משלל המינויים האומללים של ממשלת נתניהו, ספק אם יש להוציא מינוי בעייתי יותר מאשר מינויו של אורי אריאל (האחים היהודים) לתפקיד שר השיכון. אפילו המינוי של פרזנטור של בנק הפועלים לתפקיד שר האוצר נראה סביר בהתחשב. תחום הבינוי הוא פצצה מתקתקת, ונתניהו העביר את התפקיד לידי אדם שמיהר להודיע שלא כל אחד צריך לגור במרכז. ובאמת, למה צריך צעיר ישראלי לגור במרכז, איפה שיקר ומחניק, כשהוא יכול לעבור למדינת הרווחה שממזרח לקו הירוק, שעל בנייתה שקד כל כך אריאל? שר השיכון, בקיצור, הודיע לרוב הישראלים – אלה שמה לעשות, רוצים לגור קרוב למקום העבודה שלהם – שהם יכולים להמשיך ולחפש את הנבחרים שלהם.
זה היה במארס. אחר כך, בביקורו של אובמה, שבר אריאל את כללי הנימוס הדיפלומטי וקרא לנשיא המבקר לשחרר את הבוגד ג'ונתן פולארד. אובמה, כצפוי, התעלם. אריאל, פוליטיקאי שמכוון אך ורק לציבור שלו, העדיף לעשות לו נעים בגב על פני שמירה על הנימוס המקובל. ספק, בלשון המעטה, אם הפעולה הזו סייעה לשחרורו של פולארד – לא שאני תומך בשחרורו של ההרפתקן הקטן והדוחה, שהעביר מסמכים חשאיים גם לאוסטרליה, גנב מסמכים שקשורים לסין עבור אשתו, מכר מסמכים מסווגים עבור רווח עתידי והיה במגעים משונים עם הפקיסטנים – אבל אריאל קושש את תשומת הלב שרצה. על החריגה הזו מהמקובל, ועל התקרית הדיפלומטית הקטנה, העדיף ראש הממשלה נתניהו – זה שרוממות ה"משילות" בגרונו – לעבור לסדר היום. אין לו כוח להכנס למריבה עם מרכיב מרכזי בקואליציה שלו כמו האח בנט.
שלשום (ה') שבר אריאל שיא נוסף: הוא אמר ש"בנינו כבר הרבה 'בתי מקדש מעט', אבל אנחנו צריכים שייבנה גם בית המקדש האמיתי בהר הבית." אריאל אמר את הדברים ב"כנס מחקרי שילה."
מילא ששר השיכון סבור שתפקידו כולל דיבורים על הקמת משחטת ענק שתפרנס דור חדש של אוכלי חינם, אבל לא כולל מציאת דיור סביר לצעירי ישראל; אבל פה הוא דוחף את ישראל כולה לשדה מוקשים. כידוע, הר הבית – או, כפי שהוא מכונה בדרך כלל, חראם אל שריף – קצת תפוס. יש עליו כמה מבנים. הם נמצאים שם מהמאה השביעית לספירה, כלומר פי שניים ויותר מהנוכחות המתועדת של מקדש יהודי שם. הם מקודשים לכמיליארד בני אדם, והם לא הולכים לשום מקום.
הנוכחות של המסגדים בהר הבית, כמובן, ידועה היטב לכל המשיחיסטים היהודים, שאריאל הוא בשר מבשרם. הנוכחות הזו היתה קוץ כה דוקר בבשרם של המשיחיסטים, שקבוצה של בכירי "גוש אמונים" – הקבוצה האידיאולוגית שהיתה הבסיס למה שהוא היום מועצת יש"ע – קשרה קשר לפוצץ אותם בתחילת שנות השמונים. בין חברי המחתרת אפשר לציין את זאב "זמביש" חבר (לשעבר פרידמן), את הפובליציסט חגי סגל, ואת מנחם לבני. אף אחד מהם לא ריצה יותר משבע שנות מאסר, אחרי קמפיין ציבורי נרחב לשחרורם המוקדם. המטרה הראשונית של הפיגוע המתוכנן בהר הבית היתה למנוע את הנסיגה מסיני – טריק שמאוחר יותר ישתמשו בו המחבלים היהודים עדן נתן-זאדה ואשר ויזגן, שרצחו פלסטינים כדי לעורר התקוממות פלסטינית שתשבש את תכנית ההתנתקות, וכיום עומד מאחורי הרעיון של "תג מחיר." מטרה אחרת, אליבא דאחד מחברי המחתרת בשעתו, היתה להעמיד את העם היהודי בסכנה איומה, אבל כזו שתאפשר לדמון הזקן יהוה להוכיח שהוא אכן אוהב את עמו ישראל. גם את התרגיל הזה ניסו פעם, בשריפת הממגורות בירושלים הנצורה על ידי טיטוס, ויש הדים שלו גם ברצח הילדים על ידי הוריהם במהלך ההתאבדויות של תתנ"ו, במהלך מסע הצלב הראשון. בשני המקרים הכשלון היה טוטאלי. אז היה מי שרצה לנסות פעם שלישית, וכמו ב-66, לסחוף את כל הציבור איתו ללא כל דיון בנושא.
כששר בממשלת ישראל, ודאי שר השיכון, ודאי שר של האחים היהודים, אומר שיש לבנות את בית המקדש, קשה לקרוא את הדברים אלא כקריאה לפגיעה במסגדים – פגיעה שכנראה תביא לג'יהאד עולמי כלפי ישראל. בקרב יותר ויותר חוגים בקרב חובשי הכיפות מדברים בשנים האחרונות על שיבה להר הבית ועליה אליו. כנראה שהגיעו שם למסקנה שהגאולה המובטחת באמצעות התנחלות בגדה המערבית שוקעת בטיט יוון של יום קטנות, בין דיונים מייגעים בוועדות של המנהל האזרחי, הצתה של עוד דונם והרעלה של עוד עז, ושהגיע הזמן לקפיצה נחשונית, גדולה, אל התהום; מסוג הקפיצות שלאומנים רומנטיקנים תמיד אהבו.
התכנית של המחתרת היהודית לפוצץ את המסגדים גוועה אחרי שלא הצליחו לגייס תמיכה רבנית; מנחם לבני פרסם בשעתו את שמותיהם של 11 רבנים שאת הסכמתם ביקשה המחתרת לגייס. ארבעה מסרו את הסכמתם, ושבעה התנגדו (שניים מהם, צבי יהודה קוק וצבי טאו, התנגדו במשתמע). אף אחד מן הרבנים לא דיווח על התכנית לרשויות. מבין הרבנים שהתנגדו, חמישה – משה לוינגר, צבי טאו, שלמה אבינר, אליעזר ולדמן, ודב ליאור – עדיין פעילים בשיח הדתי בישראל, רובם תוך קבלת משכורת מממשלת ישראל. אף אחד מהם לא דיבר בפומבי על חלקו באירועים הללו.
הסיבה לכך שהרבנים, ברובם, הביעו את התנגדותם היתה התפיסה שלהם שהציבור לא ערוך לקבלת הפעולה. או, במילים מנומסות פחות, הם ידעו שברגע שהציבור הישראלי הרחב יקלוט שהם היו מעורבים ולו בשתיקה בהכנסתו למלחמת עולם, השורה האחרונה בביוגרפיה שלהם תהיה "נראה לאחרונה מתנודד על עמוד חשמל." מה שגרם לרבנים להתנגד לתכנית לא היתה המלחמה הוודאית, אלא החשש שהעם היהודי לא יתלכד מאחוריה ומאחורי החזון שלהם. כשתיבת התהודה שלהם אומרת להם שוב ושוב שיותר ויותר אנשים תומכים בכיבוש מחדש של חראם אל שריף ("הר הבית"), כשסגן יושב ראש הכנסת פייגלין מנסה ללא הצלחה לעלות אליו, כששר בממשלת ישראל מביע בגלוי תמיכה בפעולה – זה יכול לשנות את ההערכה שלהם. כיף.
כלומר, גם פה צריך להעמיד חומת ברזל מול הרבנים, ולהבהיר שהמציאות לא נכנעת להלכה. במקום זה, יש לנו שר בממשלה שמעודד את הפנטזיות שלהם. כאן המקום להזכיר שהמפלגה של אריאל לא מתנערת מהפנטזיות האלה. כשנתפס ג'רמי גמפל – בבחירות האחרונות, המועמד במקום ה-14, שבשעתו נתפס כריאלי, ברשימת האחים היהודים – מדבר בפומבי על פיצוץ המסגדים, ראש המפלגה בנט סירב להתנער ממנו ושלח את העיתונאים לברר מה אמרה פעם מרב מיכאלי. בנט לא התנער ממנו משום שאם היה מתנער, הוא היה מאבד עוד קולות מקולות הימין הקיצוני, שהלכו לעבר מיכאל בן ארי. בשותפה בכירה בקואליציה היום, הבון טון הוא לדבר על החרבת המסגדים, וראש המפלגה לא מעז להתנער מהקולות האלה.
ראש המפלגה? מילא בנט. הוא צריך לרקוד מול הקהל שלו, וכמו כל קצין הוא מסוגל לגלות אומץ רב מול אויבים חמושים תוך שהוא פחדן מוחלט בתחום הציבורי. אבל ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, גם הוא לא התנער מהדברים שאמר שר השיכון שלו, למרות שאין רגיש ממנו לכל נזק בתחום ה-hasbara. שוב אנחנו למדים שהרבה יותר משנתניהו חושש מהרגע שבו העולם המערבי יציץ מאחורי לפרגוד של "יהודית ודמוקרטית" וימצא שם את התיאוקרטיה שמנהלת מסע נקמה נגד ההיסטוריה, הנקודה שבה כל הדיבורים על "סיליקון ואדי" ו"אומת סטארטאפ" יגוזו כצל חולף, הוא חושש לגורלה של הקואליציה שלו. בדרכו שלו, הוא תלוי במצביעי בן ארי בדיוק באותו האופן שבו תלוי בהם בנט – או, ליתר דיוק, תולה את עצמו בהם.
ולצידו, אחרי היסטוריה ארוכה של שתיקה מול הסתה מימין – כלומר, כשהאיש מהמרפסת בכיכר ציון, מר "השמאל שכח מה זה להיות יהודים" ו"כולם כאן ליכודניקים" לא משתתף בה אקטיבית – הוא תולה גם את מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית ומהסיכויים המתנדפים לדו קיום. אם וכאשר ינסו כמה קנאים לפוצץ שוב את המסגדים על הר הבית, זכרו גם את חלקו, חלקו שבמחדל, של ראש הממשלה.
הערה מנהלתית: לאחר כמה חודשים של פרכוסים, גוגל רידר, שממנו הגיעו רבים מהקוראים של הבלוג הזה, חדל סופית לתפקד. ישנם שורה של תחליפים סבירים, ואני אישית ממליץ על שימוש ב-Feedly.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות