרים. רק משהשתכנעו שהחומה מיועדת להגן לא על ישראל אלא על ההתנחלויות, הם הסירו את התנגדותם.

בסופו של דבר, האחים היקרים לא אוהבים אותנו. הם, בעיניהם, אליטה משרתת. אנחנו, שקמים בבוקר לעבודה ולא עובדים ברובנו המוחלט במשרות מונפצות במועצה המקומית; אנחנו, שכדי להפגין צריכים לקחת חצי יום חופש או לצמצם את הפעילות שלנו לסופי שבוע; אנחנו, שהכיתות שלנו צפופות יותר והאוטובוסים שלנו יקרים יותר, תמיד נדמנו בעיניהם לסרח עודף שהתפקיד שלו הוא לשרת אותם, ושברבות הימים היינו צריכים לקבל בהכנעה את העובדה שהם צדקו, להפוך מהחמור של המשיח לחייל בצבאו.

זה לא קורה. להיפך, ככל שהמתנחלים משתלטים על הצבא, כך הישראלים הוותיקים נסוגים ממנו. ככל שהפרויקט הלאומי הגדול של מדינת ישראל – הסיפוח בפועל של שטחי סי – הופך לעובדה בלתי הפיכה בשטח, יותר ויותר ישראלים לא רוצים לשמוע עליו. לא את מה שיש לי לומר, נכון, אבל גם לא את מה שיש למתנחלים לומר. הישראלים לא רוצים לדעת מה קורה מעבר להרי החושך, אבל עוד פחות מכך הם רוצים לגור שם בעצמם.

והיתה, כמובן, ההתנתקות. מבחינת האחים היהודים, זה לא מעבר דירה של 8,000 איש, שכמוהו מתרחשים מדי חודש; זה לא פינוי מבית בשל אי תשלום חובות, שכמוהו מתחרחשים מדי שנה; זו הבגידה בהתגלמותה. הישראלים, מבחינתם, תקעו להם סכין בגב. הם היו אמורים לעמוד מול השטן השמאלני שרון והכלבלב של הקרן החדשה אולמרט, ולמנוע בגופם את הנסיגה. זה לא קרה, ולו משום שהישראלים לא חולקים עם המתנחלים את אותה המציאות. המתנחלים הביאו להפגנות 100,000 פעם אחר פעם – והארץ לא זעה. כי אלו היו אותם ה-100,000, אותם מועסקי הציבור שקיבלו חופש מעבודה פעם אחר פעם כדי שיוכלו לצאת להפגין, אותם נערים ונערות מתודלקי שנאה. כפי שצוין כאן השבוע, אחד הפיגועים האחרונים של ההתנתקות היה נסיון לפוצץ צובר גז, שהיה מביא לקורבנות ברחובות. אפילו אם הוא היה מצליח, בתאריך שבו בוצע – ה-19 באוגוסט, ארבעה ימים לתוך ההתנתקות – הסיכוי שהוא היה מונע אותה היה נמוך מאפס. זו היתה זעקת שנאה, רצון לשפוך דם ישראלים כנקמה ותו לא.

מבחינתם של המתנחלים, החברה הישראלית פגומה ממילא. לא במקרה, מאז ההתנתקות חלה עליה חדה בשימוש "ערב רב" כלפי ישראלים חילונים – ערב רב, קרי המקבילה של עמלק, רק כזה שמוסווה כיהודי, שלפעמים הוא עצמו איננו יודע שהוא ערב רב ושליח הסיטרא אחרא. הקיום הישראלי השלו, היומיומי, שמסרב לבוז ליום קטנות, זה שהמתנחלים מכנים אותו בשצף קצף "ישיבה בבתי קפה," מעלה עליהם את חמתם להשחית, משום שהוא אנטיתזה רגועה כל כך ל"מתח המשיחי" שהם מריירים עליו. הוא אומר שאפשר לחיות כאן גם בלי מוזיקה של ואגנר, בלי תפאורה של דם ואש ותמרות עשן, בלי פרטיטורה של מלחמת קץ כל הימים. סתם חיים של עמל, אהבה שאיננה זקוקה לוואלקירה ברקע, שני חתולים והנאה שקטה בקץ היום.

אז מבחינת המתנחלים, זה יהיה מצער אם נמות, אבל לא יותר מדי. מה גם שלמותנו יהיו יתרונות פוליטיים מובהקים. הדם ישוב ויציף את המוח. אם הממשלה היתה בוחרת בהקפאת התנחלויות, הם עוד היו צריכים לבצע את הרצח בעצמם כדי להחזיר את המצב לקדמותו. זה לא שאין להם נסיון, אבל כל כך קל כשמישהו אחר עושה את העבודה.

לפחות זה הובהר.

ועוד דבר אחד: "ידיעות" ציטט בתחילת השבוע את ראש האחים היהודים, נפתלי בנט, כאומר בישיבת הממשלה שהוא כבר הרג "המון ערבים", חלקם, במשתמע, גם לאחר שהם נלכדו. במפתיע, בנט לא הוציא הכחשה רשמית לדיווח הזה. דוברת שלו הכחישה את הדברים בפני, כשהתקשרתי אליה, אבל הוא לא הכחיש אותם בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו, הוא לא דרש מ"ידיעות" התנצלות, והוא כמובן לא איים בתביעת דיבה. אז אחת מן השתיים: או שבנט הרג פלסטינים לאחר שנתפסו, והוא לא רוצה למשוך תשומת לב מיותרת לנושא; או שנוח לו שהציבור יחשוב שהוא רצח מחבלים שנלכדו. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שהאחים היהודים ידברו על "דם על הידיים."

הערה מנהלתית א': ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': בסוף השבוע הבא נשיק – עדי אלקין, שתרמה כמה וכמה איורים לבלוג הזה, ואנוכי – את הפרק השני בנובלה הגראפית הבלשית שלנו, "איך נפלו גיבורים." פרטים אפשר למצוא כאן. בהתאם, שונה הבאנר בצד שמאל של העמוד.

(יוסי גורביץ)