דם תמורת מאחזים: הדיל המצחין של בנט ונתניהו
בתחילת השבוע, הצביעה הממשלה על שחרורם העתידי של אסירים פלסטינים שהתקשורת הישראלית מיהרה לתאר כ"בעלי דם על הידיים." נתניהו אמר שקשה לו והעמיד פנים שהוא שולח "מכתב לעם בישראל" (הוא שלח הודעה לעיתונאים), יאיר לפיד אמר שזה לא יום קל, והשותפה השלישית בקואליציה, האחים היהודים, נכנסה להתקף. חברי הסיעה, ושופריהם בתקשורת הימנית, צווחו שמדובר במהלך פרוע, שיביא למותם של יהודים. שרי הסיעה הצביעו קוממיות נגד ההחלטה.
הבוקר (ד') חשף "מעריב" שהיה מדובר באחד התרגילים הדוחים והציניים שידעה הפוליטיקה הישראלית. ערב ההצבעה, קיבל שר השיכון אורי אריאל מכתב מנתניהו, בו מצהיר האחרון שבתמורה לשחרור האסירים, הוא מתחייב לאפשר את המשך הבניה בגדה המערבית. כלומר, מבין שתי המחוות שהוא נדרש לבחור ביניהן, הפסקת הבניה בהתנחלויות או שחרור אסירים, נתניהו בחר בשחרור אסירים בלחץ הימין בממשלתו. ההתחייבות של נתניהו נמסרה לאריאל, דיווח "מעריב," במעטפה חתומה, כדי למנוע הדלפות. זה לא עבד. בינתיים קמה מהומה שלמה והאופוזיציה דורשת שהיועץ המשפטי לממשלה יורה על חשיפת ההסכם. הסיכויים שווינשטיין יתיצב כך מול מי שמינה אותו קלושים משהו. סיעת האחים היהודים, חשוב לציין, לא הכחישה את הידיעה של "מעריב." היא רק אמרה היא הצביעה נגד שחרור האסירים, מה שהיה חלק מהעסקה.
חשוב לציין שכאשר האחים היהודים אומרים שהם חוששים שהאסירים המשוחררים ישובו לטרור ויהרגו עוד יהודים, הם לא משקרים. זה לא דיבור בין השפה ולחוץ. הם מאמינים באמת ובתמים, ולא בלי בסיס, ששחרור אסירים יוביל לעוד רצח יהודים.
אבל מה שחשוב עוד יותר הוא שאין להם בעיה לחיות עם זה, כל זמן שהבניה בשטחים לא מוקפאת. יהודים יירצחו כתוצאה משחרור מחבלים? טוב, הם יהיו קורבנות המאחזים. שמן על גלגלי המהפכה האמונית. טיפות על הפורפיריון, שמקדמות את הגאולה. במותם, הם יצטרפו אל שורות ארוכות-ארוכות שכבר נמצאות במעמד קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים. בגן עדן תהא מנוחתם, ובמותם יצוו לנו מלחמה קדושה.
שכן אם אכן יתחיל כאן גל טרור, המתנחלים – שהביאו לשחרורם של הרוצחים – ימהרו לטעון שהוא מחזק את הטענות שלהם ושאסור לסגת מן האדמות המשוחררות. מבחינתו של נתניהו, שגם הוא לא חסיד ההסכם, המהלך הזה מושלם. הוא מתחיל את עצם המשא ומתן בנקודה הכואבת ביותר לישראלים. המתנחלים, והסייען שלהם ברח' בלפור, יודעים שהקפאת הבניה בהתנחלויות היתה מתקבלת בציבור בפיהוק, אם לא בהקלה.
זו לא הפעם הראשונה שהמתנחלים מפגינים בפומבי את הבוז שלהם לחיי ישראלים מן השורה. בשנות הדמים 2001-2003, כשסתם ישראלים נשרפו, נשחטו, נטבחו, נחנקו, התפוצצו, נורו למוות; כשבבוקר אמרת מי יתן ערב ובערב מי יתן בוקר; כשהתמה הכללית של חיינו היתה "עוד זה מדבר וזה בא," – באותן השנים נעמדו האחים היקרים על רגליהם האחוריות כדי למנוע את בנייתה של חומת מגן בין ישראל ופלסטין. הם ידעו שחומה כזו, אילו תבנה בתוואי ההגיוני של קווי 67', תביא את הקץ על מפעל ההתנחלויות. הם היו מוכנים לשלם את המחיר בדמם של אחרים. רק משהשתכנעו שהחומה מיועדת להגן לא על ישראל אלא על ההתנחלויות, הם הסירו את התנגדותם.
בסופו של דבר, האחים היקרים לא אוהבים אותנו. הם, בעיניהם, אליטה משרתת. אנחנו, שקמים בבוקר לעבודה ולא עובדים ברובנו המוחלט במשרות מונפצות במועצה המקומית; אנחנו, שכדי להפגין צריכים לקחת חצי יום חופש או לצמצם את הפעילות שלנו לסופי שבוע; אנחנו, שהכיתות שלנו צפופות יותר והאוטובוסים שלנו יקרים יותר, תמיד נדמנו בעיניהם לסרח עודף שהתפקיד שלו הוא לשרת אותם, ושברבות הימים היינו צריכים לקבל בהכנעה את העובדה שהם צדקו, להפוך מהחמור של המשיח לחייל בצבאו.
זה לא קורה. להיפך, ככל שהמתנחלים משתלטים על הצבא, כך הישראלים הוותיקים נסוגים ממנו. ככל שהפרויקט הלאומי הגדול של מדינת ישראל – הסיפוח בפועל של שטחי סי – הופך לעובדה בלתי הפיכה בשטח, יותר ויותר ישראלים לא רוצים לשמוע עליו. לא את מה שיש לי לומר, נכון, אבל גם לא את מה שיש למתנחלים לומר. הישראלים לא רוצים לדעת מה קורה מעבר להרי החושך, אבל עוד פחות מכך הם רוצים לגור שם בעצמם.
והיתה, כמובן, ההתנתקות. מבחינת האחים היהודים, זה לא מעבר דירה של 8,000 איש, שכמוהו מתרחשים מדי חודש; זה לא פינוי מבית בשל אי תשלום חובות, שכמוהו מתחרחשים מדי שנה; זו הבגידה בהתגלמותה. הישראלים, מבחינתם, תקעו להם סכין בגב. הם היו אמורים לעמוד מול השטן השמאלני שרון והכלבלב של הקרן החדשה אולמרט, ולמנוע בגופם את הנסיגה. זה לא קרה, ולו משום שהישראלים לא חולקים עם המתנחלים את אותה המציאות. המתנחלים הביאו להפגנות 100,000 פעם אחר פעם – והארץ לא זעה. כי אלו היו אותם ה-100,000, אותם מועסקי הציבור שקיבלו חופש מעבודה פעם אחר פעם כדי שיוכלו לצאת להפגין, אותם נערים ונערות מתודלקי שנאה. כפי שצוין כאן השבוע, אחד הפיגועים האחרונים של ההתנתקות היה נסיון לפוצץ צובר גז, שהיה מביא לקורבנות ברחובות. אפילו אם הוא היה מצליח, בתאריך שבו בוצע – ה-19 באוגוסט, ארבעה ימים לתוך ההתנתקות – הסיכוי שהוא היה מונע אותה היה נמוך מאפס. זו היתה זעקת שנאה, רצון לשפוך דם ישראלים כנקמה ותו לא.
מבחינתם של המתנחלים, החברה הישראלית פגומה ממילא. לא במקרה, מאז ההתנתקות חלה עליה חדה בשימוש "ערב רב" כלפי ישראלים חילונים – ערב רב, קרי המקבילה של עמלק, רק כזה שמוסווה כיהודי, שלפעמים הוא עצמו איננו יודע שהוא ערב רב ושליח הסיטרא אחרא. הקיום הישראלי השלו, היומיומי, שמסרב לבוז ליום קטנות, זה שהמתנחלים מכנים אותו בשצף קצף "ישיבה בבתי קפה," מעלה עליהם את חמתם להשחית, משום שהוא אנטיתזה רגועה כל כך ל"מתח המשיחי" שהם מריירים עליו. הוא אומר שאפשר לחיות כאן גם בלי מוזיקה של ואגנר, בלי תפאורה של דם ואש ותמרות עשן, בלי פרטיטורה של מלחמת קץ כל הימים. סתם חיים של עמל, אהבה שאיננה זקוקה לוואלקירה ברקע, שני חתולים והנאה שקטה בקץ היום.
אז מבחינת המתנחלים, זה יהיה מצער אם נמות, אבל לא יותר מדי. מה גם שלמותנו יהיו יתרונות פוליטיים מובהקים. הדם ישוב ויציף את המוח. אם הממשלה היתה בוחרת בהקפאת התנחלויות, הם עוד היו צריכים לבצע את הרצח בעצמם כדי להחזיר את המצב לקדמותו. זה לא שאין להם נסיון, אבל כל כך קל כשמישהו אחר עושה את העבודה.
לפחות זה הובהר.
ועוד דבר אחד: "ידיעות" ציטט בתחילת השבוע את ראש האחים היהודים, נפתלי בנט, כאומר בישיבת הממשלה שהוא כבר הרג "המון ערבים", חלקם, במשתמע, גם לאחר שהם נלכדו. במפתיע, בנט לא הוציא הכחשה רשמית לדיווח הזה. דוברת שלו הכחישה את הדברים בפני, כשהתקשרתי אליה, אבל הוא לא הכחיש אותם בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו, הוא לא דרש מ"ידיעות" התנצלות, והוא כמובן לא איים בתביעת דיבה. אז אחת מן השתיים: או שבנט הרג פלסטינים לאחר שנתפסו, והוא לא רוצה למשוך תשומת לב מיותרת לנושא; או שנוח לו שהציבור יחשוב שהוא רצח מחבלים שנלכדו. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שהאחים היהודים ידברו על "דם על הידיים."
הערה מנהלתית א': ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
הערה מנהלתית ב': בסוף השבוע הבא נשיק – עדי אלקין, שתרמה כמה וכמה איורים לבלוג הזה, ואנוכי – את הפרק השני בנובלה הגראפית הבלשית שלנו, "איך נפלו גיבורים." פרטים אפשר למצוא כאן. בהתאם, שונה הבאנר בצד שמאל של העמוד.
(יוסי גורביץ)
Bennet did deny this on his facebook page. Not on a high profile post though.
http://www.holesinthenet.co.il/holesinthenet-media-story-3613
ומכאן הדקדוק של "לא הכחיש אותם *בפוסט* בעמוד הפייסבוק שלו."
True dat. But that mainly suggests that he would like to keep his killer image, not that he stands behind the quote.
Untill someone asks to further investigate what happened there, and force him and witnesses to confront the alleged quotes, and possibly some of his actions while being a soldier, it remains a week evidence about his past. Although I personally think that if his actions in the military will be investigated, something will be found. A person with such low moral in the front line is susceptible to committing war crimes.
אחלה כתבות,יישר כוח!!!!
המתנחלים הם הסימפטום הסרטן היא הציונות
הידיעה במעריב היא של זאב קם, ידוע כימני קיצוני ובעברו כתב "מקור ראשון". למי יש אינטרס להדליף את זה אם לא לאורי אריאל וחבר מרעיו?
יתכן שזו אמת אבל באותה מידה יתכן שזה עוד שקר במסכת הבלתי נגמרת שלהם
וחוץ מזה פוסט מצוין
"אותם מועסקי הציבור שקיבלו מעבודה פעם אחר פעם" – חסר פה חופש. תסלח לי על הדקדוק, אבל עם רצף הפוסטים האחרון רבים אלו שמתחילים לראות בבלוג תורה שבעל פה. אחחח, אילו טורי דעות בעיתונים היו נכתבים על ידי אנשים שראויים לכך..
Agree. Just so you know, Gurvitz does have an oppinion column, about technology 🙂
להשוות את הגירוש הכפוי ב"התנתקות" ל" מעבר דירה של 8,000 איש, שכמוהו מתרחשים מדי חודש", דומה להשוואת מעשה אונס ליחסי מין "שאלפים כמוהם מתקיימים מדי לילה".
שאלת ההסכמה או חוסר ההסכמה היא מה שמבדיל, בשני המקרים, בין עניין אישי מקובל לבין פשע נאלח.
זה נכון. מצד שני מדי שנה נזרקות משפחות מבתיהם בגלל אי תשלום משכנתא וזה עובר בלי יותר מדי רעש.
בוא נעשה הדמיה קטנה:
יום אחד אתה שומע דפיקה בדלת. נכנסים שני אנשים, מציגים את עצמם כנציגי המדינה, ומודיעים לך שלפי תכניות כאלה ואחרות שאושרו בפורום כזה או אחר, הבית שלך עומד להיהרס לטובת כביש גדול וחדש, בעוד שנה מהיום. ככה החליטה הממשלה.
מה אתה עושה?
מן הסתם אתה שולח את השנים האלה לאלף עזאזל, ובצדק מוחלט.
יום למחרת הם חוזרים, עם איש נוסף, מעונב כהלכה ועם תיק ומסמכים. יש להם הצעה עבורך: מתן פיצוי על סך, נניח, הערך הממוצע של דירה כמו שלך בשכונה הזו, על מנת שתתפנה.
מה אתה עושה?
מן הסתם אתה אומר להם "דברו עם העורך דין שלי", ובצדק מוחלט.
מוצא לעצמך עורך דין, נותן לכל החבורה להתגושש, מפקח על התהליך כדי לוודא שתקבל את המקסימום האפשרי פלוס עוד קצת, ובסוף חותם על המסמכים.
אתה יוצא מורווח- ים כסף והטבות, שהרווחת אותם בצדק מוחלט, ואין שום ציניות במשפט הזה. גם המדינה הרוויחה- עלה לה כמה שעלה, אבל התכנית לא תעוכב, והכביש ישרת את האזור כולו. כולם לוחצים ידיים. סוף. מסך.
תכנית ההתנתקות לא נפלה על האנשים כרעם ביום בהיר. היא אושרה בממשלה 9 חודשים לפני ביצועה, שלא לדבר על השנה שלפני האישור, עם דיון ציבורי בעצימות גבוהה מאד. הממשלה הקימה מנהלת שתפקידה לעזור למתנחלי הרצועה לעבור את תהליך ההתיישבות מחדש. מתנחלי הרצועה פוצו בסכומים נדיבים.
אני לא יכול להתכחש לתחושות הסובייקטיביות של המתנחלים שפונו, אבל בשורה התחתונה- ממשלה תפקידה למשול, וזכותה המלאה להוציא לפועל את תכניותיה, אוויליות ומזיקות ככל שיהיו (וההתנתקות היתה מעשה איוולת אריק שרוני טיפוסי- להילחם מלחמת חורמה על שטח במשך 5 שנים, ואז לברוח כמו שפן ולתת לגרועים שבאויביך ניצחון ללא תנאי). זאת אותה הממשלה שמינתה לתפקיד שר אוצר אדם שהוציא לפועל מדיניות כלכלית שפגעה בפרנסתם ובנפשם של אלפי, אם לא עשרות אלפי בני אדם. המדיניות שלו, של נתניהו, מעולם לא הועמדה למבחן הציבור, ולא היתה חלק מדיום פומבי כלשהו. היא היתה פועל יוצא של סיטואציה קואליציונית, מין גחמה אריק שרונית טיפוסית ואגבית, שמשפיעה על חיי רוב הישראלים עד עצם היום הזה.
החלטת ממשלה איננה קדושה. מותר וראוי להתנגד לה בכל דרך שאיננה אלימות קשה ו/או איום על עצם הלגיטימציה של הממשלה. אבל כדאי גם להסתכל למציאות בעיניים, ולא לברוא מציאות חלופית, ולהמשיך לגור בתוכה שנים הרבה.
"וההתנתקות היתה מעשה איוולת אריק שרוני טיפוסי- להילחם מלחמת חורמה על שטח במשך 5 שנים, ואז לברוח כמו שפן ולתת לגרועים שבאויביך ניצחון ללא תנאי"
הבעיה היא שההתנתקות תוכננה להיות בדיוק כזאת, ע"מ לדחות את המו"מ לשלום רחוק ככל הניתן. דב וייסגלס, הפלסטינים שלא יהפכו לפינלנדים (כך במקור!), וכל הסיפור ההוא.
ההתנתקות נועדה לתת מענה לשני קשיים שממשלת שרון השניה נתקלה בהם, פחות משנה לאחר כינונה: המבוי הסתום עם הפלסטינים, שנוצר לאחר התפטרות עבאס מראשות הממשלה הפלסטינית (וקריסת הקונספציה המדינית של שרון מתחילת 2003), ויוזמת ז'נווה של ביילין, שאיימה לספק לשמאל הישראלי את הפלטפורמה המדינית ש(אולי) היתה מרימה אותו מהקרשים.
בתוך כל התחכום הפוליטי/מדיני המבריק הזה של שרון והוייסגלסים נשכחו המשמעויות של בריחה חד צדדית מאיזור לחימה, וההשפעה שיכולה להיות לזה על חיי ישראלים בישובים שקרובים לרצועת עזה. נו מילא, העיקר ששרון הרג מלא ערבים עד אז.
המבוי הסתום עם הפלסטינים?
נתניהו חי עם זה מצוין ארבע שנים, וגם שרון היה יכול. למעשה, אצלו זה היה עובד טוב יותר.
יוזמת ז'נבה? ניסוי אינטלקטואלי מעניין, שיוזמיו מעולם לא הצליחו להוציא לפועל הפגנה בסדר גודל משמעותי, שלא לדבר על השפעה אלקטורלית.
בריחה חד-צדדית מאזור לחימה? זה בדיוק מה ששרון רצה, תוך הבנה מלאה של ההשלכות, מהטעם שהזכרתי קודם. הוא אפילו לא היה ראשון שגילה את הטריק הזה. ברק השתמש בו קודם כדי לקבור את המו"מ עם סוריה.
– נתניהו הוא לא שרון. שרון הוא לא נתניהו. שרון היה איש של החלטות, נתניהו הוא איש של היעדרן. שרון שירטט תסריט, בקמפיין בחירות 2003, לפיו הוא (שרון) יבחר, בוש יעשה מלחמה בעיראק, מאזן הכוחות האזורי ישתנה מעיקרו, אבו מאזן ימונה לראש הממשלה הפלסטינית, ואיתו הוא (שרון) יעשה עסקים.
הכל עבד לפי התסריט, חוץ מה"עסקים" של שרון ואבו מאזן. נקודת השפל היתה עיסקת טננבאום והגופות- לא רק ששרון לא הזיז אפילו קצה של אצבע עבור הפלסטינים ועבאס, הוא שיחרר אסירים פלסטינים עבור חיזבאללה. בספטמבר 2003 עבאס סיים את הפארסה, והתפטר. שרון נותר בלי דרך מדינית, ועל סף התפרצות אלימה מחודשת ו/או תכתיב אמריקני למו"מ.
– שרון תפס את יוזמת ז'נווה כאיום. זה הדבר היחיד שרלבנטי לדיון הזה. זה, ולא משקלה של היוזמה בפועל. כדי לנטרל את האיום, הוא הגה חלופה של נסיגה ללא מו"מ, והצליח- "יוזמת ז'נווה" נתפסת כיום כקוריוז. הרקטות של חמאס הם קצת פחות קוריוז.
– אין לי מושג מה שרון באמת רצה, ועד כמה הוא היה מודע להשלכות של תכניתו המדינית.
– באשר לברק- אני חושב שהפכת סיבה ומסובב. ברק נסוג חד צדדית מלבנון אחרי שנכשל במו"מ מול סוריה, ולא לפני או תוך כדי.
למעשה, אהוד ברק אחראי יותר מכל ישראלי אחר למצב הפנים פוליטי ולתודעה המדינית הישראלית של ימינו.
1) אחד מכישוריו של שרון בתור פוליטיקאי היה לשנות את תדמיתו בהתאם לצרכיו. הוא נבחר על התקן של מי שידע להילחם בטרור, ויכול היה להישאר במשבצת הזאת לשארית חייו, בלי לפנות התנחלות אחת.
2) את הרעיון של התנתקות חשף שרון לראשונה בראיון ל"הארץ", בספטמבר-אוקטובר 2003. לפני כן, איש בישראל לא ציפה ממנו למהלך כזה. ספק גדול אם מי מתומכיו הפוליטיים היה מתאכזב לנוכח סירובו של שרון להסכים על משהו עם הפלסטינים, עם עבאס או בלעדיו. על עסקת טננבאום, דרך אגב, הוחלט רשמית רק בסוף ינואר 2004, כששרון כבר היה "חתום" על תוכנית ההתנתקות.
3) שרון תפס את יוזמת ז'נבה כאיום? ספק רב. הוא היה פוליטיקאי מספיק ממולח כדי להבין את חוסר המשקל הציבורי שלה.
5) ברק התחייב פומבית לסגת מלבנון תוך שנה עם בחירתו לרה"מ במאי 2000. הכישלון הסופי של המו"מ עם סוריה היה במארס 2000. הנסיגה מלבנון בוצעה במאי 2000. אני מקווה שאינך חושב שתוכנית הנסיגה החד-צדדית גובשה תוך חודשיים.
ברק הכניס את עצמו למלכודת של מועד נסיגה קבוע מראש. לא שזו הייתה קטסטרופה לכשעצמה: הבטחות של פוליטיקאים נוטות להתמוסס מהר מאוד. אבל הוא החליט שאצלו הדברים ייראו אחרת, ואם אסד אינו רוצה ללכת מספיק לקראת ישראל במו"מ, הוא ייצא מלבנון בלי הסכם. הצעד הזה, דרך אגב, השאיר הגולן לעוד הרבה שנים בידי ישראל. האם זה טוב או לא, והאם זה היה שווה את המחיר, אלו כבר שאלות אחרות.
משתמע מדבריך שאתה תומך ב"פינוי" אזרחים במזרח י-ם ובנגב?
אני לא תומך ולא לא תומך ב"פינוי" מאיזור כלשהו. זה בכלל לא הענין.
אני תומך בזכותה של ממשלה לתכנן תכנית ולהוציא אותה לפועל. ישראל היא מדינת חוק, והחלטות ממשלה מבוקרות, בכוח או בפועל, ע"י בג"ץ. לנפגעי תכניות עומדות זכויות משפטיות רבות, ודיון ציבורי ער פועל, כמעט תמיד, לטובת האנשים שמושפעים מהתכניות. (באופן כללי, לממשלה, כל ממשלה, יש יחסי ציבור מחורבנים רק מעצם היותה ממשלה).
אם ניקח את הנגב כדוגמה- ממשלת ישראל החליטה שצריך "לארגן מחדש" את ההתיישבות הבדואית שם. הממשלה אישרה את התכנית של השר (לשעבר) בני בגין (אני לא נכנס לפרטים, כי אין לי מושג לגביהם). התכנית מעוררת ביקורת ציבורית מימין ומשמאל. לגיטימי. אנשים וישובים שירגישו נפגעים מהתכנית יעתרו, אם לא עתרו כבר, לבג"ץ. בג"ץ יבחן ויתווה את הדרך לממשלה, אם צריך, כדי ש"תטייב" את התכנית.
בסוף התכנית תתבצע, וזהו זה. כי ממשלת ישראל החליטה, וככה זה צריך להיות.
לאורי – ה"פשע הנאלח" הוא שוד אדמות שלא שלך. לא החזרתן.
הזלזול והפגיעה באזרחים מן השורה מחבר בין המתנחלים לאנשי ההון – בנט כפרדיגמה?
למה להעליב את ואגנר?
פוסט מבריק
אכן כך
באמת אפשר לחיות פה בלי לשמוע מוסיקה של ואגנר.
מדובר באנטישמי חולני שליד הדברים שהוא אמר והטיף להם , בנט הוא חסיד אומות העולם וצדיק הדור.
להיפך – הטנעה שחיינו אינם חיים בלי לשמוע את המוסיקה של ואגנר(בצורה ציבורית כמובן כי באופן פרטי כל אחד יכול לשמוע מה שהוא רוצה) היא פלצנות מתיפיפת מהסוג הריקני ביותר -דהיינו אין ערכים אין מוסר אין אידאלים אלה הכל סיפוק הנאות בשם קדושת ה"זה עושה לי טוב".
הוא לא טען את זה.
המוזיקה של ואגנר הובאה בפוסט פשוט כ"תפאורה של דם ואש ותמרות עשן" (ע"ע אפוקליסה עכשיו?) שהטענה שהחיים לא שווים בלי זה (כלומר ללא מאבק קיומי מיותר) הושמה דווקא בפי המתנחלים
אזכור המוזיקה של ואגנר בפוסט הוא סוג של הלצה בלתי-מוצלחת. יוסי התכוון כנראה לקשר את המתנחלים לתנועה הנאצית, אבל זה לא יצא משכנע מדי, ולו מן הסיבה שככל הנראה, לרוב המוחלט של המתנחלים (כמו לרוב המוחלט של הישראלים באופן כללי) יש רק מושג קלוש מי היה ואגנר.
מצד שני, צריך דמיון מפותח כדי לחשוב שמה שמעניין את "המתנחלים" זה להילחם בפלסטינים עד לביאת המשיח.
ככל שאני מבין, רוב המתנחלים חיים מעבר לקו הירוק פשוט משום שהם יכולים (ובכך אינם נבדלים מתושבי מדינת ישראל). המיעוט האידיאולוגי בקרב המתנחלים חי היכן שהוא חי כדי שהשטחים האלה יישארו בידי מדינת היהודים בעתיד הנראה לעין, והמאבק עם הפלסטינים הוא פועל יוצא של אי-השלמת הפלסטינים עם המצב הזה. מבחינת המתנחלים, ברגע שהפלסטינים יסכימו לבעלות הישראלית על השטח, הסכסוך ייפסק. בכך, דרך אגב, הם די דומים לתנועות ההתיישבות שהקימו את מדינת ישראל.
כמובן, המציאות השתנתה באופן מהותי בין שנות ה-40 של המאה הקודמת לימינו, והקמת יישובים יהודיים שניתן היה להצדיק אותה במצב ההוא מהווה עוול ובזבוז משאבים במצב הנוכחי. אבל אין לזה קשר לאפוקליפסה ולוואגנר.
אתה טועה. האזכור של ואגנר מתייחס ל"אפוקליפסה עכשיו". ולראייה, יוסי כתב "שאיננה זקוקה לוואלקירה ברקע,"
"כלומר, מבין שתי המחוות שהוא נדרש לבחור ביניהן, הפסקת הבניה בהתנחלויות או שחרור אסירים, נתניהו בחר בשחרור אסירים בלחץ הימין בממשלתו"
אתה, וכל התקשורת בישראל שמייללת על "שחרור רוצחים", מתעלם משום מה מקיומו של הצד השני במו"מ. אינני יודע מה היו שיקולי הפלסטינים, אבל יש יסוד סביר להניח ששחרור האסירים חשוב להנהגת הפת"ח יותר מהקפאת הבנייה בהתנחלויות (שממילא לא הייתה משנה כלום בפרק-הזמן שהוקצה למו"מ). יכול להיות שכאשר הנהגת הפת"ח הבינה שהיא יכולה לקבל רק דבר אחד, היא העדיפה את שחרור האסירים. ואם נתניהו מכר את זה לבנט ואחיו כטובה גדולה שהוא עושה להם… נו טוב, אומרים שהוא היה איש שיווק לא רע.
"בינתיים קמה מהומה שלמה והאופוזיציה דורשת שהיועץ המשפטי לממשלה יורה על חשיפת ההסכם"
ג'יזס פאקינג קרייסט. אני לא יודע מה כאן פאתטי יותר: מישהו שמתעד הסכם כזה במסמך כתוב (בהנחה שהיה הסכם), מישהו שמאמין שדבר הנמסר במעטפה חתומה לא יודלף, או מישהו שלכאורה דורש מנתניהו לקדם מו"מ ושלום ומתנפל עליו כשהוא עושה בדיוק את זה, תוך מידה לא מבוטלת של ביזוי עצמי. לא נהיה אופוזיציה לשלום, עאלק.
"הם מאמינים באמת ובתמים, ולא בלי בסיס, ששחרור אסירים יוביל לעוד רצח יהודים"
נו טוב, ויאיר לפיד מאמין באמת ובתמים בעושר המחלחל מהעשירים כלפי מטה. יכול להיות. אבל גם נשמע תמים מדי עבור פוליטיקאי, גם לא ניתן לבדיקה, וגם לא משנה מאומה. האסירים שאמורים להשתחרר, נעבעך, ישבו בכלא בערך 30-20 שנה. רוצחים פליליים רגילים משתחררים בהרבה מקרים אחרי תקופות מאסר דומות גם אם לא עומדת מאחוריהם שום תנועה פוליטית. הם כבר נמצאים בגיל שבו ממילא יתקשו לרצוח מישהו.
אני מבין את רגשות האנשים שיקיריהם נרצחו ע"י המחבלים העומדים להשתחרר (כפי שהייתי מבין, במצב דומה, את רגשות האנשים שיקיריהם נרצחו ע"י אסירים פליליים העומדים להשתחרר בשל התנהגות טובה או כל דבר אחר). אני לא מבין למה צריך להפוך את זה להיסטריה לאומית.
"הוא מתחיל את עצם המשא ומתן בנקודה הכואבת ביותר לישראלים"
הנקודה הכואבת ביותר זה שחרור של מאה מחבלים מחלידים? ואללה. חשבתי שפינוי של כמה עשרות עד כמה מאות אלפי אנשים מבתיהם ואפשרות סבירה של ירי מהשטחים המפונים לעבר יישובים ישראליים יהיו כואבים יותר. דרך אגב, אני חושב שהמו"מ עם הפלסטינים צריך להתקיים על אף הסיכונים הנ"ל.
"כשבבוקר אמרת מי יתן ערב ובערב מי יתן בוקר; כשהתמה הכללית של חיינו היתה "עוד זה מדבר וזה בא,"
רגע, רגע. אני חייתי בירושלים בשנים ההן. פעמיים או שלוש פספסתי את הפיגוע התורן בכמה דקות ו/או כמה מאות מטרים. בתקופה מסוימת פחדתי, אח"כ התרגלתי והפסקתי. לא תמכתי בבנייתה של חומת ההפרדה, בין היתר, כי הבנתי שהסיכוי שהיא תיבנה בתוואי של קווי 67 כמוהו כסיכוי שאני אזכה בלוטו.
"ככל שהפרויקט הלאומי הגדול של מדינת ישראל – הסיפוח בפועל של שטחי סי – הופך לעובדה בלתי הפיכה בשטח, יותר ויותר ישראלים לא רוצים לשמוע עליו"
מדינת ישראל (כן, היא, לא "המתנחלים") הצליחה כנראה ליצור אצל אזרחיה תחושת בעלות על השטחים המוחזקים. כתוצאה מכך, האזרחים אינם מתעניינים במיוחד בשטחים הללו (כמו שהם אינם מתעניינים במיוחד בגליל, בנגב או באזור חדרה, למשל), אבל לא ממש מסכימים שישראל צריכה לוותר על שטחים "שלנו" לטובת הפלסטינים כשהם יורים עלינו קסאמים (הקסאמים נורים מעזה, שאינה נתונה לשליטתו של המשטר המנהל מו"מ עם ישראל, אבל לך תסביר את זה למר ישראל ישראלי).
אפשר לתאר את המצב הזה בכל מיני צורות, אבל אני לא חושב שהוא מעיד על חוסר ההצלחה של המתנחלים.
כלומר נתניהו מגלה רפיסות מדהימה מול הרשות, במקום לעשות משהו שנוח לישראל לעשות (להקפיא בניה, צעד לא בלתי הפיך ותמיד אפשר לחזור ולבנות אחר כך כשהשיחות יגיעו לכשלונן הוודאי) הוא עושה מה שנוח לרשות – שחרור אסירים שהוא בלתי הפיך.
טוב, אז גורביץ משמיץ את נתניהו ובנט מכיוון אחד ואתה מהכיוון השני אולי שניכם צודקים.
כל מי שמשמיץ את נתניהו, צודק. מכל כיוון שתבחר.
למה רפיסות? הליכה לקראת הצד השני במו"מ. יש שורה של צעדים שנתניהו יכול היה לעשות במקום, אבל כנראה שהם לא היו מספקים את רצונו של הפרטנר. הוא יכול היה להקפיא את הבנייה; הוא יכול היה גם לרוץ חמש פעמים מסביב לבית ראש הממשלה. התועלת של שני הצעדים הללו עבור הפלסטינים הייתה בערך זהה.
ולא, אני לא משמיץ את נתניהו. אני מזהה אצלו תזוזה מסוימת בכיוון הנכון, ואני מעדיף שיתנו לו לעבוד בשקט בשלב הזה.
יוסי , יהיה פוסט על העלאת אחוז החסימה ?
ועכשיו ממשלת נתניהו ממציאה טריקים חדשים כדי למנוע מהפלסטינים לחגוג את שחרור האסירים (http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.2094920).
צפוי לגמרי, אידיוטי לגמרי, אבל יכול בקלות להישען על התנגדות דעת הקהל בישראל לשחרור האסירים — כולל התנגדות שהובעה בבלוג הזה.
אני מבין בשביל מה ביבי צריך את זה, אבל בשביל מה יוסי?